ג'יג'י הנערה הפריזאית

"ג'יג'י" הוא שמה של נובלה (רומן קצר והומוריסטי) שהתפרסמה בצרפת בשנת 1944 והלהיבה את הצרפתים, שעייפו משנות הכיבוש הנאצי והיו צמאים לאסקפיזם מפואר. הסיפור המשעשע מתרחש בעשור הראשון של המאה ה-20 ובמרכזו ג'יג'י (או ז'יז'י - בהגייה הצרפתית)- נערת בית ספר פריזאית בת 16 הגדלה בבית סבתה ודודתה, ומגלה יום אחד לתדהמתה ששתי הנשים המבוגרות היו בעברן קורטיזנות מהוללות (קורטיזנה: נערת ליווי או מאהבת יוקרתית עבור גברים מהמעמדות הגבוהים באירופה). ולא רק זה, אלא שהשתיים גם מתחילות להעביר לה שיעורים פרטיים בנימוסים, הליכות, לבוש ואפילו שיעור אחד ספציפי בבחירת סיגרים משובחים כקינוח לארוחת ערב, כחלק ממזימה להכניסה ל"עסקי המשפחה" ולהפוך אותה למפרנסת הבאה, לאחר שאמה התנערה מהמסורת המשפחתית (לתדהמת כולן ) לטובת מקצוע רווחי הרבה פחות- נערת מקהלה באופרה.

הסבתא והדודה אף נוקטות בצעד אחד נוסף להבטחת עתידה הכלכלי של ג'יג'י (ושלהן) ו"משדכות" לה את ידיד המשפחה, גסטון- אציל הולל כבן ארבעים, כפטרון. אולם ג'יג'י המרדנית מוצאת דרכים משעשעות לטרפד את העתיד המתוכנן לה, וגסטון מצידו נחוש לא להשבה בקסמה של הנערה חמומת המוח. אולם כמו בכל אגדה,  המוסר חוזר למשול בסוף, וג'יג'י וגסטון מגלים שה"שידוך" הופך אט אט למשהו עמוק וקסום יותר (כי מי התייחס אז להבדל גילאים קרימינאלי...).

"ג'יג'י" עטיפת הרומן בגרסה הראשונה שתורגמה לאנגלית

את הסיפור כתבה הסופרת הצרפתייה סידוני-גבריאל קולט, מי שנודעה בשם העט שלה "מאדאם קולט" (Madam Colette). כמי שהייתה בעברה שחקנית תיאטרון וחיה בפתיחות כלסבית מוצהרת, קולט חוותה את כל ההנאות הדקדנטיות שהיו לצרפת של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 להציע . כאשר, למרות זהותה המינית, נישאה בכל זאת לגבר עשיר המבוגר ממנה בשנים רבות,  נפתחו בפניה הדלתות לחברה הצרפתית הגבוהה ולכל השערוריות החבויות בה. וכך, במרוצת השנים, היא הפכה לחלק מהבוהמה הפריזאית, ובעקבות גירושיה, שלא איחרו לבוא, כשמצבה הכלכלי החל להידרדר, היא אף שימשה בעצמה כקורטיזנה לכמה מעשירי פאריז.  אין ספק אפוא שהדמויות בסיפוריה השערורייתיים היו שאובות מחיה האישיים ומהאנשים שסבבו אותה. אך תרומתה הגדולה של מאדאם קולט לתרבות הפופ של המאה ה-20 התרחשה דווקא בזכות טיול למונקו בשנותיה המאוחרות יותר:

סידוני- גבריאל קולט כשחקנית צעירה בפאריז של תחילת המאה ה-20

בקיץ של שנת 1949 קיבלה מאדאם קולט, כשהיא כבר מבוגרת ומתקשה ללכת, הצעה להפוך את סיפורה למחזה בברודוויי , והיא החלה בחיפושים אחר נערה שתיראה שובבה מספיק אך גם תמימה מספיק בכדי לגלם את דמותה של ג'יג'י הקוקטית. במהלך טיול לחופי מונקו, כשהיא ישובה בכיסא גלגלים ומובלת ע"י בעלה באותן השנים, הבחינה קולט בנערה צעירה ורזונת בעלת עיניים גדולות, הלבושה בבגד ים שחור. עפ"י סיפורים, הסופרת הוקסמה מהנערה וקראה: "Voila! הנה ג'יג'י!". מבירור קצר הסתבר  שהנערה היא רקדנית בלט אנגלייה דוברת צרפתית אשר השתתפה באותו זמן במופע בידור באחד המלונות לחופי מונקו ( כי אם כבר צוות הווי ובידור אז שיהיה במונקו, לא?). כלל לא הפריע לה  שלנערה לא היה כל ניסיון משחק, והיא ביקשה להיפגש עם הצעירה והציעה לה את התפקיד בו במקום. וכך זכתה אודרי הפבורן בתפקיד המשחק הראשון בקריירה שלה.

אודרי הפבורן בדמותה של "ג'יג'י" על כרזת ההצגה בברודוויי, 1952.

בשנת 1951 עובדה הנובלה למחזה באנגלית אודות לסופרת האמריקאית אניטה לוס, שנודעה גם היא בדמויות הנשיות, העצמאיות והמיניות שיצרה לאחר שפרסמה בשנות ה-20 את הנובלה שלה "גברים מעדיפים בלונדיניות"- נובלה שהפכה לסרט מוזיקאלי בשנות החמישים בכיכובן של מרלין מונרו וג'יין ראסל. וב-1952 עלתה אודרי הפבורן על הבמות בתפקיד הנערה הפריזאית ג'יג'י.

מאדאם קולט בשנותיה המאוחרות והתגלית שלה- אודרי הפבורן, בחזרות להצגה. 1952

שש שנים לאחר מכן, ב-1958 הפך המחזה של מאדאם קולט למיוזיקל קולנועי בבימויו של וינסנט מינלי (אבא של לייזה מינלי). באותם ימים הייתה כבר הפבורן לכוכבת עסוקה ובוגרת יותר, ולכן לתפקיד הנערה שובת-הלב לוהקה הרקדנית והשחקנית האמריקאית-צרפתייה לזלי קארון. מוריס שבלייה האגדי גילם את תפקיד דודו של גסטון הנהנתן עוד יותר ממנו. וכפי שכבר ציינתי, כמו במחזה ובסיפור גם בגרסה ההוליוודית הסוף כמובן היה חייב להיות טוב, ובמקום לקחת את ג'יג'י כמאהבת הפטרון מתאהב בה, והם נישאים באושר ובהרבה מאוד עושר.

לזלי קארון ומוריס שבלייה מביאים את "ג'יג'י" למסך הגדול. 1958.

אבל מי שחשב שמחזה הזה ישכח על רצפת העריכה של תור הזהב של הוליווד טעה ובגדול, כי ב-2015 זכה המיוזיקל הקלאסי לשוב לבמות ברודוויי , הפעם בכיכובה של כוכבת הנוער וונסה האצ'נס (שכיכבה בעבר בסדרה המוזיקאלית "היי סקול מיוזיקל"), המזכירה מאוד את הפבורן האייקונית בחיוכה השובב ובחזותה המתוקה. אך כאן נאלצה הפקת המיוזיקל לערוך שינויים דחופים בקווי העלילה כדי להתאים את הסיפור לעידן ה"פוליטיקאלי קורקט", שכן נישואין בין נערה בת 16 לגבר עשיר שגילו כפול משלה אולי לא הרעישו את הקוראים הפריזאים של מאדאם קולט משנות ה-40, אבל זה בטח לא יתקבל יפה אצל קהל מודרני. גרוע מכך, בסופו של המיוזיקל משנת 58' שר מוריס שבלייה שיר היתולי שנקרא Thank Heavans for Little Girls (בתרגום חופשי: "תודה לאל שברא ילדות קטנות"), והרי אם גבר מבוגר ישיר שיר שכזה מעל במת תיאטרון במאה ה-21, ההפקה כולה תעמוד מול תביעה בגין פדופיליה.  על כן, ג'יג'י של 2015 בגרה בשנתיים והפכה מבת 16 לבת 18 חוקית, לפטרון המיועד "גילחו" כמה שנים והוא הפך לבן 25, ושיר הסיום הושם בפיהן של הסבתא והדודה ובכך קיבל נופח אימהי ולא מטריד.

וונסה האצ'נס בתפקיד ג'יג'י על במות ברודוויי, 2015.

למרבה הצער, המיוזיקל ירד מהבמות כשנה לאחר מכן ב-2016 בשל ביקורות מעורבות. אך למרות קיומה הקצר, הגרסה המחודשת הקימה לתחייה זכרונות מאודרי הפבורן, לזלי קארון, מאדאם קולט המרדנית שהקדימה את זמנה, ונערה פריזאית אחת שכבר בעשור הראשון של המאה ה-20 העזה להתנגד לחינוך שקיבלה ולגורל שיועדו לה, ועשתה זאת כמובן בחיוך קוקטי ורוח נעורים.

זכרונות מאודרי הפבורן- "ג'יג'י" המקורית.

שלגייה האמיתית מבוואריה

האגדה "שלגיה" או בשפת המקור (גרמנית) Sneewittchen, היא אחת האגדות המפורסמות ששוכתבה ופורסמה ב-1812 ע"י זוג האחים חוקרי הפולקלור הגרמני- ווילהלם ויעקב גרים. האגדה הקסומה על נסיכה שנרדפה ע"י אם חורגת, שמתגלה כמכשפה קנאית בעלת כוחות הרסניים, ובורחת עמוק לתוך יער אל ביתם של שבעה גמדים טובי לב, מוכרת ואהובה על כל ילד בעולם המערבי כבר מאתיים שנה. אך כמו במקרים של רוב האגדות הקסומות, ההשראה תמיד נמצאת בעולם האמיתי הסובב אותנו. וכך גם במקרה של הנערה היפה בעלת הפנים החיוורות כשלג, השיער השחור כפחם, והשפתיים האדומות כדם.

"שלגיה ושבעת הגמדים" איור מקורי של הצייר הגרמני בן המאה ה-19 קארל אופטרדינגר

היסטוריונים וחוקרי ספרות עדיין חלוקים בדעתם לגבי מי הייתה הנערה האמיתית מאחורי אגדת העמים. אך רוב התיאוריות מצביעות על נסיכה בווארית בשם מריה-סופיה וון ארת'ל.

מריה- סופיה וון ארת'ל: שלגיה האמיתית

מריה-סופיה וון ארת'ל (Maria Sophia Von Erthal) נולדה בשנת 1729 בטירת וון ארת'ל שבעיר לור על גדול נהר המיין (Lohr am Main) בבוואריה (גרמניה). היא הייתה בתו היחידה של הנסיך הבווארי פיליפ כריסטוף וון ארת'ל שאיבד את אשתו האהובה כשמריה-סופיה הייתה רק בת 12. שנתיים לאחר מכן, נשא פיליפ את הרוזנת קלאודיה וון ארת'ל, וכמו באגדה גם כאן העניינים מתחילים להסתבך...

יחסי אמהות (חורגות)-בנות מעולם לא נראו רע יותר: הפוסטר לסרט "שלגייה" של וולט דיסני. 1937

לרוזנת קלאודיה היו ילדים משלה מנישואים קודמים, והעובדה שלנסיך העשיר הייתה כבר יורשת חוקית ויחידה ממש לא באה לה טוב. וממש כמו באגדה, יחסה כלפי הנערה היה שתלטני ואפילו אלים וקשה. מאחר שהנסיך פיליפ בילה את רוב זמנו בנסיעות דיפלומטיות, האם החורגת יכלה לעשות בנערה פחות או יותר כל העולה על רוחה. לא ידוע בדיוק מה היה אופי ההתעללות של האם החורגת במריה-סופיה, אך דבר אחד כן ידוע: בזמן שהנסיך בילה את רוב ימיו רחוק מהבית, והרוזנת קלאודיה נתקעה לבד בטירה עם בת חורגת שהיא לא סבלה, היא ניחמה את עצמה בחברת המתנה היפיפיה שבעלה קנה לה כמתנת חתונה: מראה מרהיבה מגולפת במסגרת ברזל צבעונית.

באותם ימים (כמו גם היום) נודעה העיר לור בתעשיית הזכוכית הענפה המתקיימת בה, ונפחיות זכוכית רבות צבעו את העיר. הייצוא העיקרי של תעשיית הזכוכית היו מראות וארונות זכוכית- ממש כמו זה שהאחים גרים בחרו להציג כארון הקבורה בתוכו נחה שלגייה לאחר שאכלה תפוח מורעל. המראות שיוצרו בלור קושטו במסגרות ברזל מגולפות במלאכת מחשבת ועליהן נחרטו אמירות חשובות מהתנ"ך והפולקלור המקומי, אותן נהגו בעלות המראות לקרוא בקול רם. ה"שטאנץ" הזה של כיתובים על מסגרת המראה הפכו את המראות למצרך מבוקש ע"י כל אישה ונערה באזור, והם זכו לכינוי "המראות המדברות של לור". תיאוריה אחרת טוענת שמקור הכינוי "המראות המדברות" נובע מאיכות המראות מלור, שהייתה כה גבוהה עד שלזכוכית הייתה  אקוסטיקה שגרמה להד במראה בכל פעם שמישהו דיבר אליה. בכל מקרה, המראה המקורית של האם החורגת שרדה והיא מוצגת עד היום בטירת וון ארת'ל המתפקדת כמוזיאון. ואם אתם חושבים שאי אפשר לעבור מול המונה ליזה בלובר בלי לבדוק האם העיניים שלה עוקבות אחרינו, דמיינו לכם כמה פעמים ביום עוצרות מבקרות במוזיאון מול המראה האגדית ומדקלמות: Mirror, mirror on the wall...

הקירות במוזיאון אולי לא יכולים לדבר אבל המראה לגמרי כן! המראה המקורית שהיוותה השראה למראה הקסומה באגדה.

אז מריה-סופיה שלנו גדלה כילדה עצובה ודי מבודדת מסביבתה. לא קשה אפוא להניח שהיו לה מספיק סיבות טובות לברוח מהבית בכל הזדמנות גם בלי שצייד ירדוף אחריה כדי להגיש את ליבה לארוחת הצהריים של אמה. וכשמריה ברחה מהבית היא קרוב לוודאי ברחה לכיוון אחד משבעת ההרים שהקיפו את לור והכילו בתוכם מכרות מתכת. למעשה, העיר ביבר (Bieber) הממוקמת ממערב ללור, הייתה במשך המאות ה-17 וה-18 מרכז עבודת הכרייה הגדול ביותר באזור כולו. ובהתחשב בשם של העיר, סביר להניח שהיא גם מולדתה של השושלת המשפחתית שהביאה לנו לימים את הזמר ג'סטין ביבר. רק תחשבו שאם ההיסטוריה הייתה נראית אחרת, ג'סטין ביבר היה יכול להיות היום כורה מתכת מבוואריה, והעולם היה שליו יותר...

בגרמניה, כמו גם בשאר העולם, כרייה במכרות נחשבה לעיסוק מסוכן מאוד בשל המנהרות והכוכים המסועפים שתוכם. לכן, רוב העובדים שנלקחו לעבוד במכרות היו גברים נמוכי קומה שיכלו בקלות לנוע בתוך המכרות מבלי להיקלע לסכנת מוות (שכמובן קרתה למרות הכל), ובמקרים רבים אף ילדים. מאחר שלא סביר שנסיכה בווארית תתיידד עם גברים מבוגרים, סביר יותר להניח שחברייה היחידים של מריה-סופיה היו ילדים בני גילה שעבדו בפרך במכרות המתכת של בוואריה. בתחילת המאה ה-19 כשהאחים גרים הגיעו לאזור וביקשו מכל איכרה זקנה לספר להם על ידידיה של מריה-סופיה, רוב האנשים טענו שהילדים נראו כמו מבוגרים קטנים.  עובדה זו ניתן להסביר בכך שהאוויר העכור במכרות ותנאי התזונה הדלה של איכרים במאה ה-18, הזקינו מאוד את עורם של הילדים המסכנים ושיוו להם מראה של מבוגרים קטני קומה. ילדים אלה אף נהגו לחבוש כיפות ארוכות בצבע בהיר כדי שיבחינו בהם אם הם נעלמים בסבכי המכרה. המרחק בין דימוי זה לבין גמדים שמחים בלבוש צבעוני הוא אמנם קצר מאוד אך גם אפל מאוד.

תסמכו על האחים גרים ודיסני שיהפכו עבדות ילדים לחבורה של יצורי פלא מזמרים

לרוע המזל, במציאות לא היו גמדים טובי-לב או נסיכים יפי תואר שהסתובבו בחוסר מעש ביערות באזור לור בחיפוש אחר אהובת ליבם. על-כן, לא היה מי שיציל את מריה-סופיה ממוות בגיל צעיר. סיבת המוות לא ידועה לחוקרי ספרות עד היום שכן, גופתה של הנסיכה מעולם לא נמצאה. אך מסיפור חייה ניתן להסיק שהאם החורגת המרשעת שלה אכן הרעילה אותה, כי כלי הרצח נמצא בשפע ביער ספסארט (Spessart) הסמוך לאזור בדמות צמח ממשפחת הסולניים (באנגלית שם הצמח הוא הרבה יותר מיסטי ומגניב: Nightshade). פרחים ממשפחה זו מכילים רעלן שממנו מופקת תרופת האטרופין וגם הרעל בעל השם החושני "בלה-דונה" (שם שניתן לו באיטליה בתקופת הרנסאנס כשנשים נהגו לטפטף טיפות ממנו בעינים כדי להרחיב ולהאיר את האישונים... ואז להתעוור בייסורים, אבל היי- זה יפה...). הדרך המהירה ביותר באותם הימים להרעיל אדם בעזרת הרעלן שבצמח, היה להספיג בו בגדים או לערבבו בפירות השונים, למשל....תפוח.

פרח ממשפחת הסולניים- יפה וקטלני ממש כמו האם החורגת באגדת האחים גרים

חייה של מריה-סופיה וון ארת'ל אולי היו קצרים ועצובים, אבל בזכות שני חוקרי התרבות שבאו מהעיר הגדולה כדי לרחרח ולמצוא סיפורים מעניינים היא הפכה לאחת הדמויות המוכרות ביותר בספרות הילדים לדורותיה, והמשיכה להקסים בדמותה המצויירת המתוקה להפליא.

אם תרצו לדעת כיצד השפיעה דמותה האייקונית של שלגיה על תרבות הפופ של המאה ה-21, וכיצד הפכה לדמות מרכזית בטלוויזיה, בפרסום ואפילו על מסלולי תצוגות האופנה של השנים האחרונות, אני מזמינה אתכם להמשיך ולקרוא גם את הכתבה "שלגיה והמלכה המרושעת מככבות בזירת האופנה" שפרסמתי בעבר במגזין "מגפון". קריאה מהנה! 

האופנה הרצחנית של מלכות היסטוריות

אם יש משהו שאני אוהבת זה להתחקות אחר מלכות לאורך ההיסטוריה, ובעיקר אחר ה fashion statements שלהן. כך למשל, בפוסט שכתבתי השנה עבור הבלוג "פרנקופילים אנונימיים" סיפרתי אודות מהפכות האופנה המרעישות של מארי אנטואנט. אבל תאמינו או לא, ההיסטוריה ידעה גם מלכות שעצרו לחשוב על צבע השמלה שלהן אפילו בפני המוות המתקרב. 


ב-19 במאי 1536, הוצאה להורג בעריפת ראש אן בולין בת ה-35, מי שהייתה אשתו השנייה של הבעל הגרוע ביותר בהיסטוריה- הנרי השמיני מלך אנגליה. אן הוצאה להורג באשמת ניאוף, אבל ידעה היטב שההאשמה הזו היא רק תירוץ כדי להעלים אותה מחייו של המלך, פשוט משום שכמו קודמתה- המלכה קתרין מאראגון- היא לא הצליחה ללדת למלך בן זכר. גירושים היו עולים למלך כסף בחלוקת רכוש והרבה ניירת מרגיזה. אך אם המלכה מתה, כל הרכוש שצברה וירשה ממשפחתה היה עובר לבעלה המלך, מה שהפך את המוות שלה לפשוט וכדאי יותר עבורו. וכך, באותו בוקר עלתה אן בולין לגרדום כשהיא לבושה בברדס בצורת משולש, גלימה מעוטרת פרוות סמור וחצאית בצבע ארגמן. ואם אתם חושבים שזה היה כך רק משום שאלה הבגדים היחידים שהיא הספיקה לארוז באותו יום שהואשמה בבגידה ונשלחה לכלא (ה"לונדון טאוואר"), אתם ממש לא מכירים את האישה שסונטות נכתבו לכבוד האופן שבו לבשה שרוולים ירוקים:

אן בולין שגדלה והתחנכה בחצר המלוכה הצרפתי, הביאה איתה לאנגליה את מיטב האופנה הצרפתית. כך שבעוד נשות החצר האנגליות כיסו את ראשן בברדסים כבדים ומשולשים, אן הסקסית העדיפה לחשוף את שיערה בעזרת ברדס קטן ועגול, משוך לאחור.

אן בולין. If you got it, flaunt it

ביום הוצאתה להורג, התהדרה אן בברדס המשולש המסורתי כדי לגרום להמון לשכוח את ההשפעות הצרפתיות שהביאה איתה לארמון האנגלי, וכרמז לכך שהיא תמיד הייתה נאמנה לאנגליה ולראש השלטון והכנסייה האנגלית- המלך. גם פרוות הסמור שקישטה את גלימתה לא הייתה מקרית, כי אם סמל לכך שהיא שייכת למעמד האריסטורקטי שיכול היה להרשות לעצמו פרוות יקרות כאלה. בעצם לבישת הפרווה היא הראתה אצבע משולשת ענקית לכל חברי מועצת המלך שגזרו עליה עונש מוות, כאילו אומרת: "אתם הורגים מלכה כחולת דם בפרווה ממש שיקית, מאת'ר פאקרס!" ולזה אני קוראת- לעזוב בסטייל.

נטלי פורטמן מגלמת את אן בולין ביום מותה, בסרט "בת בולין האחרת". למות על האאוטפיט!

אפילו חצאית הארגמן הייתה מהלך מכוון, שכן על-פי הדת האנגליקנית, שאותה עזרה אן למלך לייסד בזמן שהם התנתקו מהכנסייה הקתולית, ארגמן היה צבע לבושם של הקדושים המעונים (ה"מרטירים"). על-ידי בחירה בצבע הזה, אן הבהירה לכולם שהיא יודעת היטב שהיא חפה מפשע ושהעוול שנעשה לה יהפוך אותה לקדושה מעונה בדפי ההיסטוריה. ובכן, אן לא באמת הפכה לקדושה בתולדות הכנסייה האנגליקנית, אבל ההיסטוריה זוכרת אותה בתור אישה חושנית, שאפתנית ומבריקה, שגרמה למלך אנגליה לשנות את דתו, להתגרש מאשתו הראשונה ולהתכחש לאלוהיו. לא רע בשביל פרוות סמור וברדס משולש!

אם אתם סקרנים לקרוא עוד אודות סגנון הלבוש הפרובוקטיבי שאן אימצה במהלך חייה, ושאותו גם הורישה לבתה- אליזבת הראשונה, אתם מוזמנים לעיין בכתבה ישנה שלי למגזין "מגפון" בנושא השפעת המלכות ההיסטוריות על תצוגות האופנה היום.

בהפרש של מאתיים שנה מאן בולין, ובמרחק חצי יבשת מזרחה, מלכה אחרת עצרה לרגע לסדר את התסרוקת לפני שארגנה הפיכה צבאית והוציאה את בעלה להורג. קראו לה קתרינה הגדולה, שליטת האימפריה הרוסית.

קתרינה בצעירותה, כשעוד לא הייתה כל-כך גדולה

קתרינה נולדה בשם סופיה בנסיכות פולנית קטנה בשם אנהאלט-זרבסט. ממש כמו מקבילתה הצרפתית- מארי אנטואנט, גם סופיה הקטנה הגיעה לעיר הגדולה והנוצצת מפרובינציה פרוסית קטנה כשהייתה טינאייג'רית תמימה בת חמש-עשרה, כדי להינשא לגבר אינפנטיל שהתעניין יותר במשחקי קופסה מאשר באשתו. רק שבמקרה של קתרינה, היא לא הגיעה לארמון מתורבת ואופנתי כמו ווראסי, אלא לארמון המלוכה הרוסי בסנט-פטרסבורג, ששרץ חיילים שתיינים ומקללים והרבה וודקה. 

לא לקח לנסיכה החכמה הרבה זמן כדי להבין שהישועה לא תבוא לה מבעלה הילדותי- פטר השלישי, ולכן היא המירה את דתה מהזרם הלותרני לזרם האורתודוכסי-פרובוסלאבי שהונהג ברוסיה, וזאת על-מנת להתחנף לדודתו של בעלה- הקייסרית השולטת יליזבטה. היא אפילו קראה לעצמה קתרינה על-שם אמה המנוחה של הקייסרית. תחשבו על זה בפעם הבאה שתביאו לחמותכם רק קערת סלט לחגים!

אולם לצערה הרב של קתרינה, הקייסרית יליזבטה מתה בחג המולד של שנת 1761, ושנה לאחר-מכן הוכתר בעלה של קתרינה לצאר של האימפריה הרוסית כולה. פטר השלישי ראה בזאת הזדמנות מצויינת להיפטר מאשתו, שהייתה משכילה ממנו בהרבה וגם התחבבה על אנשי החצר הרבה יותר ממנו. ביוני 1762 הוא גירש אותה לארמון פטרהוף שמחוץ לעיר ותכנן לשלוח אותה לאיזה מנזר לשארית חייה. למזלה של קתרינה שלנו, היא ניחנה ביצר מיני בריא ביותר, ומעולם לא ממש נאלצה לחכות לבעלה שישעשע אותה במיטה או יעניק לה צאצאים. באותו זמן בדיוק, היא לקחה למיטתה, בצעד מחושב מאוד, את קצין גדוד התותחנים- הגנרל גרגורי אורלוב, שחוץ מהיותו גבר חסון היה גם מקושר לצמרת הצבא בזכות חמשת אחיו, שאיישו גם הם עמדות בכירות בצבא האימפריאלי. כן קוראים יקרים, קתרינה מצאה דרך מהנה מאוד להטות את צמרת הצבא לטובתה...

קתרינה הגדולה. הרוויחה את המלוכה ביושר!

קתרינה והאחים אורלוב רקחו מזימה להפיכה צבאית ולהכתרתה של קתרינה לצארינה הגדולה של כל רוסיה. וכך, ב-8 ביוני 1762, בארמון פטרהוף, העיר אותה אחד האחים לבית אורלוב לפנות בוקר, ואמר לה שהכל מוכן להפיכה הצבאית ושמחוץ לשערי הארמון מחכה לה כרכרה לקחת אותה בחזרה לארמון המלוכה בסנט-פטרסבורג. מה שרבים לא יודעים הוא, שבתוך הכרכרה חיכה לה בסבלנות אדון בשם מישל, שהיה לא אחר מאשר מעצב השיער האישי שלה, אותו היא הזמינה במיוחד מפאריז לכבוד האירוע! המלכה לעתיד ידעה שהיא עומדת לבצע הפיכה מול המון של רוסים אלימים, רעבים ושיכורים, ולמען הצלחת המשימה היא חייבת "לתת להם שואו". על כן, היא הסתערה על הארמון בסנט-פטרסבורג כשהיא לבושה במדים הירוקים של הצבא הרוסי ושערה מסודר ומפונפן למשעי.

קתרינה במדי הצבא הרוסי. Gotta love a girl in uniform!

קתרינה והאורלובים עשו אמבוש למלך המבולבל, איימו להוציאו אותו להורג, והכתירו את קתרינה במקום. מיד לאחר מכן, המלכה החדשה הגלתה את בעלה לאחד מהארמונות שלהם, שזה בערך כאילו שהיא שלחה אותו לחדר שלו לחשוב על מה שהוא עשה, ושם הוא נרצח חודש לאחר מכן בידי האורלוב הצעיר ביותר- אלכסיי. הרי למה לקחת מאהב אחד אם אפשר לצרף את כל האחים שלו לחגיגה...?

קתרינה הגדולה הביאה דמוקרטיה, השכלה ותרבות לרוסיה, שהייתה שקועה עד אז בחשכת ימי הביניים. אך בהיותה אישה, ההיסטוריה זכרה לה בעיקר את החרמנות המהוללת שלה. ומה כבר אפשר לומר על זה: הכל היה נכון... חוץ מהמיתוס בעניין הסוס כמובן...