ג'יג'י הנערה הפריזאית

"ג'יג'י" הוא שמה של נובלה (רומן קצר והומוריסטי) שהתפרסמה בצרפת בשנת 1944 והלהיבה את הצרפתים, שעייפו משנות הכיבוש הנאצי והיו צמאים לאסקפיזם מפואר. הסיפור המשעשע מתרחש בעשור הראשון של המאה ה-20 ובמרכזו ג'יג'י (או ז'יז'י - בהגייה הצרפתית)- נערת בית ספר פריזאית בת 16 הגדלה בבית סבתה ודודתה, ומגלה יום אחד לתדהמתה ששתי הנשים המבוגרות היו בעברן קורטיזנות מהוללות (קורטיזנה: נערת ליווי או מאהבת יוקרתית עבור גברים מהמעמדות הגבוהים באירופה). ולא רק זה, אלא שהשתיים גם מתחילות להעביר לה שיעורים פרטיים בנימוסים, הליכות, לבוש ואפילו שיעור אחד ספציפי בבחירת סיגרים משובחים כקינוח לארוחת ערב, כחלק ממזימה להכניסה ל"עסקי המשפחה" ולהפוך אותה למפרנסת הבאה, לאחר שאמה התנערה מהמסורת המשפחתית (לתדהמת כולן ) לטובת מקצוע רווחי הרבה פחות- נערת מקהלה באופרה.

הסבתא והדודה אף נוקטות בצעד אחד נוסף להבטחת עתידה הכלכלי של ג'יג'י (ושלהן) ו"משדכות" לה את ידיד המשפחה, גסטון- אציל הולל כבן ארבעים, כפטרון. אולם ג'יג'י המרדנית מוצאת דרכים משעשעות לטרפד את העתיד המתוכנן לה, וגסטון מצידו נחוש לא להשבה בקסמה של הנערה חמומת המוח. אולם כמו בכל אגדה,  המוסר חוזר למשול בסוף, וג'יג'י וגסטון מגלים שה"שידוך" הופך אט אט למשהו עמוק וקסום יותר (כי מי התייחס אז להבדל גילאים קרימינאלי...).

"ג'יג'י" עטיפת הרומן בגרסה הראשונה שתורגמה לאנגלית

את הסיפור כתבה הסופרת הצרפתייה סידוני-גבריאל קולט, מי שנודעה בשם העט שלה "מאדאם קולט" (Madam Colette). כמי שהייתה בעברה שחקנית תיאטרון וחיה בפתיחות כלסבית מוצהרת, קולט חוותה את כל ההנאות הדקדנטיות שהיו לצרפת של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 להציע . כאשר, למרות זהותה המינית, נישאה בכל זאת לגבר עשיר המבוגר ממנה בשנים רבות,  נפתחו בפניה הדלתות לחברה הצרפתית הגבוהה ולכל השערוריות החבויות בה. וכך, במרוצת השנים, היא הפכה לחלק מהבוהמה הפריזאית, ובעקבות גירושיה, שלא איחרו לבוא, כשמצבה הכלכלי החל להידרדר, היא אף שימשה בעצמה כקורטיזנה לכמה מעשירי פאריז.  אין ספק אפוא שהדמויות בסיפוריה השערורייתיים היו שאובות מחיה האישיים ומהאנשים שסבבו אותה. אך תרומתה הגדולה של מאדאם קולט לתרבות הפופ של המאה ה-20 התרחשה דווקא בזכות טיול למונקו בשנותיה המאוחרות יותר:

סידוני- גבריאל קולט כשחקנית צעירה בפאריז של תחילת המאה ה-20

בקיץ של שנת 1949 קיבלה מאדאם קולט, כשהיא כבר מבוגרת ומתקשה ללכת, הצעה להפוך את סיפורה למחזה בברודוויי , והיא החלה בחיפושים אחר נערה שתיראה שובבה מספיק אך גם תמימה מספיק בכדי לגלם את דמותה של ג'יג'י הקוקטית. במהלך טיול לחופי מונקו, כשהיא ישובה בכיסא גלגלים ומובלת ע"י בעלה באותן השנים, הבחינה קולט בנערה צעירה ורזונת בעלת עיניים גדולות, הלבושה בבגד ים שחור. עפ"י סיפורים, הסופרת הוקסמה מהנערה וקראה: "Voila! הנה ג'יג'י!". מבירור קצר הסתבר  שהנערה היא רקדנית בלט אנגלייה דוברת צרפתית אשר השתתפה באותו זמן במופע בידור באחד המלונות לחופי מונקו ( כי אם כבר צוות הווי ובידור אז שיהיה במונקו, לא?). כלל לא הפריע לה  שלנערה לא היה כל ניסיון משחק, והיא ביקשה להיפגש עם הצעירה והציעה לה את התפקיד בו במקום. וכך זכתה אודרי הפבורן בתפקיד המשחק הראשון בקריירה שלה.

אודרי הפבורן בדמותה של "ג'יג'י" על כרזת ההצגה בברודוויי, 1952.

בשנת 1951 עובדה הנובלה למחזה באנגלית אודות לסופרת האמריקאית אניטה לוס, שנודעה גם היא בדמויות הנשיות, העצמאיות והמיניות שיצרה לאחר שפרסמה בשנות ה-20 את הנובלה שלה "גברים מעדיפים בלונדיניות"- נובלה שהפכה לסרט מוזיקאלי בשנות החמישים בכיכובן של מרלין מונרו וג'יין ראסל. וב-1952 עלתה אודרי הפבורן על הבמות בתפקיד הנערה הפריזאית ג'יג'י.

מאדאם קולט בשנותיה המאוחרות והתגלית שלה- אודרי הפבורן, בחזרות להצגה. 1952

שש שנים לאחר מכן, ב-1958 הפך המחזה של מאדאם קולט למיוזיקל קולנועי בבימויו של וינסנט מינלי (אבא של לייזה מינלי). באותם ימים הייתה כבר הפבורן לכוכבת עסוקה ובוגרת יותר, ולכן לתפקיד הנערה שובת-הלב לוהקה הרקדנית והשחקנית האמריקאית-צרפתייה לזלי קארון. מוריס שבלייה האגדי גילם את תפקיד דודו של גסטון הנהנתן עוד יותר ממנו. וכפי שכבר ציינתי, כמו במחזה ובסיפור גם בגרסה ההוליוודית הסוף כמובן היה חייב להיות טוב, ובמקום לקחת את ג'יג'י כמאהבת הפטרון מתאהב בה, והם נישאים באושר ובהרבה מאוד עושר.

לזלי קארון ומוריס שבלייה מביאים את "ג'יג'י" למסך הגדול. 1958.

אבל מי שחשב שמחזה הזה ישכח על רצפת העריכה של תור הזהב של הוליווד טעה ובגדול, כי ב-2015 זכה המיוזיקל הקלאסי לשוב לבמות ברודוויי , הפעם בכיכובה של כוכבת הנוער וונסה האצ'נס (שכיכבה בעבר בסדרה המוזיקאלית "היי סקול מיוזיקל"), המזכירה מאוד את הפבורן האייקונית בחיוכה השובב ובחזותה המתוקה. אך כאן נאלצה הפקת המיוזיקל לערוך שינויים דחופים בקווי העלילה כדי להתאים את הסיפור לעידן ה"פוליטיקאלי קורקט", שכן נישואין בין נערה בת 16 לגבר עשיר שגילו כפול משלה אולי לא הרעישו את הקוראים הפריזאים של מאדאם קולט משנות ה-40, אבל זה בטח לא יתקבל יפה אצל קהל מודרני. גרוע מכך, בסופו של המיוזיקל משנת 58' שר מוריס שבלייה שיר היתולי שנקרא Thank Heavans for Little Girls (בתרגום חופשי: "תודה לאל שברא ילדות קטנות"), והרי אם גבר מבוגר ישיר שיר שכזה מעל במת תיאטרון במאה ה-21, ההפקה כולה תעמוד מול תביעה בגין פדופיליה.  על כן, ג'יג'י של 2015 בגרה בשנתיים והפכה מבת 16 לבת 18 חוקית, לפטרון המיועד "גילחו" כמה שנים והוא הפך לבן 25, ושיר הסיום הושם בפיהן של הסבתא והדודה ובכך קיבל נופח אימהי ולא מטריד.

וונסה האצ'נס בתפקיד ג'יג'י על במות ברודוויי, 2015.

למרבה הצער, המיוזיקל ירד מהבמות כשנה לאחר מכן ב-2016 בשל ביקורות מעורבות. אך למרות קיומה הקצר, הגרסה המחודשת הקימה לתחייה זכרונות מאודרי הפבורן, לזלי קארון, מאדאם קולט המרדנית שהקדימה את זמנה, ונערה פריזאית אחת שכבר בעשור הראשון של המאה ה-20 העזה להתנגד לחינוך שקיבלה ולגורל שיועדו לה, ועשתה זאת כמובן בחיוך קוקטי ורוח נעורים.

זכרונות מאודרי הפבורן- "ג'יג'י" המקורית.

הצלם שראה את מרלין

"אתה רק ילד!" היא קראה בפליאה. 
"ואת רק ילדה", הוא ענה בנונשלנטיות.

זו הייתה חלופת הדברים הראשונה בין צלם האופנה מילטון גרין (Milton Greene) לאייקון הקולנוע, הזוהר והסקס של כל הזמנים- מרלין מונרו.

בדצמבר 1954 נשלח צלם האופנה הניו-יורקי מילטון גרין, מטעם המגזין Look לצלם את מרלין מונרו, שהייתה אז בעיצומם של צילומים למערבון The River of No Return. לפני הפגישה, קיבלה מונרו תיק עבודות של גרין, שהיה ידוע גם בדיוקנאות האינטימיים והמרהיבים שיצר עבור רבים מכוכבי הקולנוע הגדולים של אותם הימים. היא נדהמה כ"כ מטיב העבודות, עד שהייתה משוכנעת שגרין הוא אדם מבוגר בעל נסיון חיים עשיר. אך כאשר השחקנית בת ה-28 פגשה לראשונה את הצלם, שהיה אז רק בן 26, היא הצהירה בתדהמה: "אבל אתה רק ילד" (You're just a boy!). גרין ששמר על קור רוח ולא התבלבל לרגע לנוכח המעמד מול סמל הסקס, ענה בפשטות: "ואת רק ילדה". (and you're just a girl).

מרלין מונרו בצילום ה"תמונות השחורות" מאת מילטון גרין. 1956 ("The Black Sitting"). 

יתכן שהייתה זו אותה פשטות וחוסר רשמיות בה נהג מילטון גרין כלפי מונרו, שהציטה חברות עמוקה בין השניים. באותה השנה החליטה מרלין מונרו שהיא מאסה באופן שבו הוליווד רואה אותה. היא לא הייתה מוכנה עוד לתפקידי ה"בלונדינית הטיפשה" שאליהם לוהקה פעם אחר פעם. בצעד קיצוני, היא שברה חוזה עם אולפן הסרטים 20th Century Fox בו הייתה חתומה, ועזבה לניו-יורק כדי ללמוד בביה"ס הגבוה למשחק - The Actors' Studio- בניהולו של מורה מגדולי מורי הדרמה של המאה ה-20, לי שטראוסברג , בתקווה להפוך לשחקנית דרמטית ורצינית. גרין  ראה בכך הזדמנות לצלם את מונרו בזמן מהפך משמעותי בקריירה ובתדמית שלה, ובכך להפוך לצלם בעל שם עולמי ולפרוץ לעולם הקולנוע, ומונרו מצידה ראתה בגרין כמי שמכבד את דמותה הרצינית יותר וכמי שיכול לשווק אותה כשאישה בעלת רבדים רבים ולא סתם סמל סקס שטחי כפי שהוליווד עשתה ממנה.

גרין ומונרו בתמונה משותפת- תחילתה של ידידות מופלאה .

מונרו ו"ידיד מהלימודים" (אחד מרלון ברנדו) מקדמים ערב התרמה של ביה"ס למשחק The Actors' Studio

צילום: מילטון גרין. 1955

במהרה התחזק הקשר בין הצלם לשחקנית, עד כדי כך שמונרו הפכה למוזה של גרין, ובשנה הראשונה לשהותה בניו-יורק היא אף התגוררה בביתם של מילטון גרין, אשתו איימי ובנם התינוק ג'ושוע. באפריל 1955 הגיע צוות צילום של תכנית הראיונות הפופולארית באותם ימים- תכניתו של המראיין הנודע אד מורו (The Ed Murrow Show) לראיין את מילטון ואיימי גרין ואת האורחת המפורסמת שלהם במטבח ביתם הנינוח. בראיון ניתן לראות כיצד המראיין מופתע מעצם העובדה שמונרו הזוהרת יכולה להיות אישה ביתית ולפרקים אף מתייחס אליה בזלזול . אך מונרו מצידה משיבה לכל שאלותיו בהומור וקסם אישי, ואף מספרת בהתרגשות שהיא נהנית לעשות בייביסיטר לתינוק של בני הזוג כאשר הם יוצאים בערבים.

בראיונות מאוחרים יותר, סיפרה איימי גרין (היום בשנות השמונים לחייה) כי תקופה זו שבה התארחה מרלין מונרו בביתם הייתה התקופה היחידה בחייה המיוסרים של השחקנית בה זכתה לחוות חיי משפחה יציבים.

במהלך שנת 1956 הצטלמה מונרו לכמה סדרות צילומים של גרין שהיו שונות מכל תמונה שאי פעם הופיעה בה. בתמונותיו היא נראית ענוגה ותמימה ולעיתים כמעט טראגית- כפי שהייתה באמת. סדרה אחת נקראה "התמונות השחורות" (The Black Sitting) , בהן היא נראית כרקדנית קברט משעשעת בשחור-לבן על רקע קטיפה שחורה. סדרה אחרת נקראה The Ballerina Photos, בהן היא מצטיירת כילדה קטנה בשיעור בלט שרגליה נוגעות ברצפה באופן ילדותי. בתמונות אחרות מילטון הפך אותה לצוענייה פושטת יד. אך ללא ספק, סדרת התמונות בעלת האופי המורבידי ביותר והרחוק ביותר מהדימוי הקליל והנוצץ שהוליווד הכתיבה למונרו היא "סדרת צילומי האיכרה" (The Peasant Sitting), שבהם מופיעה מונרו בדמות איכרה עצובה בבגדים כבדים ולא חושניים כפי שהתרגלה בעבר.

מונרו הצוענייה המסתורית של מילטון גרין. 1956.

שיתוף הפעולה בין השניים התפתח במהרה גם לתחום הקלנוע, והם הקימו חברת הפקה בשם Marilyn Monroe Productions , שמטרתה הייתה למצוא תפקידים רציניים עבור מונרו ולמנף את הקריירה של גרין בצילום קולנוע. שותפות זו גם הפכה את מונרו מכוכבנית שנשענת על מיניותה לאשת עסקים ומפיקה לכל דבר. הצמד הפיק יחד את סרטה של מונרו Bus Stop שזיכה אותה לראשונה בשבחים על יכולות המשחק שלה. אך כמו כל דבר בחייה ההפכפכים של מונרו, גם היחסים עם גרין לא שרדו. בסוף אותה השנה היא התאהבה במחזאי הידוע ארתור מילר ("כולם היו בניי", "מותו של סוכן") ונישאה לו. מילר קינא מאוד ביחסים בין אשתו הטרייה למילטון גרין, למרות שלפי דיווחים היחסים מעולם לא הפכו לרומנטיים, והוא הקשה על עבודתם של השניים.

תמימה וילדותית- מונרו כבלרינה ענוגה בתצלום של מילטון גרין מסדרת "צילומי הבלרינה" (Ballerina Photos. 1956).

הקש ששבר את גב הגמל הייתה ההפקה המשותפת הבאה של השניים-  הסרט The Prince and the Showgirl ("הנסיך ונערת השעשועים"), שצולם בלונדון בשנת 1957 בהשתתפות שחקן התיאטרון האגדי, סר לורנס אוליבייה. קשייה הפסיכולוגיים של מונרו על סט הצילומים (שכללו בין השאר דיכאון והפרעות חרדה קשות) גרמו לה לחפש תמיכה מזרים. לו רק היא הייתה יודעת שפלרטוטים קלים עם עוזר הפקה זוטר בשם קולין קלארק, שנבעו ללא ספק ממצוקה וחיפוש חברה, יהפכו לרב מכר בשם "הנסיך, נערת השעשועים ואני " שכתב אותו עוזר הפקה מוכה תדהמה כאשר בגר והפך לסופר ובמאי, וכי הספר הזה יהפוך ב-2011 לסרט הוליוודי בשם "השבוע שלי עם מרלין" (My Week with Marilyn).

כשלכל הבעיות האלה התווספו גם קנאתו של מילר בגרין וההיריון הכושל שחוותה באותם חודשים- עבודתה עם גרין הפכה לבלתי אפשרית, וכשהסרט נכשל בקופות התפרקה גם השותפות בין השניים.

מונרו בבגדים ישנים וגדולים בדמות של איכרה עצובה. שינוי מוחלט מהדמות שאנו מכירים. "צילומי האיכרה" (The Peasant Sitting) מאת מילטון גרין. 1956.

מרלין מונרו מתה באופן טראגי ב-1962 בהיותה רק בת 36, ומילטון הלך לעולמו ב-1985. אך ב-1994 החל בנו של הצלם, ג'ושוע גרין, לשמר את התמונות באופן דיגיטלי. הוא אצר אותן לסדרת ספרים והציג אותן בתערוכות מסביב לעולם. בעשותו כך, הוא משמר עד היום את עבודותיו הנדירות של אביו- הצלם שהצליח לראות מעבר לאיפור הזוהר והשמלה הלבנה המתנפנפת, ולחשוף לעולם את נפשה העדינה של אישה שחיפשה אהבה, הכרה ויצירה אמיתית.

גברות מעדיפות משבצות

אופנה אל-זמנית, כמו שמרמז שמו של בלוג זה, היא אופנה שאינה תלויה בטרנדים המתחלפים כל שלושה חודשים ואינה נתונה לשיגעונות רגעיים של מעצב-על כזה או אחר. אופנה אל-זמנית היא תמיד אסטטית, נעימה וברורה לעין, נאמנה לצבעי היסוד שעין האנושית רגילה לקלוט, וכמובן- מחמיאה לקווי מתאר הגוף של הלובשת או הלובש. במילים אחרות- משהו שתוכלו לצאת איתו מהבית גם היום, גם בעוד חמש שנים, ואפילו בעוד חמישים שנה (אם תוכלו להשתחל לבגד כמובן...)

אחת התלבושות האל-זמניות האהובות עלי ביותר היא ז'קט ה"אוברסייז" בדגם משבצות ה"גינגהם" השחורות והלבנות והבטנה הצהובה, בשילוב עם בגד גוף ומכנסי שבע שמיניות שחורים, שלבשה השחקנית ג'יין ראסל בקומדיה "גברים מעדיפים בלונדיניות" (Gentlemen Prefer Blondes).

ג'יין ראסל בלוק מושלם המאובזר על-ידי נעלי עקב בעלות רצועות קרסול דקות ועגילים גדולים

"גברים מעדיפים בלונדיניות" התחיל למעשה כרומן קומי, שראה אור בשנת 1925, פרי עטה של הסופרת אניטה לוס, ברוח השובבה של שנות עידן הג'ז העליזות. הרומן, שהפך במרוצת השנים למחזמר בברודווי ולבסוף גם לסרט, מגולל את סיפורה של לורליי לי- נערת שעשועים בלונדינית וזוהרת שמפליגה לאירופה על אוניית פאר על חשבון הארוס המליונר שלה ובלוויית חברתה הטובה (והברונטית) דורותי.  לורליי המתוחכמת יותר מנסה ללמד את דורותי כיצד למצוא בעל עשיר ו"לסדר" לעצמה את החיים, ומתוסכלת מכך שדורותי מתעלמת מה"חינוך" שלה ומעדיפה דווקא לבלות בלוויית כל בחור חמוד שנקרה בדרכה. היא אפילו מעזה ברוב חוצפתה להתאהב בעיתונאי עני!

בגרסת הקומדיה ההוליוודית שיצאה למסכים בשנת 1953, כיכבה ג'יין ראסל בתפקיד דורותי, ומי אם לא מרלין מונרו לוהקה לתפקיד לורליי לי.

צמד חמד- מרלין מונרו וג'יין ראסל בכרזת הסרט, 1953.

באחת הסצינות הזכורות ביותר מהסרט, נראית מרלין מונרו כשהיא לבושה בשמלת מקסי וורודה עם סרט גדול, ומוקפת גברים לבושים טוקסידו בעודה מבצעת את השיר "יהלומים הם חבריה הטובים של האישה" (Diamonds are a Girl's Best Friends). הסצינה זכתה לעשרות הומאז'ים וחיקויים לאורך השנים, כשהבולטים ביניהם הוא הקליפ Material Girl של מדונה משנות ה-80, וגרסת הכיסוי שביצעה דמותה של ניקול קידמן בסרט "מולאן רוז' ". אבל ישנה סצינה נוספת בסרט שניחנה בעיני בחשיבות אופנתית כמו גם חברתית ואפילו חתרנית: 

זמו קצר לאחר שזוג החברות מתמקמות על האונייה, מתפנה לורליי לי למשימה החשובה של מציאת שידוך הולם לחברתה קלת-הדעת, ולכן עוברת בקדחתנות על רשימת הנוסעים כדי לברר למי מהגברים יש שם משפחה ידוע ומי מהם נוסע עם משרת צמוד. באותו זמן, מגיחה דורותי- בגילומה של ג'יין ראסל- מחדרה כשהיא לבושה בז'קט משבצות שחור-לבן, בגד גוף צמוד בעל מפתח קולר ומכנסיים שחורות בגזרת שבע שמיניות, ומספרת ללורליי על תגלית מרעישה שזה עתה גילתה- קבוצת ספורט אולימפית נמצאת על סיפון האונייה! דורותי הנלהבת אצה-רצה לחדר הכושר של האונייה (למורת רוחה של לורליי) כי שם נמצאת המסיבה האמיתית. אך אז היא מגלה לאכזבתה שחבורת המתאמנים החסונים, הלבושים בתחתוני שחייה בלבד, מתעניינים יותר באימוני הכושר שלהם מאשר בה, ובכלל מחויבים לסדר יום קפדני הכולל כיבוי אורות בתשע בערב (!!!). לדורותי המסכנה לא נשאר אלא להניף את הז'קט השיקי להחריד שלה מעבר לכתפה, ולפזז בין הגברים המתאמנים (והמתעלמים ממנה לחלוטין) בעודה שרה שיר על חיפוש אהבה מזדמנת (Ain't there Anyone Here for Love?").

ג'יין ראסל. קשה להאמין שלא הולך לה עם אאוטפיט כזה!

לא מפתיע אפוא שחוקרי תרבות הפופ לדורותיהם מייחסים לסצינה הזו מסרים הומוסקסואלים, וטוענים שמדובר בתעלול של מפיקי הסרט במטרה לעקוף את הצנזורה הקפדנית של שנות ה-50. אחרי הכל, בעוד אמריקה נרדפה ע"י הטרור הפוריטני של הגנרל מקארתי, הוליווד הייתה מלאה באנשים בעלי נטייה מינית מגוונת שחיפשו ביטוי.  לכן לא קשה לדמיין שסצינה שבה גברים ערומים מבצעים תרגילי כושר על רקע ציורי קיר של לוחמים רומיים ומתעלמים לחלוטין מג'יין ראסל, המפזזת ביניהם במחשוף נדיב ונעלי עקב, היא למעשה חגיגה הוליוודית של כל מה שנאסר על הבמאים והמפיקים להראות או לומר בגלוי.

דבר אחד בטוח- גם אם הגברברים לא התעניינו בדורותי, הם בוודאי התלהבו מהתלבושת שלה! מעצבי התלבושות על הסט הלבישו את ראסל בכמה אאוטפיטים שחורים כנראה מתוך כוונה להסיט את תשומת הלב של הצופים למונרו, שהייתה כוכבנית חדשה בשמי הוליווד באותם ימים. אך התוצאה שהתקבלה אצל ראסל הייתה לוק אל-זמני, חף מכל השפעה תקופתית, שאפילו חזר לככב בארונות הבגדים שלנו בשנים האחרונות. 

מימין: סקיצות התלבושת של ג'יין ראסל מתוך "גברים מעדיפים בלונדיניות". משמאל: דגם מתוך קטלוג אתר הקניות AliExpress לעונת סתיו/חורף 2016

השילוב הקלאסי בין שחור ולבן נחשב לפסגת האלגנטיות עוד מימי קוקו שאנל, וזריקת הצבע הצהוב מעניקה זוהר לשילוב המונוכרומטי. שילוב של ז'קט גדול ממדים ("אוברסייז") המטשטש את קווי המתאר של הגוף, לבין בגד גוף צמוד והדוק למותניים, יוצר את השילוב המושלם בין מראה סקסי ליומיומי ומהווה פתרון נהדר לערבי הסתיו הקרירים. אפילו דגם ה"גינגהם" של המשבצות בז'קט של ראסל (הדפס משבצות המזכירות יותר חולצות פלאנל בניגוד למרובעים של לוח שחמט), הוא דגם שהפך פופולארי כבר בחורף הקודם וממשיך לתת את אותותיו גם בעונה הנוכחית.  

דקוטה ג'ונסון: שני גוונים של קלאסיקה

השחקנית דקוטה ג'ונסון אימצה בשנה שעברה את מראה המשבצות השחורות והלבנות, עם בגד גוף סקסי ונעלי רצועות ממש כמו אלה של ג'יין ראסל משנות ה-50, כחלק ממסע הקידום של הסרט "חמישים גוונים של אפור". ובגזרה המקומית-  המותג התל-אביבי והאיכותי ביותר Numa , המתאפיין במראה נשי וגזרות חובקות קימורים, שיחזר לאחרונה את אותו לוק מהפנט בז'קט המשבצות החדש שלהם. בעלת המותג תיעדה את הז'קט בעמוד הפייסבוק של המותג, כמובן בשילוב גופייה שחורה צמודה, מכנסיים צרים ועקבים ליצירת המראה הקלאסי, אך גם בתוספת תכשיט שבטי וצבעוני כקריצה מודרנית.  

המותג Numa מציגים מראה בהשראת ג'יין ראסל (מתוך עמוד הפייסבוק של המותג). לדגם אולי קוראים "ז'קט מרים", אבל תסכימו איתי שהוא צריך להיקרא "ז'קט ג'יין". 

כשנתיים לאחר יציאת "גברים מעדיפים בלונדיניות", כיכבה ראסל גם בסרט ההמשך שנקרא באופן סאטירי "גברים מתחתנים עם ברונטיות ( "Gentlemen Marry Brunettes" ). הפעם גולל הסרט את סיפורן של שתי אחיות, רקדניות קברט ברונטיות (ג'יין ראסל וג'ין קריין), מבית טוב ושמרני, שמגיעות לפאריז ההוללת. שם הן מתוודעות לראשונה להיסטוריה הפרועה של אמן ודודתן, שהיו נערות שעשועים בלונדיניות בפאריז של שנות העשרים- פארודיה על דמותה של מרלין מונרו מהסרט והרומן המקורי. הסרט נועד להשתיק את המבקרים השמרנים של אמריקה באותם הימים, ולהעביר את המסר שגברים אולי משתעשעים עם מרלין מונרו, אבל בסופו של דבר מתחתנים עם בחורות צנועות מבית טוב- מסר שלשמחתנו עבר מהעולם.

  

 ג'יין ראסל וג'ין קריין מתוך "גברים מתחתנים עם ברונטיות" (1955)

בתור בלונדינית (אמנם יותר בזכות "לוריאל" מאשר הטבע, אבל בכל זאת בלונדינית בנשמה...) ונשואה באושר, אינני יכולה לומר בוודאות מה מעדיף כל גבר עלי אדמות. אבל בין אם הם מעדיפים בלונדיניות, מתחתנים עם ברונטיות או חולמים על ג'ינג'יות, מה שבטוח הוא שהגברות היום- ממש כמו לפני שישים שנה- ממשיכות להעדיף משבצות בשילוב הקטלני של שחור ולבן.