יום שישי, 8 בנובמבר 2013

The Necklace

About a month ago the antiques market came to town. Wandering around amid rows of chipped china teapots, Libration War medals, and an assortment of yellowing knickknacks, I couldn't help but feel I was being transported into a time gone by. On that particular day, there market was filled with budding jewelry designers and veteran collectors, displaying earrings, bracelets and necklaces of every shape, style and price range. And being in a highly nostalgic mood, I couldn't help but recall one of my favorite stories about jewelry- Guy de Maupassant's "The Necklace".

I therefore decided to take out my phone camera and snap photos of the most beautiful and unique necklaces that caught my attention that day.

In this gripping short story, the 19th century French modernist writer and social critic tells the tale of a middle-class woman who dreams of grandeur and who pays a devastating price for one striking piece of jewelry. Re-reading it each time, I'm always torn between my sympathy for a woman who is passionate about beauty and esthetics, and my anger for that Victorian man who hints that female vanity can actually destroys lives. After all- for me, the real moral of the story is: Know your gems from your zircons! Nevertheless, since I do believe beauty can come at any price range, I made sure to photograph only those necklaces that cost a maximum of 150 Israeli Shekels (42 dollars!), so that none of us suffers the same fate as Maupassant's unfortunate heroine.

"First she saw some bracelets, then a pearl necklace, then a Venetian cross in gold and gems, of exquisite workmanship. She tried the effect of the jewels before the mirror, hesitating, unable to make up her mind to leave them, to give them up. She kept on asking: 'Haven't you anything else?' "            
          -- Guy de Maupassant's "The Necklace". 1884 -- 

"Madame Forestier went to her dressing-table, took up a large box, brought it to Madame Loisel, opened it, and said:  'Choose, my dear'."

 Not all the necklaces I encounter were of the same style; some seemed more vintage and romantic, while others were whimsical and pop-arty like this amusing plastic Goniometer necklace. True, this is far from what de Maupassant's contemporaries could've ever imagined, but I wouldn't put it past Andy Warhol to get a kick out of it. And it almost made me miss geometry lessons at school…almost.

Collected and presented by Israeli college student and avid jewelry collector and designer Rachely Aharonoff

But being a fan of everything and anything Victorian, I went home with this imitation of a typically Victorian "Silhouette cut" broach, which went for the unbelievable price of a measly 10 Israeli Shekels (just under three dollars!). I'm sure that even de Maupassant would be proud of my uncharacteristic female frugality. (Insert chuckle...)

Collected and presented by Israeli college student and avid jewelry collector and designer Rachely Aharonoff

Contrary to de Maupassant's disillusioned heroine- poor Madam Loisel- who had a brand new dress made and then desperately searched for a necklace to match, I did it the other way round: finding my vintage looking broach, I yearned for a dress to match. Luckily found just such a dress in one of the stores of the Israeli Boho Chic fashion brand "The Third Eye".

"She imagined vast saloons hung with antique silks, exquisite pieces of furniture supporting priceless ornaments, and small, charming, perfumed rooms, created just for little parties of intimate friends, men who were famous and sought after, whose homage roused every other woman's envious longings."

That dress caught my eye, not only because of its highly sexy red and black coloring, but also because of the swirly vine print which is very reminiscent of late Victorian dress embroidery. With my Victorian broach and dress, I could now dive into my 19th century dream without regretting the price.  

"Madam Loisel was a success. She was the prettiest woman present, elegant, graceful, smiling and quite above herself with happiness."



יום רביעי, 30 באוקטובר 2013

The Bells Are Ringing: Return of the Bellbottoms

Following the article I wrote in BFF Fashion Blog about the fascinating and surprisingly long history of the bellbottoms, I decided to dedicate another blog post to the issue, and this time all in English for my non Israeli readers. So here goes:

My ultimate look for fall 2013: Pairing the metallic blue trend with an animal print and a pair of bellbottom jeans, flaring out at the knee. 

When we think of bellbottoms, the first image that comes to mind is a 1970's disco scene immersed in Lycra, puffy Afro hairdos, and wailing BG's melodies. But believe it or not - the flare bottom pants (or the "boot cut") pant wasn't invented by Mick Jagger in the middle of a cocaine snort session at New York's "Studio 54" in the 1970's. It was actually first mentioned in 1813 in the protocols of the USA Navy. Rough denim flare bottom pants, tight on the thighs, as not to disturb the sailors on their daily labors, were a part of the naval uniform in the US during the 19th century. The wide bottom allowed the sailors to fold the pants easily if they got wet or take them off over their boots (hence: "boot cut").

Rumor even has it that filling them up with air and tying them to the calf, also transformed the pants into instant floatation devices in case any of the men fell overboard…Don't try this at home!

Sailors of the 19th century- If they had only known they were starting a trend for centuries to come

The sailors of the 19th century never knew that less than a hundred years later they would become an inspiration for the international pioneer in women's fashion. Indeed, in 1917, while all of Europe was striving to bring World War I to a close, a Parisian boutique owner was enjoying her holiday on the beach of the French resort town of Deauville, when she suddenly noticed a group of sailors tugging a boat.
The young boutique owner- one, Gabrielle ("Coco") Chanel- had been trying for years to liberate French women from the constraints of corsets and starched collars, but with no great success. It was in this pivotal moment that Chanel realized that a pair of flaring cotton pants, paired with a striped jersey shirt, modeled after sailors' uniforms, was the perfect outfit for women who could no longer afford to sit in their parlors and embroider but had to work to aid in the success of the home-front. 

Coco Chanel in a striped shirt and flaring pants- Classic and timeless  

The rebellious Parisian sewed and wore the suite, thus creating a look that was so classic and timeless that we can still see it to this day on the runways and the streets.

From 1917 to Fall 2013: Taking a page out of Chanel's book.

The masculine bellbottom pants continued being the symbol of women's liberation and equality between the sexes. In the 1930, the style was embraced by such prominent Hollywood screen sirens as Katharine Hepburn and Greta Garbo. The 1930's pant was wide from the hip all the way down to the bottom, and it turned those outstanding actresses to feminist icons for years to come though also sparking rumors about their sexual orientation.

Katharine Hepburn- a Pioneer of unisex dressing

Nevertheless, the trend wouldn't fade away, and thirty years later it was still popular as it was reintroduced by the flower children of the 1960's. The Hippies saw the free lose cut of the pant as a symbol for social freedom and rebellion against traditional dress codes.

Flower power bellbottoms

But no decade celebrated the bellbottoms like the 1970's. It was then that this style practically became a pop culture star in its own right, as it was now worn by both men and woman in demonstration of the gradually blurring gender lines and the newly expressed openness within the homosexual community.

Breaking the gender barriers: Men and women in bellbottoms in the 1970's

Soon, the discos were filled with iridescent Lycra bellbottom wearing crowds. And though it was a horrendous trend which I pray never returns, some seventies icons did manage to make the bellbottom cool, like Charlie's Angels- the symbols of modern feminism- who wore bellbottom pants every time they chased dangerous criminals with their blown out feathered hair  waving in the wind.

Flaring pants as a symbol of tough femininity. On the right: Katherine Hepburn in the 1930's. On the left: "Charlie's Angels" in the 1970's

In the recent decade, the bellbottoms have been pushed aside and forgotten in favor of the skinny jeans, which I believe are the spawns of Satan as far as fashion is concerned. I mean, let's face it- it shortens the leg, clings to any extra ounce on the thighs, and generally speaking- is only suitable for women with long and slender legs. Nonetheless, I was overcome with renewed hope about two years ago when I first saw photos of Kate Moss modeling bellbottoms. And only a few months later, the bellbottoms made an appearance in the Chloé fall/winter 2013 show. 

First signs of a bellbottom comeback: Kate Moss 2012 and Chloé- fall/winter 2012-13

But the one who truly and officially resuscitated the bellbottom pants is Russian model turned fashion designer- Ulyana Sergeenko. Sergeenko, who is often referred to as the "Czarina of the fashion world"- greatly due to her tendency to dress in elaborate garments inspired traditional Russian costumes, with large embroidered skirts and elaborate headdresses, chose  the "Russian field worker" look (in the chicest way possible) for the Giambattista Valli show in Italy recently. In a photo Sergeenko posted on her Facebook page, she appears in pants, tight on the thigh and flaring out on the bottom, with suspenders and boyish short hair; a look which tells the world that the bells are once again ringing! 

The Empress's new pants:  Ulyana Sergeenko, backstage at the Giambattista Valli show

American fashion designer Marc Jacobs was the next to jump on the bandwagon when he too posted a photo on his Facebook page, showing him in his studio working on a bellbottom pant suit.  The photo, as Jacob mentioned in the photo caption, was taken in 2009, which means that the world's leading fashion designers already knew back then  that the comeback was right around the corner. And though the suit kind of makes me think of Poirot the sad clown, it is clear that bellbottoms are officially back.

Marc Jacobs studio. Fall/Winter 2009

It doesn't take a genius to know that if Marc Jacobs and Ulyana Sergeenko have set a trend, the rest of the world would soon follow suit (pun totally intended…) Indeed, white bellbottom pant suits were a prominent and refreshing sight at this year's fashion weeks, particularly in the Alberta Ferretii show and even in the debut spring/summer 2014 collection by stylist turned designer- Rachel Zoe. Zoe, who is known for her Boho Chic style embraced the bellbottoms wholeheartedly, and was even photographed walking around the streets of L.A. in flowy chiffon blouses and bellbottom jeans as though she had just come out of Woodstock.

Crisp white bellbottom pant suits. On the right: Alberta Ferrettii, fall/winter 2013-14. On the left: Rachel Zoe, spring/summer 2014.

 Sadly, the gospel has yet to reach my little Mediterranean home land, as the streets of Israel are still overflowing with women stuffing their thighs into binding skinny jeans.  But, being the bellbottom 1970's enthusiast that I am, I waited anxiously for the first autumn breeze to blow so that I could pull my favorite boot cut jeans out of the closet and put together what I consider to be the perfect fall ensemble. Now, all that's left is just to put on some funky music and get in touch with my inner groovy chick. 


*Disclaimer: Non of the photos in this blogpost, apart from those in which I am personally photographed, belong to me. 

יום שבת, 4 במאי 2013

Porcelain: From Chinese Emperors to the Runway

לרובנו, כלי פורצלן עדינים מזכירים את הויטרינות בסלון של סבתא ומתקשרים עם סיפורים על הירושה המשפחתית מפולניה. אולם ניכר כי האיורים הכחולים של כלי הפורצלן ומגעם הקריר הם בדיוק התרופה שגדולי מעצבי עולם האופנה רקחו עבורנו לעונת קיץ הרותחת.
הדפסים עדינים בסגנון כלי פורצלן. ולנטינו סתיו/חורף 2014
Valentino Fall/Winter 2014
אנחנו אולי מאמינים שהחרס העדין שאנו מכנים "חרסינה" (בלועזית: פורצלן) הגיע במזוודה של הסבתות ממזרח-אירופה, אבל את הפורצלן ייצרו למעשה כבר לפני 2000 שנה בעיר ג'ינגדז'ן שבצפון-מזרח סין, הידועה עד היום כ"בירת הפורצלן". אומנות קישוט הפורצלן הייתה כה עדינה עד כי האומנים שעסקו בה היו בני טיפוחם של קיסרי סין משושלות שאנג והאן. באופן מסורתי, הפורצלן הלבן עוטר בעבודת יד, בקווים עדינים בצבע כחול, לרוב בדוגמאות פרחים אסייתים שונים. הצבע הכחול היה פיגמנט צביעה שהתקבל מתחמוצת קובלט, שיובאה במיוחד מפרס למען מלאכת מחשבת זו. הקיסרים הסינים היו כה מוקסמים מכלי הפורצלן עד כי בשנת 583 ציווה הקיסר צ'אן שובאו להכין עמודי פורצלן לארמונו (הוא כנראה לא שמע מה קורה לאנשים שגרים בבתי זכוכית...), וכמה שנים אחריו ציווה גם הקיסר יאן לפסל פסלי אריה ופיל לארמון שלו- כל אחד והטעם שלו...
מאומנות עתיקה למרק: דגם פורצלן מסורתי- לבן עם עיטורי פרחים כחולים
  Traditional Blue and White Porcelain- a soup dish with a long history  

במאה ה-14, בעקבות פריחה כלכלית במזרח סין, זכה הפורצלן לייצור המוני. אולם הצבע הכחול הכעיס את קיסרי שושלת מינג שקבעו כי מוצאו הפרסי של הצבע מחדיר השפעות זרות לסין.
אולי לסינים באותם ימים ממש לא היה חוש הומור, אבל הקיסרים כעסו עד כדי כך שהצבע הכחולה נאסר לשימוש בסין לתקופת מה (!!!), ולאומנים המקומיים לא נותרה ברירה אלא לקשט את כלי הפורצלן בעיטורים שחורים.

חסל סדר כחול- הצבע הכחול נאסר לשימוש בסין!
"Get this blue off of me!!!"
 Chinese emperors in the 14th century ban the use of blue coloring 

בעקבות גילוי סין על-ידי מגלה הארצות האיטלקי מארקו פולו, נפתחה סין לעולם המערבי, ובמאה ה-17 הפכה גם ליעד לאניות אימפריאליסטיות מהולנד, אנגליה וצרפת. סוחרים אירופאים שחצו יבשות בשם האימפריאליזם- לרוב מטעם חברת הסחר והספנות הגדולה ביותר באותם הימים: "The East India -Shipping Company "- החלו להוביל עבדים מאפריקה, ותבלינים ובשמים מהודו, אך יותר מכל- הם התאהבו באוצרות המשי והפורצלן הסיניים. מהרגע שהגיעו הכלים העדינים לאירופה הם הפכו לטרנד בקרב האצולה. וכמו שקורה עם כל טרנד, בני-אצולה מכל רחבי אירופה מיהרו להזמין כלי פורצלן המעוטרים בסמל המשפחה שלהם, ובהדרגה הפכו הציורים על הכלים  מדגמי צמחיה אוריינטלית לציורים אירופאים מסורתיים.
סוחרים של חברת הספנות- The East India Shipping Company מגיעים לאסיה 
 17th Century Duch and English merchants arrive in the Hindu-China region
 courtsy of The East India Shipping Company

פורצלן אירופאי מאמצע המאה ה-18
Mid 18th Century porcelain-
 the ornaments have taken on a European shape

אירופה אימצה את הפורצלן לחיקה ובמרוצת הזמן הולנד הפכה ליצרנית פורצלן בזכות עצמה. כיום, העיר המזוהה ביותר עם ייצור הפורצלן, והמתחרה הגדולה של "בירת הפורצלן" הסינית היא עיירת הנופש הצ'כית קארלובי וארי. בימים אלה ממש (3-4 במאי) נערך בקארלובי וארי "פסטיבל הפורצלן" השנתי, בלובי של אחד המלונות היוקרתיים בעולם- Grandhotel Pupp .
http://www.youtube.com/watch?v=KNShnNPbL78 - The Karlovy Vary Porcelain Festival

מסין הרחוקה וימי הכיבוש האימפריאליסטי, עשה הפורצלן את כל הדרך לימינו אנו, ובעונה זו מככבים עיטורי צמחיה עדינים בצבעי כחול ושחור על בגדים לבנים בכל מסלולי התצוגות בעולם.
המעצבת האמריקאית ממוצע צרפתי-פיליפיני, מוניק לולייה (Monique Lhuillier), הידועה בעיקר כמעצבת שמלות כלה יוקרתיות ושמלות ערב, שאבה העונה השראה מהדפסים הנראים כמו צבעי מים מציורים סיניים עתיקים. על המסלול בתצוגת אביב/קיץ 2013 של המותג שלה, צעדו דוגמניות בשמלות בעלות הדפסים כחולים ואפורים שהזכירו מאוד את צבע תחמוצת הקובלט הכחולה של הפורצלן הסיני המסורתי.

השראות מצבעי הכחול של הפורצלן הסיני: מוניק לולייה אביב/קיץ 2013

Porcleian inspiration in color and print- Monique Lhiullier Spring/Summer 2013

המעצב האיטלקי רוברטו קוואלי, המתמחה דווקא בבגדים סקסיים ולעתים אף צעקניים מדי, הציג גם הוא את דגמיו לאביב/קיץ 2013 ובאופן מפתיע- כלל ביניהם גם כמה דגמים לבנים קלסיים בעלי הדפסים שחורים מסולסלים. המראה הרומנטי שהתקבל שואב השראה מההדפס המסורתי של הפורצלן של קיסרי סין מהמאה ה-14.
רוברטו קוואלי שואב השראה מפורצלן בצבעי שחור ולבן בתצוגת אביב/קיץ 2013
Roberto Cavalli- Spring/Summer 2013. Inspiration form black and white Chinese vases

בית האופנה של רוברטו קוואלי ערך גם תצוגה לדגמים לבישים ויומיומיים יותר בשם "Just Cavalli" שגם בה הוצגו הדפסים עדינים, שנראו כאילו צוירו בצבעי מים ושאבו השראה מיצירות סיניות עתיקות.

תצוגת Just Cavalli – הדפסים בהשראת צבעי מים סיניים.
The Cavalli causal line- "Just Cavalli" heavily inspired by Chinese water colors

וכמובן שלא ניתן לדבר על אצולה אירופאית מבלי לדבר על המעצבת הספרדייה קרולינה הררה שנתנה אינטרפרטציה משלה למראה האריסטוקרטי של הפורצלן.

קרולינה הררה- אביב/קיץ 2013
Bringing back European aristocracy in porcelain prints
Carolina Herrera- Spring/Summer 2013

הטרנד העדין ואומנותי הזה אמנם תפס תאוצה השנה, אולם מעצבים בעלי חזון הצעידו דגמים בעלי הדפסים בהשפעת הפורצלן כבר לפני שנים. כך למשל המעצב ג'ון גליאנו, שפוטר בבושת פנים מבית האופנה "דיור" לפני שנתיים, הציג את הדפסי הפרחים הכחולים על שמלות לבנות עוד בתצוגת אביב/קיץ 2009. ניכר כי למרות ההתמכרות קשה לאלכוהול, וההתבטאות האנטישמיות המבישות שהביאו לפיטוריו, החוש האופנתי ויכולת הניבוי המובהקים של  גליאנו הוכיחו את עצמם- וההדפסים שהציג לפני כארבע שנים זוכים עכשיו לחיקוי בכל בית אופנה ידוע.

הקדים את זמנו בהדפסי פורצלן כחולים: ג'ון גליאנו ל"דיור"- אביב/קיץ 2009
 -He did it before it was cool
 John Galliano does floral blue and white porcelain prints for Dior 2009  

תחושת הקרירות של הפורצלן מתאימה בהחלט לקיץ הישראלי, והקסם האירופאי המשולב במראה זה ייקח אותנו באופן טבעי גם לחורף הבא. זו לפחות הבשורה על-פי המעצב האיטלקי ולנטינו שהציג דגמים בהשראת פורצלן בתצוגה שערך לסתיו/חורץ 2014. המעצב הידוע בסגנונו הנשי והרומנטי הצעיד על המסלול דוגמניות שנראו כבובות שלג זכות הודות לשבריריות של צבעי הפורצלן.

בובות שלג שבריריות כפורצלן: ולנטינו- סתיו/חורף 2014
Models at the Valentino show looking like little snow flakes
Perfect for Fall/Winter 2014

אין צורך להרחיק עד צפון-מזרח סין או עד בירות האופנה של אירופה כדי לאמץ את המראה הנשי והקסום הזה. גם בארץ ניתן למצוא פריטים בהשראת הדפסי פורצלן, ומי שמיטיבה לעשות זאת בזירת האופנה המקומית היא המעצבת דפנה לוינסון. בקולקציה הנוכחית, מציגה לוינסון ז'קטים לבנים וחליפות לבנות בעלות הדפסי פורצלן כחולים, וכן שלל גופיות המעוטרות בהדפסי פרחים בהשראה אוריינטלית, שנראו כאילו צוירו בצבעי מים בידי רב-אמן מהמזרח הרחוק.
בלייזר לבן בהדפס צמחייה כחולה:דפנה לוינסון. צילום: נורית כהן

מכנסיים וז'קט בהשראת פורצלן: דפנה לוינסון. צילום: איתן טל
The blue and white porcelain coloring is perfect for Israel
 local designer Dafna Levinson is offering some chick and comfortable solutions for the Israeli summer

גלגולו של הפורצלן מאומנות סינית עתיקה לתו התקן של האצולה האירופאית מעניק למראה את השילוב המושלם בין קרירות לקלילות שאנו כה זקוקים לו בקיץ הישראלי. שילוב הצבעים הכחול והלבן נראה כאילו עוצב במיוחד לישראל, והוא מעניק אלטרנטיבה מושלמת ורומנטית למי שלא רוצה ללבוש רק לבן לחגיגות חג השבועות המתקרב ובא.

יום שבת, 30 במרץ 2013

דאלי שלי: מסע במוחו של מטורף

בשבוע שעבר נפתחה במרכז הקונגרסים בחיפה תערוכה המציגה את עבודותיו של אמן הסוריאליזם הספרדי סלבאדור דאלי. פרסומי התערוכה העציבו אותו עוד יותר לנוכח העובדה שאני שוכבת בבית עם רגל פצועה במהלך חול המועד, בזמן שהמוני בית ישראל ממלאים את הכבישים על נשיהם ומנגליהם. אבל אז נזכרתי שכבר נפל בחלקי לראות את הדבר האמתי  . אז החלטתי לכתוב על היום שבו ביקרנו אני ובעלי במוזיאון דאלי בספרד בשנה שעברה.

מוזיאון דאלי ממוקם בעיירה פיגרס (Figueres) שעל רצועת החוף קוסטה בראבה, במרחק של שעתיים נסיעה דרומית לברצלונה. מאחר ידענו שלא נוכל לחזור מחופשה מספרד מבלי לספוג קצת מהטירוף הייחודי של סלבאדור דאלי- האיש והשפם, ניצלנו יום ראשון שמשי לנסיעה של שעתיים ברכבת דרך עיירות ספרדיות קטנות בעלות גגות רעפים אדומים ושדות חיטה נמוכה. עד שלבסוף הגענו למוזיאון דאלי בפיגרס.

הגענו לפיגרס

 עיר הולדתו של סלבדור דאלי ( 1904-1989) היא עיירת קיט קטנה ואין ספק שהאבן השואבת בעיירה הוא המוזיאון – עובדה הידועה לכל נהגי המוניות בעיירה, והסיבה העיקרית לכך שהם אינם מתביישים לגבות מחיר מגוחך מזוג תיירים נלהבים, גם אם מדובר ב-7 דקות של נסיעה מתחנת הרכבת.
אבל שום דבר לא מכין את המבקר למוזיאון שנראה יותר כמו "בית הזיות" פסיכודאלי מכל דבר אחר, שכן כבר בכניסה למבנה הצבוע בחמר אדום, ניתן לראות שהמבנה כולו מכוסה בתבליטי זהב קטנים בצורת לחמניות אפויות ועל הגג מתנוססות ביצי ענק.

ביצים על הגג של מוזיאון דאלי.

דאלי היה ידוע בחיבתו האובססיבית ללחם עד כדי כך שלא רק שקישט את המוזיאון בלחמניות זהב קטנות אלא גם פנה לאופה צרפתי ידוע, בזמן ביקורו בצרפת בשלהי שנות ה-40, וביקש ממנו לפסל לו חדר שינה מלא מרהיטי לחם מחוזקים בברזל- כולל מיטה ומנורת שנדלייר ענקית!!
"הלחם" כתב דאלי באוסף זיכרונותיו מ-1942, "הוא אחד הנושאים שמאז ומתמיד היוו אובססיה ופאטיש בעבודתי, ושלו תמיד נשארתי נאמן ". גם ביצי הענק על הגג הן נושא החוזר על עצמו בעבודתו של האמן ,שגדל במשפחה קתולית ושילדותו לוותה בסמל הביצה, המסמלת בנצרות את הרחם והלידה המחודשת. על כן הוא הרבה להשתמש בדימוי הביצה כסמל לתקווה ואהבה. 

"Bread has always been one of the oldest fetishistic and obsessive subjects in my work, the one to 
which I have remained the most faithful.”

Salvador Dalí, The Secret Life of Salvador Dalí  (1942)  —

עושה חשק לארוחת בוקר.

הפלאים והמוזרויות רק הלכו וגברו עם כניסתנו לחצר הפנימית של המוזיאון, ונוכחנו לראות שעל קירות החצר מתנוססים פסלוני זהב דמויי אדם ועל המרפסת ניצבים פסלים לבושים בחליפות צוללנים.

מייצגים סוריאליסטיים ופסלי זהב בחצר הפנימית

וכמובן- צוללן על המרפסת

דאלי, שהתחנך על ברכי אומנות הרנסאנס, הושפע מאוד מדמות האלה היוונית וונוס. ביצירותיו ניכר שהוא מרבה לשלב דמות זו עם רעיונות המודרניזם של שנות ה-20 כגון: מיקומו של האדם בעולם ותחושת ריקנות הקיום. שילוב ביזארי זה מתבטא במיצג המרכזי בחצר הפנימית, בו נראית דמותה של וונוס מברזל העומדת בתנוחה האופיינית לישו. אך במקום להעניק לה הילה דתית, דאלי העמיד אותה על שלדת מכונית שחלונה שבור ובתוכה יורדות טיפות גשם על ראשו של הנהג כמטאפורה למציאות הפוכה.

ונוס על מכונית

דמותה של וונוס חוזרת על עצמה גם בפסל "ונוס עם מגירות" שפיסל ב- 1936, וגם בציור מאוחר יותר בו מופיעה אישתו גאלה דאלי בדמות וונוס של בוטיצ'לי המוקפת שחפים. 

"ונוס עם מגירות"- סאלבדור דאלי, 1936

גאלה דאלי כוונוס

נטייה לשימוש בסממנים דתיים בכיוון הביזאר התחילה אצל דאלי כבר בגיל צעיר כאשר הוריו לקחו אותו לבקר את קברו של אחיו שמת בטרם סלבאדור דאלי נולד. בסיום הביקור הצהיר הילד הרך בפני הוריו המבועתים שהוא מאמין כי הוא גלגולו החדש של אחיו המת. ואכן, שום דבר לא יכול לגרום למבקר במוזיאון להרגיש יותר קטן או חסר אונים אל מול כוחות עליונים כמו כניסה לחדר הסבה פנימי בו רגליים של אלים דורכות על התקרה. אם אי פעם הרגשתם שדורכים עליכם נסו להעביר כמה דקות מתחת לתקרה הזו...

דאלי שילב את סגנון הרנסאנס עם סגנון ה"קוביזם", שאותו למד אך ורק מהסתכלות במגזיני אומנות משנות ה-20. הרגע המכונן בחייו הגיע ב- 1926 כאשר הזדמן לו לבסוף לפגוש את אבי הזרם הקוביסטי- פאבלו פיקאסו בכבודו ובעצמו, ומשם הדרך לציור גוף אנושי שנראה כמו קופסת קרטון הייתה קצרה.

תפיסת האדם והטבע עפ"י דאלי

"אני מצייר תמונות שגורמות לי למות מאושר" כתב דאלי על ציוריו. "אני יוצר מתוך ניטרליות גמורה, כמעט מבלי לדאוג לתחום האסתטי". 

"I am painting pictures which make me die for joy, I am creating with an absolute naturalness, without the slightest aesthetic concern, I am making things that inspire me with a profound emotion."

-       Salvador Dalí: Dalí and Surrealism

 לי זה דווקא קצת הזכיר את "הייצור" מסדרת הקומיקס "ארבעת המופלאים"...  

גם הוא סוג של קוביסט...

ביציאה מאותו החדר מתנוססת יצירתו המפורסמת והסוריאליסטית ביותר: "התמדתו של זיכרון", או כמו שרובנו נוטים לקרוא לה: "השעונים הנוזלים".  השעונים הנוזלים בציור מסמלים את התנגדות אומני המודרניזם לרעיון שהזמן הוא קבוע וליניארי... מעניין מה איינשטיין היה אומר?

"התמדתו של זיכרון"- סאלבדור דאלי, 1931

אולם ניכר שאת העבודות המתוחכמות יותר שלו הקדיש דאלי לאשתו גאלה. גאלה דאלי נולדה ב- 1884 בשם אלאנה איבאנובה דיאקובנה, בעיר קאזאן שבאימפריה הרוסית הצארית, וזכתה לכינוי "גאלה" על-ידי דאלי עצמו. השניים נישאו ב- 1934.

דמותה של גאלה בציורים סוריאליסטיים

"גאלאתיה של הספירות"- סאלבדור דאלי, 1952

 הייצוג המרהיב ביותר של דמותה של גאלה מופיע בציור המתנוסס בחלל המרכזי של המוזיאון. בציור נראית דמותה העירומה של גאלה מתבוננת מהחלון לעבר האופק. אולם כשמתרחקים כ-20 מטרים מהתמונה מתגלה דמותו של הנשיא האמריקאי אברהם לינקולן.

תמונה זו שצוירה ב-1977 נוצרה בטכניקה שנקראת "ליתוגרפיה" או "הדפס אבן". מדהים לחשוב שדאלי הגדיל לעשות שימוש בטכניקת צילום המבוססת על פיקסאלים.
אין ברצוני לפאר יתר על המידה את נשות העדה שלי, אבל מעניין לחשוב שגם דאלי וגם פיקאסו פיתחו את סגנון העבודה המוזר וייחודי ביותר שלהם לאחר שנישאו לנשים רוסיות. חומר למחשבה...

והייתה עוד אישה אחת שוודאי הדירה שינה מעינו של דאלי- כוכבת הקולנוע האמריקאית משנות ה-20 מיי ווסט, לה הקדיש דאלי חדר שלם! הרהיטים בחדר- כולל הספה בצורת השפתיים והאח בצורת אף- יוצרים ביחד את פניה המפורסמות של ווסט.

חדר "מיי ווסט"- מייצג. סלבאדור דאלי, 1974

ואיך אפשר בלי הזווית היהודית: ב- 1968 בתערוכה שנקראה "עלייה: לידתה המחודשת של ישראל", הקדיש דאלי במתנה לממשלת ישראל,  את פסל מנורת הברונזה המוצב כיום בשדה- התעופה בן גוריון. דאלי, שטען תמיד לזיקה לעם היהודי בשל יהדותו (המשוערת) של סבו, כתב בתחתית הפסל את ההקדשה הבאה:  "אני יוצר את המנורה לכבודכם, העם היהודי- העם הנבחר, בניהם של אברהם, יצחק ויעקוב- על נחישותכם לשמר את המסורת ועל השמחה שלכם בחגיכם..."

גרסה מוקדמת למנורת הברונזה המפוסלת

"You Jewish people, the chosen ones, sons of Abraham, Isaac and Jacob, for your determination to maintain traditions, for the joy you celebrate and sanctify your festivities with, I created this “Menorah'…"

- A Letter to The Jewish People From Salvador Dali (1968)- 

אבל הרגע שבו ליבי באמת החסיר פעימה היה כשחלפתי על פני תצוגת התכשיטים בעיצובו של דאלי. אור היקרות של תכשיטי הזהב, היהלומים והפנינים, השתקף מבעד לארונות הזכוכית והתעצם אודות לנורות הקטנות שהאירו מסביבם, עד 
 כדי כך שמראם היה כמעט מסנוור ומדהים מדי

דגי זהב נחים על אלמוג. משובץ יהלומים

תירס משובץ אבני אודם

דאלי החל את עיצובי התכשיטים שלו ושיבוצם באבני יקרות בשנות ה-50. וכשנשאל באותה תקופה על זיקתו לכל הנוצץ, טען בכל תוקף שאהבתו ל: "כל דבר מוזהב ומפואר", נובעת משורשיו העותמאניים וכי זו גם הסיבה שהוא חובב את העושר שבסגנון הלבוש הערבי הקדום.  אם כי, גם בתכשיטיו כמו בציוריו, ההשפעות הניכרות הן דווקא מהתרבות היוונית ומהדת הנוצרית. 

תכשיט בהשראת "ביצת הפסחא" הנוצרית

 ראשה של מדוזה- המיתולוגיה היוונית. יהלום, פנינה, ושיבוצי אבני ברקת

אין ספק שגולת הכותרת, הן מבחינה עיצובית והן מבחינה טכנית, הוא תליון ענק העונה לשם "הלב המלכותי".  את תליון הלב המוזהב  הזה עיצב דאלי עבור מלכת אנגליה בכבודה ובעצמה לרגל חגיגות הכתרתה ב-1953. הייחוד האמיתי בתכשיט הוא שריר הלב האנושי הקבוע בתוך התליון והעשוי אבני אודם, שכן בתוך התכשיט נמצאת משאבה מכאנית זעירה המאפשרת לשריר לפעום כמו לב אמיתי- תאווה לעיניים.

יצירותיו של דאלי הן חגיגה של דמיון ורוח- שילוב מענג של רוחניות עם גשמיות. את התמונות מהמוזיאון אזכור עוד שנים רבות, ולכם מומלץ לבקר בתערוכת דאלי:  22.03-06.04 במרכז הקונגרסים בחיפה.