ג'יג'י הנערה הפריזאית

"ג'יג'י" הוא שמה של נובלה (רומן קצר והומוריסטי) שהתפרסמה בצרפת בשנת 1944 והלהיבה את הצרפתים, שעייפו משנות הכיבוש הנאצי והיו צמאים לאסקפיזם מפואר. הסיפור המשעשע מתרחש בעשור הראשון של המאה ה-20 ובמרכזו ג'יג'י (או ז'יז'י - בהגייה הצרפתית)- נערת בית ספר פריזאית בת 16 הגדלה בבית סבתה ודודתה, ומגלה יום אחד לתדהמתה ששתי הנשים המבוגרות היו בעברן קורטיזנות מהוללות (קורטיזנה: נערת ליווי או מאהבת יוקרתית עבור גברים מהמעמדות הגבוהים באירופה). ולא רק זה, אלא שהשתיים גם מתחילות להעביר לה שיעורים פרטיים בנימוסים, הליכות, לבוש ואפילו שיעור אחד ספציפי בבחירת סיגרים משובחים כקינוח לארוחת ערב, כחלק ממזימה להכניסה ל"עסקי המשפחה" ולהפוך אותה למפרנסת הבאה, לאחר שאמה התנערה מהמסורת המשפחתית (לתדהמת כולן ) לטובת מקצוע רווחי הרבה פחות- נערת מקהלה באופרה.

הסבתא והדודה אף נוקטות בצעד אחד נוסף להבטחת עתידה הכלכלי של ג'יג'י (ושלהן) ו"משדכות" לה את ידיד המשפחה, גסטון- אציל הולל כבן ארבעים, כפטרון. אולם ג'יג'י המרדנית מוצאת דרכים משעשעות לטרפד את העתיד המתוכנן לה, וגסטון מצידו נחוש לא להשבה בקסמה של הנערה חמומת המוח. אולם כמו בכל אגדה,  המוסר חוזר למשול בסוף, וג'יג'י וגסטון מגלים שה"שידוך" הופך אט אט למשהו עמוק וקסום יותר (כי מי התייחס אז להבדל גילאים קרימינאלי...).

"ג'יג'י" עטיפת הרומן בגרסה הראשונה שתורגמה לאנגלית

את הסיפור כתבה הסופרת הצרפתייה סידוני-גבריאל קולט, מי שנודעה בשם העט שלה "מאדאם קולט" (Madam Colette). כמי שהייתה בעברה שחקנית תיאטרון וחיה בפתיחות כלסבית מוצהרת, קולט חוותה את כל ההנאות הדקדנטיות שהיו לצרפת של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 להציע . כאשר, למרות זהותה המינית, נישאה בכל זאת לגבר עשיר המבוגר ממנה בשנים רבות,  נפתחו בפניה הדלתות לחברה הצרפתית הגבוהה ולכל השערוריות החבויות בה. וכך, במרוצת השנים, היא הפכה לחלק מהבוהמה הפריזאית, ובעקבות גירושיה, שלא איחרו לבוא, כשמצבה הכלכלי החל להידרדר, היא אף שימשה בעצמה כקורטיזנה לכמה מעשירי פאריז.  אין ספק אפוא שהדמויות בסיפוריה השערורייתיים היו שאובות מחיה האישיים ומהאנשים שסבבו אותה. אך תרומתה הגדולה של מאדאם קולט לתרבות הפופ של המאה ה-20 התרחשה דווקא בזכות טיול למונקו בשנותיה המאוחרות יותר:

סידוני- גבריאל קולט כשחקנית צעירה בפאריז של תחילת המאה ה-20

בקיץ של שנת 1949 קיבלה מאדאם קולט, כשהיא כבר מבוגרת ומתקשה ללכת, הצעה להפוך את סיפורה למחזה בברודוויי , והיא החלה בחיפושים אחר נערה שתיראה שובבה מספיק אך גם תמימה מספיק בכדי לגלם את דמותה של ג'יג'י הקוקטית. במהלך טיול לחופי מונקו, כשהיא ישובה בכיסא גלגלים ומובלת ע"י בעלה באותן השנים, הבחינה קולט בנערה צעירה ורזונת בעלת עיניים גדולות, הלבושה בבגד ים שחור. עפ"י סיפורים, הסופרת הוקסמה מהנערה וקראה: "Voila! הנה ג'יג'י!". מבירור קצר הסתבר  שהנערה היא רקדנית בלט אנגלייה דוברת צרפתית אשר השתתפה באותו זמן במופע בידור באחד המלונות לחופי מונקו ( כי אם כבר צוות הווי ובידור אז שיהיה במונקו, לא?). כלל לא הפריע לה  שלנערה לא היה כל ניסיון משחק, והיא ביקשה להיפגש עם הצעירה והציעה לה את התפקיד בו במקום. וכך זכתה אודרי הפבורן בתפקיד המשחק הראשון בקריירה שלה.

אודרי הפבורן בדמותה של "ג'יג'י" על כרזת ההצגה בברודוויי, 1952.

בשנת 1951 עובדה הנובלה למחזה באנגלית אודות לסופרת האמריקאית אניטה לוס, שנודעה גם היא בדמויות הנשיות, העצמאיות והמיניות שיצרה לאחר שפרסמה בשנות ה-20 את הנובלה שלה "גברים מעדיפים בלונדיניות"- נובלה שהפכה לסרט מוזיקאלי בשנות החמישים בכיכובן של מרלין מונרו וג'יין ראסל. וב-1952 עלתה אודרי הפבורן על הבמות בתפקיד הנערה הפריזאית ג'יג'י.

מאדאם קולט בשנותיה המאוחרות והתגלית שלה- אודרי הפבורן, בחזרות להצגה. 1952

שש שנים לאחר מכן, ב-1958 הפך המחזה של מאדאם קולט למיוזיקל קולנועי בבימויו של וינסנט מינלי (אבא של לייזה מינלי). באותם ימים הייתה כבר הפבורן לכוכבת עסוקה ובוגרת יותר, ולכן לתפקיד הנערה שובת-הלב לוהקה הרקדנית והשחקנית האמריקאית-צרפתייה לזלי קארון. מוריס שבלייה האגדי גילם את תפקיד דודו של גסטון הנהנתן עוד יותר ממנו. וכפי שכבר ציינתי, כמו במחזה ובסיפור גם בגרסה ההוליוודית הסוף כמובן היה חייב להיות טוב, ובמקום לקחת את ג'יג'י כמאהבת הפטרון מתאהב בה, והם נישאים באושר ובהרבה מאוד עושר.

לזלי קארון ומוריס שבלייה מביאים את "ג'יג'י" למסך הגדול. 1958.

אבל מי שחשב שמחזה הזה ישכח על רצפת העריכה של תור הזהב של הוליווד טעה ובגדול, כי ב-2015 זכה המיוזיקל הקלאסי לשוב לבמות ברודוויי , הפעם בכיכובה של כוכבת הנוער וונסה האצ'נס (שכיכבה בעבר בסדרה המוזיקאלית "היי סקול מיוזיקל"), המזכירה מאוד את הפבורן האייקונית בחיוכה השובב ובחזותה המתוקה. אך כאן נאלצה הפקת המיוזיקל לערוך שינויים דחופים בקווי העלילה כדי להתאים את הסיפור לעידן ה"פוליטיקאלי קורקט", שכן נישואין בין נערה בת 16 לגבר עשיר שגילו כפול משלה אולי לא הרעישו את הקוראים הפריזאים של מאדאם קולט משנות ה-40, אבל זה בטח לא יתקבל יפה אצל קהל מודרני. גרוע מכך, בסופו של המיוזיקל משנת 58' שר מוריס שבלייה שיר היתולי שנקרא Thank Heavans for Little Girls (בתרגום חופשי: "תודה לאל שברא ילדות קטנות"), והרי אם גבר מבוגר ישיר שיר שכזה מעל במת תיאטרון במאה ה-21, ההפקה כולה תעמוד מול תביעה בגין פדופיליה.  על כן, ג'יג'י של 2015 בגרה בשנתיים והפכה מבת 16 לבת 18 חוקית, לפטרון המיועד "גילחו" כמה שנים והוא הפך לבן 25, ושיר הסיום הושם בפיהן של הסבתא והדודה ובכך קיבל נופח אימהי ולא מטריד.

וונסה האצ'נס בתפקיד ג'יג'י על במות ברודוויי, 2015.

למרבה הצער, המיוזיקל ירד מהבמות כשנה לאחר מכן ב-2016 בשל ביקורות מעורבות. אך למרות קיומה הקצר, הגרסה המחודשת הקימה לתחייה זכרונות מאודרי הפבורן, לזלי קארון, מאדאם קולט המרדנית שהקדימה את זמנה, ונערה פריזאית אחת שכבר בעשור הראשון של המאה ה-20 העזה להתנגד לחינוך שקיבלה ולגורל שיועדו לה, ועשתה זאת כמובן בחיוך קוקטי ורוח נעורים.

זכרונות מאודרי הפבורן- "ג'יג'י" המקורית.

הוליווד וגותיקה: הערפדית שנולדה בדיסני

כשחושבים על סרטי דיסני, מדמיינים מיד נסיכות בשמלות וורודות וציפורים מזמרות. אבל מה תגידו אם תגלו שהאישה הגותית הראשונה בהיסטוריה של הטלויזיה האמריקאית, כזו שהתהדרה בפאה שחורה, גבות קשתיות, ציפורניים אדומות ארוכות ושמלה שחורה צמודה לכדי חנק, קיבלה השראה דווקא מסרט דיסני מתקתק?


שמה היה מאילה נורמי (Maila Nurmi), אך חובבי תולדות הקולנוע והטלויזיה מכירים אותה בשם "ואמפירה" (Vampira. בתרגום חופשי: "ערפדית"). נורמי, שחקנית אמריקאית ממשפחת מהגרים פינית, התחילה את דרכה בשנות ה-40 כעוד דוגמנית "פינאפ" בלונדינית ושופעת מני רבות, עד אשר תחפושת של מכשפה סקסית שלבשה במסיבת האלווין ב-1953 צדה את עינו של המפיק האנט סטרומברג, שחיפש מגישה בעלת מראה אפל להגיש רצועת סרטי אימה מאוחר בלילה.

מדוגמנית פינאפ לערפדית אפלה: מאילה נורמי לפני ואחרי המהפך

נורמי התקבלה לתפקיד וב-1954 הדמות "ואמפירה" נולדה בתכנית האימה הלילית Dig Me Later Vampira. את ההשראה לדמותה של ואמפירה קיבלה נורמי ממספר מקורות: הציפורניים והשפתון בצבע אדום דם, כמו גם המחוך המהודק נלקחו מעולמות ה"פאטיש" המחתרתיים. השמלה השחורה ההדוקה בעלת המחשוף הנדיב עוצבה בהשראת הדמות הנשית מתוך קומיקס שפורסם בעיתון ה- New Yorker אודות משפחה גותית ומשעשעת, עם חיבה יתרה למוות, בשם "משפחת אדמס" (באמצע שנות ה-60 הפך הקומיקס לסדרת קאלט ובשנות ה-90 חודש בדמות סדרת סרטי להיט בכיכובה של אנג'ליקה יוסטון). אך המפתיע מכל הוא שהאיפור של ואמפירה, שכלל כאמור שפתיים אדומות כדם, גבות מורמות באופן מוגזם ואיפור פנים חיוור, נלקח דווקא מהמקור הכי ילדותי שיכול להיות- דמותה של המלכה המרשעת מהסרט "שלגיה" של דיסני (1939).

המלכה המרשעת של דיסני כאייקון גותי וההשפעה ללוק של ואמפירה

נורמי התעקשה שדמותה של הערפדית חייבת להיות סקסית בטענה שקיים קשר טבעי בין מיניות למוות, קשר שאותו אפיין גם זיגמונד פרוייד בתחילת המאה כשני הדחפים המניעים את האנושות (הפחד מהמוות והכמיהה להתרבות). השחקנית אף הקצינה את הדמות בכך שפתחה כל שידור בצרחה מחרישת אוזניים ואז נחה על ספה עשויה מגולגולות. בין רצועות השידורים היא אחזה בכוס מרטיני מעשנת שעין מפלסטיק שוחה בתוכה במקום זית. היא חתמה כל שידור באיחול: Bad Dreams Darlings ("חלומות רעים יקיריי"). הסיכון השתלם, והיא הפכה במהרה לכוכבת טלויזיה מהשורה הראשונה. נשים ראו בה שוני מוחלט מדמויות האמהות הבלונדיניות בעלות החצאיות הרחבות שכיכבו בטלויזיה בשעות היום, וגברים ראו בה הקצנה של דמות ה"פאם פאטאל" (תרתי משמע) והפליגו איתה למחוזות מיניות ה"פאטיש".

https://www.youtube.com/watch?v=gs0ehPgyD3U    פתיח תכנית הלילה של ואמפירה.

אך לדמות של ערפדית בעלת מיניות מסוכנת ובוטה לא היה סיכוי רב לשרוד את הצנזורה האמריקאית השמרנית של שנות ה-50, ובשנת 1955 מצאה רשות השידור האמריקאית (ה- FCC) סיבה לבטל את תכנית הטלויזיה של ואמפירה וכמעט להרוג את הקריירה של נורמי. באותה שנה, בעקבות מותו הפתאומי של חברה הטוב, הכוכב ג'יימס דין, החלו הצהובונים להאשים את נורמי בגרימת מותו של דין בעזרת מאגיה שחורה- מטאפורה מושלמת ל"ציד המכשפות" שהתנהל במקביל בבתי המשפט האמריקאים כנגד כל דמות ציבורית שנחשדה בקשרים קומוניסטיים. לא עזרה העובדה שנורמי התמודדה עם האבל בעזרת הומור שחור והרשתה לצלמים לצלם אותה ישובה לצד קברו של הכוכב כשהיא לבושה בדמותה של ואמפירה, תחת הכותרת "Come Join Me Darling"  ("הצטרף אלי יקירי").

הצהובונים האמריקאים מאשימים דמות בדיונית במותו של הכוכב.

כאמור, ראשות השידור האמריקאית מיהרה להשתמש בפרסומים ובהאשמות הצהובונים כתירוץ המושלם לבטל את תכנית הטלויזיה של ואמפירה. אך מכיוון שנורמי אחזה בזכויות על הדמות, היא המשיכה להופיע בדמות זו גם בערוצי טלויזיה אחרים, וב-1959 חידשה את הרומן שלה עם אולפני וולט דיסני, כאשר הפעם שימשה היא השראה ומודל ליצירת דמותה של המכשפה מליפיסנט  בסרט המצוייר "היפיפיה הנרדמת". אולם הקריירה של נורמי דעכה, ובאמצע שנות ה-60 היא נאלצה לקבל על עצמה תפקידים בסרט אימה מגוכחים ודלי תקציב, לפני שביצעה הסבה לקריירה בעיצוב פנים ובהתקנת רצפות לינוליום (!) בשנות ה-70 היא פתחה בוטיק לאופנה ואקססוריז גותיים בהשראת הדמות האלמותית שלה (שוב- תרתי משמע).

דמותה של מליפיסנט מהסרט "היפיפיה הנרדמת". רואים דמיון?

ואמפירה בצבעים חיים, לשם שינוי

הדמות אכן נשארה אלמותית. ב-1981 החליטו מפיקי טלויזיה להחיות את התכנית של ואמפירה, והם פנו שוב לאלילת הגותיקה שתשמש השראה לתכנית החדשה. אולם משום שנורמי הייתה כבר מבוגרת מדי לתפקיד, ליהקו המפיקים את הסטאנדאפיסטית קסנדרה פטרסון וקראו לדמות הערפדית החדשה "אלוויירה" (Elvira). נורמי תבעה את ההפקה ואת פטרסון על גניבת זכויות יוצרים.

השפעתה של נורמי והדמות שלה לא פגה, וב-1997 הכה טרנד הערפדיות בפריים טיים בשנית עם הופעתה של הסדרה "באפי קוטלת הערפדים" (Buffy the Vampire Slayer), שהציגה דמות ערפדית גותית חדשה לדור הצעיר- דרוסילה, בגילומה של השחקנית ג'ולייט לנדאו. במאי הסדרה ג'וס ווידון אמנם לא אפיין את דרוסילה באותם בגדים צמודים ומיניות מתפרצת כמו של ואמפירה, כי אם בחר במראה אנמי ומופנם יותר בהשראת הדוגמנית קייט מוס וטרנד ה"הרואיין שיק" האיום, מתוך הנחה נכונה שמראה ה"פאם פאטאל" של שנות ה-50 לא ידבר לבני הנוער של שנות ה-90. אך חזרתה של דמות ערפדית למיינסטרים, בשילוב עם המיניות הנונשלאנטית של דרוסילה בהחלט מעידים על השפעה ממאילה נורמי ומהדמות שיצרה.

הערפדית דרוסילה- גותיקה של הניינטיז. המראה של קייט מוס, האופי של ואמפירה.

באופן מפתיע: השחקנית ג'ולייט לנדאו היא ככל הנראה נצר לשושלת מכובדת של "ערפדים". שכן אביה, השחקן היהודי הדגול- מרטין לנדאו, גילם בשנת 1994 את דמותו של השחקן בלה לוגוסי- מי שהחיה לראשונה את דמותו של דראקולה בקולנוע האמריקאי של שנות ה-20.

והנה לכם סגירת מעגל משעשעת: הסרט בו השתתף לנדאו נקרא "אד ווד" (בכיכובו של ג'וני דפ) והוא מגולל את סיפורו של במאי כושל היוצר סרטי אימה דלי תקציב. הסרט המופיע בתוך הסרט נקרא Plan 9 from Outer Space ובו הופיעה במקור.... ניחשתם נכון! מאילה נורמי בדמות ואמפירה! שחקנית בדמותה אף מופיעה בקצרה בסרט משנת 94. ובצעירותו, בניו-יורק של שנות ה-50 הפך לנדאו לחבר קרוב וקולגה של אחד- ג'יימס דין, שהיה חבר קרוב של.... מאילה נורמי! מבולבלים?

ג'ולייט ומרטין לנדאו- דם ערפדי.

ואמפירה מתוך הסרט: Plan 9 from Outer Space

נורמי הלכה לעולמה בשנת 2008 בגיל 86. אך דמותה של "ואמפירה" נותרה אייקונית בעיניהם של חובבי קולנוע וטלויזיה והיוותה השראה לדורות רבים של ערפדיות חושניות ושחקניות שאימצו את המראה הגותי בהוליווד (היי אנג'לינה ג'ולי!). בסופו של דבר, מי מאיתנו לא חושקת לאמץ ולו במעט את התעוזה והאופל של ואמפירה מדי פורים, כשאנחנו מודדות לרגע את תחפושת המכשפה הסקסית?