יום שישי, 21 ביוני 2019

מעבר לקשת: טרנד הקשתות 2019



כיסויי ראש היו מאפיין עיקרי באופנה הנשית בכל תרבות ובכל תקופה משחר האנושות: בין אם זה היה סימן למלכות, סימן לעבדות, סימן לאדיקות דתית או למרד בממסד - כיסויי ראש עברו גלגולים רבים ותמיד (כמו במקרה האחרון עם כיסוי הראש של מלכת היופי במיל' לינור אברג'יל), אבל תמיד- עוררו מחלוקת.



כיסויי הראש האירופאים בלטו במיוחד באופנת הנשים של ימי הביניים . במאות ה 13 וה-14, כיסוי הראש  נקרא Whimple ("ווימפל") באנגליה או Coiff ("קוואף") בצרפת (מהמילה הצרפתית Coiffure= "תסרוקת"), והוא היה בעצם רדיד כותנה לבנה או בד גזה לבן שנכרך סביב הראש ונקשר בעורף כך שהוא עטף גם את הצוואר. כיסוי זה נלבש ע"י נשים מכל שכבות האוכלוסיה האירופאית: מאיכרות ועד מלכות והוא סימל גם את האדיקות והצניעות שנשים (בעיקר נשואות או בגיל נישואין- כלומר בסביבות 15...) נדרשו להפגין תחת שלטונה האכזרי של הכנסייה הקתולית , ובמקרה של איכרות עניות- גם שמירה יחסית על נקיון השיער בזמן עבודה בשדה.




כולן חובשות "ווימפל" במאות ה-13 וה-14


בניגוד לאיכרות עניות, נשים עשירות ואצילות יכלו לקשט את ה"ווימפל" בהינומה נוספת מבד עשיר יותר כמו משי ולעטר אותו בעיטור ראש דמוי כתר דק (טיארה) מזהב ויהלומים. מי שזוכר את הסצינה המקסימה מהסרט "אמיצה" (Brave) של אולפני דיסני/פיקסאר  מ-2012, שבה המלכה אלינור מכריחה את בתה המרדנית (וגיבורת הסרט) מרידה לאסוף את שערה האדום והפרוע כדי לפגוש את המחזרים המיועדים, יזהה בוודאי שמדובר ב"ווימפל" תקופתי כשר למהדרין. כהיסטוריונית אופנה ו"ניטפיקרית" מדופלמת בענייני דיוק תקופתי בסרטים, זה היה אחד הרגעים הקולנועיים שהכי אהבתי באותה השנה , כי ה"ווימפל" הלבן של מרידה הנסיכה הסקוטית הדמיונית מימי הביניים סימל לא רק את נסיונה של אמה לרסן את הפרעות של השיער של מרידה - ושל מרידה עצמה- אלא גם לסמל לחתנים הנלהבים שהילדה כשירה לנישואין. ניסיון שלשמחת כל הצופים כשל כישלון חרוץ!




שום כיסוי ראש לא ירסן את מרידה ("אמיצה". דיסני/פיקסאר 2012)



המאות ה-15 וה -16 :הרנסאנס

עם המעבר מימי הביניים למאות ה-15 וה-16, הכנסייה הקתולית באירופה החלה לאבד ממעמדה לטובת זרמים דתיים אחרים שקראו לחופש (יחסי) והשכלה (יחסית). התדרדרותה של הדת הולידה עיסוק חדש במדע ואומנות , והדבר התבטא גם בכיסויי הראש של הנשים שהפכו ממקור לצניעות והסתתרות למקור לקישוט והחצנה של היופי החיצוני.
רואים זאת במיוחד באיטליה- המרכז הבלתי מעורער של אומנות תקופת הרנסאנס, שם הנשים החליפו את ה"ווימפל" החונק בעיטורי ראש שדמו יותר לקשתות שיער מודרניות. בהרבה מהציורים של התקופה ניתן לראות נשים מקשטות את שיערן בקשתות עשויות מתוספות שיער של צמות קלועות, ומעוטרות בסרטים, פנינים ויהלומים שנשזרו בתוכן. אפילו בספרד הקתולית הדתית, נשים השתחררו מכיסויי ראש מלאים ועברו לקשתות מרופדות או קשתות ממטפחות מגולגלות דמויות כתר שהיו עשויות מבד קטיפה מרופד ועבה ומקושטות בסרטים ופנינים.



דיוקן של אישה צעירה מאת צייר הרנסאנס האיטלקי סאנדרו בוטיצ'לי . 1485.



קשתות שיער מבד מגולגל ומרופד. ספרד, המאה ה-15 (ושחזור מודרני).


1990s- הצתה מאוחרת:

נראה שאחרי תרדמת של 400 שנה, קשתות הבד הענקיות חזרו לככב בעולם האופנה ותרבות הפופ של העולם המודרני בשנות ה-80 וה-90. מדונה פרצה לתודעה בקליפים הסקסיים והשערורייתיים של שנות השמונים עם סרטי בד ענקיים על השיער. אבל היו אלה הניינטיז שהחזירו בענק את קשתות הבד והקטיפה הרחבות והמרופדות, ונראה היה שלא היה ראש אחד בכל העשור שלא התהדר בהן: בין אם אלא היו ילדות קטנות, "איט גירלז" מ"בברלי הילס" כמו ברנדה ודונה, נסיכות אמיתיות כמו שרה פרגוסון ("פרגי") מאנגליה ואפילו מי שהוכתרה למלכת הקשתות הרחבות- הגברת הראשונה של התקופה בכבודה ובעצמה- הילרי קלינטון. קלינטון השתמשה בקשתות הבד גם כדי להוכיח שהיא יכולה להיות אופנתית ובולטת, וגם כדי לשוות לעצמה מראה כוחני ממש כמו נסיכה מהרנסאנס.



בין אם היית ילדה קטנה או דוכסית בשנות התשעים: בטוח חבשת על הראש קשת בד רחבה ומרופדת



קשתות בד של "איט גירלז": ברנדה ודונה . 1992.





חובשת קשת בד כמו כתר מהרנסאנס: הילרי קלינטון- מלכת הקשתות של הניינטיז. מתוך מגזין "הרפארז בזאר" (Harper's Bazaar)





שנות ה-2000 : המלכה של ניו-יורק

עם כל הכבוד לברנדה ודונה ואפילו להילרי קלינטון, מי שהציתה מחדש את טרנד הקשתות הגדולות והרחבות היא המלכה השולט(טטטטטתתת)ת של ה"אפר-איסט סייד" והמשפיענית הראשונה של דור הרשתות החברתיות בלייר וולדורף מ"גוסיפ גירל" (Gossip Girl).... סורי סרינה...
במהלך שש העונות של הסדרה, ששיקפה באופן מושלם את לידת הרשתות החברתיות (2007-2012), הציגה השחקנית לייטון מיסטר בדמותה של בלייר וולדורף המליארדרית הצעירה כל קשת שיער אפשרית שאיזשהו מעצב-על השיק באותן שנים: קשתות יהלומים דמוייות טיארה, קשתות סרט רחבות, קשתות בד שטוחות, קשתות קלועות בצורת צמה. בקיצור, אם חיפשתם השראה לאקססורי שיער- בלייר וולדורף הייתה הבחורה שלכם. סטייליסט הסדרה, אריק דאמאן, הסביר שהבחירה לעטר את שיערה של בלייר בשלל קשתות הייתה כדי לשוות לה מראה של מלכה מההיסטוריה ולבסס את מעמדה כמלכת הקליקה העשירה של ניו-יורק (שוב, סורי סרינה...). הקשתות הרחבות של בלייר הפכו עד כדי כך לכתר על ראשה, שבעונה החמישית, כאשר בלייר מוצאת את עצמה בקולג' לא יוקרתי במיוחד בדאונ-טאון של ניו-יורק, ומבינה שהיא צריכה להשתלב באווירה ההיפסטרית והאורבנית של הקולג', האקט הראשון שהיא עושה בניסיון להשתלב עם ה"עמחה" הוא להוריד את הקשת מראשה במבט כאוב במיוחד בעיניים. ממש כמו נסיכה שנפרדת מהכתר.



אם הייתה קשת בשנות האלפיים, היא הייתה אצל בלייר וולדורף מ"גוסיפ גירל" (2007-2012)




העשור השני: השטן (והדוכסית) חובשת פראדה- 

שנייה לפני שאנחנו צוללים לתוך העשור השני של המאה הזו, בית האופנה "פראדה" משיקים את קולקציית אביב/קיץ 2019 שלהם וכל הרשתות והמגזינים ברחבי העולם מהללים את חזרתה של "קשת בלייר וולדורף" או ה"קשת המרופדת" (Padded Headband) לחיינו וראשינו. הפעם מדובר בקשת קטיפה עבה עם ריפוד פנימי ממש כמו הנסיכות הספרדיות של המאה ה-15 וממש כמו שבטח הייתה לכל אחת (או אחד) מאיתנו אי שם בכיתה ג'.



תצוגת אביב/קיץ 2019 של פראדה...נראה לי הסתבכו עם בלייר וולדרוף...







מאז התצוגה של פראדה, קשתות הבד הגדולות מופיעות בכל רחבי הרשת, נמכרות בבתי הכלבו הגדולים, ואפילו נסיכה אמיתית כמו קייט מידלטון הייתה חייבת לקפוץ על הטרנד ולהתהדר בקשת קטיפה יוקרתית ביולי האחרון לטקס ההטבלה של בנה התינוק - הנסיך לואי...אולי הכתר האמיתי שלה היה בניקוי יבש באותו יום...??




קשת בד לבנה ומרופדת, מעוטרת אבני זירקון. נמכרת ברשת בתי הכלבו האמריקאים "נורדסטרום": למקרה שאת רוצה להיות נסיכה מהרנסאנס בתקציב של דיאט קולה...



הדוכסית קייט מידלטון בטקס ההטבלה של בנה הנסיך לואי, מהודרת בקשת קטיפה בולטת במיוחד של מותג האופנה המקומי Jane Taylor London.
 אני באמת מוזמנת לברית בקרוב, אולי אשאיל ממנה.


אז בין אם אתם חשים נוסטלגייה לשנות התשעים ורוצים לדמיין שאתם ברנדה ודונה שבדיוק מרכלות על בנים בפיץ' פיט, או שאתם חושקים קצת מהיוקרה של בית האופנה "פראדה" או אפילו אם אתם חולמים להיות נסיכה ספרדייה ואקזוטית מתוך ציור רנסאנס- כל מה שעליכם לעשות הוא למצוא קשת בד רחבה ולחבוש אותה ממש כמו כתר מעל לשיער וקרוב לקו הפנים. לי באופן אישי נראה שאראה כמו מורה לספרות מהאולפנה במעלה אדומים, אבל אולי אתם תראו כמו קייט מידלטון או בלייר וולדורף. שווה לנסות!




Bitch Stole my look!
משמאל: מתוך תצוגת אביב/קיץ 2019. פראדה
מימין: דיוקן של אן בולין (אשתו השנייה של הנרי השמיני), מתוך גלריית בראדפורד, אנגליה. 1533.

יום חמישי, 31 בינואר 2019

עולמה האמיתי של ג'יין אוסטן



כל מי שאי פעם קרא רומן של ג'יין אוסטן או צפה בהתלהבות (כמוני) באחת ההפקות המרהיבות של ה בי.בי.סי מהאייטיז המבוססות על הרומאנים של הסופרת האנגלייה, בוודאי מדמיין לעצמו את אנגליה בתקופת ה-ריג'נסי (שלושת העשורים הראשונים של המאה ה-19 באנגליה) כפנטזיה רומנטית מלאה בגני וורדים, ספלי תה מקושטים וגברות בשמלות כותנה לבנות רוקדות באולמות נשפים מהודרים. אבל אנגליה האמתית של השנים הללו הייתה כצפוי מקום שונה לגמרי מעולמה העדין והמנומס של אוסטן.



איך נראית פנטזיית ג'יין אוסטן שלכם?  מתוך הסרט "Austenland"


ג'יין אוסטן גדלה בכפר סטיבנסון במחוז המפשייר, כבת לכומר הכפר. להיות כומר הכפר פירושו להרוויח אמנם משכורת צנועה ולחיות עם משפחתך בבית כפרי קטן, אבל עדיין להיות אדם משכיל שיודע קרוא וכתוב, בעל השכלה בלימודי דת וכבוד בקרב הקהילה. אמה של אוסטן הייתה נצר למשפחה רמת-מעלה והיו לה קשרים עם בני אצולה, מה שאפשר מאוחר יותר לאחיה של אוסטן - ג'יימס- להשתדך ולהינשא לבת אצילים, ובכך - לאחר מותו של האב המפרנס- להמשיך ולפרנס את שלי אחיותיו  ג'יין וקסנדרה, שלא נישאו ונחשבו בעיני החברה ל"רווקות זקנות" ( או כל מי שעברה את גיל 20 מבלי להתחתן במונחי המאה ה-19). כלומר, העוני היחסי שאוסטן חוותה במהלך חייה לא היה העוני האמתי שרוב אוכלוסיית אנגליה סבלה ממנו באותם ימים.








אוסטן ,כמו גיבורות הרומן שלה, חיה חיים צנועים אך לא עוני אמיתי.
למעלה: האחיות בנט מתוך "גאווה ודעה קדומה" הפקת הבי.בי.סי , 1985
למטה: הציור "הצוענים" (The Gyspies) של הצייר האנגלי וויליאם סימפסון ,המתאר את חייהם של הצוענים באנגליה בתחילת המאה ה-19





המעמד אליו השתייכה משפחת אוסטן, כמו גם רוב גיבורות הרומאנים שלה-ליזי בנט או האחיות דשווד, היה מעמד שחי בבית כפרי קטן אבל עדיין זכה להשכלה והשתכר בכבוד. קראו להם country gentry והם היו פלח קטן מאוד בתוך מעמד הביניים באנגליה. שהרי , אם ליזי בנט מ"גאווה ודעה קדומה" הייתה פשוטת עם ענייה, רוב הסיכויים שמר דארסי השרמנטי לא היה מוכן להימצא איתה באותו חדר או כלל לא היה שם לב לקיומה. בבלוג שלה "Real Life Regency England" מתארת הסופרת וההיסטוריונית האנגלייה סו ווילקס (Sue Wilks) בדיוק עד כמה המציאות של תחילת המאה ה-19 באנגליה שונה מהאידיליה הרומנטית בספריה של אוסטן:





גברות תקופת ה"ריג'נסי" - 1800-1837- בשמלות כותנת "מוסלין" ומשי דקות בגזרת ה"אמפיר"' שהזכירו בצורתן את בגדי האימפריה הרומית ובכך הפכו לטרנד ענק באנגליה הקולוניאליסטית, שחשקה גם היא להיות האימפריה הגדולה בעולם.

המלחמות נגד נפוליאון בצרפת- מספרת ווילקס- הטילו מעמסה כבדה על בריטניה, ומעמדות הפועלים קרסו תחת נטל המיסים על מוצרים בסיסיים כגון: תה, סבון, מלח או סוכר. השילוב בין עלויות המלחמה לבין כמה שנים רצופות של בצורת הובילו לרעב כבד, וכשמחירי הלחם הרקיעו שחקים ב- 1812 פועלים בכל רחבי אנגליה יצאו להפגנות. אך הממשל הבריטי, שהיה אחוז פרנויה פן תפרוץ גם באנגליה מהפיכה כמו בצרפת, עסק יותר בהגנה על מעמדו ופחות בטובתו של האדם הקטן. כך למשל, נחקקו ב -1815 "חוקי התירס" (Corn Laws) שהביאו את מחירו של לאינפלציית שיא בניסיון לשמר את רווחיהם של בעלי השדות והאדמות. כצפוי, מעמד הפועלים ניסה להילחם נגד חוקים אלה, אך זכות ההצבעה ניתנה רק לבעלי המעמדות הגבוהים (הגברים כמובן), וכאשר לאנשים קשי יום אין לחם  להאכיל את משפחותיהם ואין זכות הצבעה שתאפשר להם לשנות חוקים אכזריים, הם פונים לפשע ואלימות. כתוצאה מכך, הפכו ערים תעשייתיות שלמות, כמו מנצ'סטר וסטוקפורט, לפצצה  מתקתקת של זעם הפועלים כנגד המעמדות המשכילים והגבוהים.





שני העולמות של ג'יין אוסטן: מימין- אילוסטרציה של הפגנת פועלים באנגליה של עידן הריג'נסי. משמאל- סצינת הנשף מתוך "גאווה ודעה קדומה" 2005.



אך גם זה לא עזר לפועל הקטן, שכן כל אקט של גניבה או אלימות ואפילו הקלה ביותר, נענש באכזריות חמורה. הממשל כאמור, מתוך חרדה שהמהפיכה הצרפתית תגיע גם לאנגליה, התייחס לבעלות על אדמות ורכוש כ"קודש הקודשים" ואימץ את גישת ה(ליטרלי) "יהרג ובל יעבור". אם אדם שמשפחתו נמצאת  בחרפת רעב היה מעז לגנוב ארנבת או פסיון מאדמתו של "בעל הבית" ,הוא היה מוצא את עצמו מהר מאוד על סד העינויים בכיכר העיר או על אונייה שתעביר אותו למושבת עונשין באוסטרליה לשארית חייו, או על הגרדום בדרך לעמוד התלייה. עונשים כבדים כאלה חלו אפילו על ילדים צעירים כמו בדוגמה המפורסמת של הילד סמואל ג'ונס בן ה אחת-עשרה אשר נשפט לשישה חודשים בכלא נוטספורד בעוון גניבה של כמה סדינים.
ילדים גם הועסקו בתעשיות הטקסטיל המשגשגות, משום שהם היו קטנים מספיק בכדי להזדחל בין המכונות הגדולות ולשחרר פיסות בד או חוטים שנתקעו. אז בפעם הבאה שאתם צופים בדרמה עפ"י אחד מספריה של  ג'יין אוסטן ומתענגים למראה הגיבורות שלה מתהלכות בשמלות משי או מוסלין (כותנה דקה) לבן מעוטרות בפרחים, תזכרו שהבדים הענוגים האלה נטוו ע"י ילדים צעירים (אפילו בני חמש!) שעבדו בעד שכר זעום בעשרות המפעלים של תחילת המהפכה התעשייתית באנגליה.






מי עומד מהאחורי השמלות היפות של עידן ה"ריג'נסי"?
משמאל: שמלת ילדות ממוסלין רקום (1812-1814)
מימין: אילוסטרציה של העסקת ילדים במפעל בתחילת המהפכה התעשייתית


הקוראים חדי העין בוודאי הבחינו כבר שאוסטן בהחלט רומזת למציאות הקשה הזו בין השורות בספריה, אמנם בזהירות יתרה. ברומן "אמה" (Emma)  למשל, שפורסם בשנת 1816, דמותו של פרנק צ'רצ'יל הפלרטטן מגיעה לביקור אחרי היעדרות של שנים רבות מביתו של אביו מר ווסטון. בתחילת הרומן מציינת אוסטן שמר ווסטן העמיד נקלע לקשיים כלכליים כשבנו היה קטן. קהל הקוראים בתקופתה של אוסטן הבין שהסיבה שלמר צ'רצ'יל  יש שם משפחה שונה מזה של אביו ושהוא לא ביקר בביתו במשך שנים רבות, היא שבילדותו הוא אומץ ע"י קרובי משפחה עשירים שיכלו להרשות לעצמם לגדל אותו עד שאביו נעמד שוב על הרגליים מבחינה כלכלית. כמו כן, בסצנה בה אמה מבקרת בביתה של משפחה ענייה בכפר , מתואר בית המשפחה (בתרגום חופשי) כ"עלוב יותר מבפנים מאשר מבחוץ".




"אמה" מאת ג'יין אוסטן, 1816

אז אם אתם עדיין מפנטזים על נוסחת הקסמים שתקפיץ אתכם לתוך עולם הספרים של ג'יין אוסטן, כדי שתמצאו את עצמכם משחקים קריקט בפארק רחב ידיים או רוקדות בשמלת משי בזרועותיו של מר דארסי, תתפללו חזק שייצא לכם להיות בין שלושת אלפים בני האצולה שנספרו במרשם האוכלוסין של אנגליה בין 1810 ל  1820, ולא במקרה בין 9 מיליון עובדי המפעל, עובדי האדמה, נפחי הברזל והמשרתים, או גרוע מכך: בין 16 מיליון מקבצי הנדבות, הפושעים או הצוענים שאכלסו את עולמה האמתי של אוסטן.



האם מר דארסי וחולצתו הרטובה באמת שווים את זה??



המאמר המלא של Sue Wilks: 
https://suewilkes.blogspot.com/2010/03/real-life-in-regency-england.html?fbclid=IwAR3UEMZc_fIrZFDJB0hzmHLjqyfzmyxVWV7Kg3yiMOHqkxsRVWwhLJy3IK4