יום שבת, 22 בדצמבר 2012

Holiday Side-Road Miracles

Hanukah has just ended and Christmas is right around the corner. It's that magical time that makes even a cynic like me feel like warming up to a large mug of hot cider and think about what really matters. So this post is dedicated to miracles: whether it is the miracle of the tiny can of oil that lit the Menorah in the holly temple for a whole eight days, or the resurrection of a nice Jewish boy who was punished simply for wanting to do things a little differently; it got me to thinking of miracles. 

Holiday Musings

For me miracles are not always grand revelations followed by fire and brimstone (or is that a bad thing…?). In fact, often times they are the little instances that are mostly fleeting, or tiny objects that are briefly caught in the corner of one's eye; and luckily for me- there have been quite a few of them in my life, mostly found in flea markets or  antique shops.

Little miracles on the side of the road

So, ok… I know what you're thinking: "all this fancy talk just to introduce some accessories", but anyone who knows me knows that for me god really is in the details, and every extraordinary object that crosses my path gives my life a little bit more color and meaning. And that is precisely what happened about four years ago, around the holiday season, when I found my way into what could only be described as a life-sized jewelry box. By sheer coincidence, the ground floor of the rundown building I was living at the time, with its exposed water pipes, was the location of a little antique jewelry store; the owner of which was just as colorful and unexpected as the place itself. Imagine a room no larger than a drycleaner's reception, saturated with rime-stone necklaces hanging from plastic doll heads, 1920's style lace headbands, funky plastic rings of all shapes and sizes spread across a marble table, and some actually expensive pearl bracelets carefully incased in glass cases. Over this carnival presided a heavily made-up curvy Latina woman named Carolina, whose high dark hairdo and collection of colorful leggings (which she proudly exhibited every day), never once deminished the fact that she was still one of the most beautiful and voluptuous women I had ever had the honor of meeting. 

Street Art. Photography: Amit Mendelson

It was in that kind of Woody Allenesque  curiosity shop that I found my favorite earrings- a gypsy styled, bronze colored hoop clip-ons (which is great since my ears aren't pierced). Carolina told me about finding them in some market during her latest visit with her mother in South America. Being a tough Israeli, I am well familiar with the sight of Druze market peddlers filling test tubes with tap water and selling it to unsuspecting tourists as holly water from the river of Jordan, while always closing the deal with a heart ranching story about the legacy of Christ. So I always thought my earrings could have come from the home of a wise old Mayan priestess, just as easily as they could've come from the market is South Tel-Aviv. But I'll go with the more romantic story just for the heck of it…

My Gypsy earrings

Sadly, the vibrant woman's shop operated during the years of the great financial crisis, and by the end of that year she was forced to close down. But the beautiful extravagant size of my earrings and thier ethnic Spanish style are not only a perfect upgrade for anything I choose to wear, but it also reminds me of the exceptional woman who surrounded herself with beauty and searched for uniqueness in the midst of the darkest most difficult time. And when times are hard and grim for me, I like to put them on and pretend that maybe it might've actually originated from some exotic sacred place.

Another little miracle was found by me, or more accurately- found me, in an antique market held in the main square of my hometown a few months ago. This Victorian style teapot broach caught my eye when I passed a little makeshift stand at the market. On a stool by the stand sat an elderly Russian pawnbroker, who boasted an old Soviet army jacket dripping with rusty medals which told of his past glories. Other then my steampunk Victorian fattish, what really drew me to this ornate little broach was the tiny spoon, glas,s and fork hanging from it. I love wearing it with jeans and a plane black jacket because of the stark juxtaposition between my urban outfit (and surroundings) and this old-fashioned "Mrs. Potts" type accessory. 

Cuppa tea anyone?

But by some external force, I only chose to start wearing it this Hanukah; and as I began thinking about it I realized that nothing says "family" like a boiling teapot, especially with the first rainstorms fiercely tapping on my window. So anytime I pin this broach on my jacket, it's like taking the holiday atmosphere with me wherever I go, and I know I'm getting insanely cheesy but I do believe it holds in it the spirit of family that is the essence of the holiday season for all religions.

And since we're on the subject of religions, I must confess that like many of us here in Israel, I've always wanted to experience Christmas. For though we love our deep fried jam donuts and latkes while we light the Hanukah candles, we secretly wish to get drunk on eggnog and wear a sexy red cap while decorating a large tree. But seriously, all religions have been a fascination for me since childhood, simply because I believe that they all share one message. And this feeling was never stronger than during my first ever visit to the Jaffa flea market about twelve years ago. It was there that I found this yellowing print of a scene from the old testament in which Christ is presenting a tattered looking beggar with a stone, and the caption below the image reads:
           "command that these stones become bread" (Matthew 4:6).

 I took the old print home, replaced the old broken frame it was sold in and took it with me wherever I went throughout the last decade. Not that I'm considering conversion, but even this Jewish girl believes that one can make lemonade out of lemons, and that every stone in our path could, with some compassion and patience, be turned into bread to feed the less fortunate.

A little every day reminder

As it turns out, I did get to see my very first Santa only two years ago. It happened in the service elevator of the Radio City Music Hall tour in New-York, where I visited two years ago just before Christmas. Of course, the mere fact that I was an adult woman of 29 didn't stop me from shouting: "Waaww! You're my first Santa!" Little did I know that only a few days later it would be raining Santas, when I was coming out of an Israeli hummus place in the village with some friends. This was all part of a delightful little New-York tradition called the "Santa Barhop Day", and naturally I couldn't help but commemorate the occasion with a photo.

It's raining Santas!

Happy Holidays Everyone!

יום ראשון, 8 ביולי 2012

A Hundred and Fifty Years Down the Rabbit Hole: Happy Birthday Alice

בשבוע האחרון, ברביעי ליולי אמריקה חגגה את יום העצמאות שלה. אבל האם אתם יודעים שבתאריך זה חגגה גם ילדה אחת בת 9 שהשפיעה על עולם הספרות, האופנה והאומנות?? ילדה שנשארה בת 9 במשך 150 שנה. קראו לה אליס לידל והספר שכתב המורה הפרטי שלה בהשראתה נקרא Alice in Wonderland ("אליס בארץ הפלאות").

אליס הספרותית נולדה ב-1862 כאשר הילדה האנגלייה אליס לידל נסעה לפיקניק על שפת הנהר עם אביה- דיקן המתמטיקה באוקספורד- מר.הנרי לידל, אמה, שתי אחיותה, ואחד הסטודנטים של אביה. אותו סטודנט למתמטיקה ופיזיקה שימש גם כמורה הפרטי של אליס ואחיותיה,ואהב להמציא עבורן סיפורים. שמו היה צ'ארלס דודג'סון אבל לימים הוא יתפרסם בשם-העט שלו: לואיס קרול.

אליס לידל בגיל 7 בתמונה שצילם דודג'סון עצמו.

אליס- האיור המקורי של הספר, כפי שצויר על-ידי המאייר ג'ון טאניל

אליס של דיסני, מתוך הסרט המצוייר מ-1951. מותן צרה, ושיער צהוב- כנראה שגם כוכבניות מצויירות צריכות מייקאובר...

דודג'סון חיבב מאוד את האחיות לידל ואמן החלה לחשוש שחיבתו אליהן עוברת את הגבול, במיוחד לאור העובדה שהוא נהנה לצלם את הבנות בתלבושות קצת....פחות מתאימות לילדות אנגליות מבית טוב. חששות אלו הביאו לבסוף לריחוק של הבנות מדודג'סון ולמאה וחמישים שנה של רכילות על נטיות פדופיליות.

אליס לידל בתמונה שצילם צ'ארלס דודג'סון. בתמונה אליס לבושה כקבצנית קטנה...לא משהו שאמהות מאוד אוהבות לראות....

בין אם נכון הדבר או לא, דודג'סון הפגוע שפך את יגונו לתוך ספר ההמשך שנקרא Through the Looking Glass שבו הוא בעצם רומז לאליס (שהתבגרה בינתיים) להביט במראה ולהבין שהיא כבר לא הילדה התמימה שהייתה (לפחות לא בעיניו). ובאותה האמא שלקחה ממנו את שמחת הנעורים, הוא התנקם בכך שכתב בהשראתה את דמות הג'אברוואקי המפלצתי.

Mrs. Liddell???

Beware the Jabberwock, my son
The jaws that bite, the claws that catch!
Beware the Jubjub bird, and shun
The frumious Bandersnatch!

בערוב ימיה, לאחר מות בעלה, נסעה אליס לידל-הארגריבס לאמריקה כדי להרצות על הספר המפורסם שנכתב בהשראתה ולמכור את העותק המקורי שהיה בידיה למו"לים אמריקאים, כניסיון נואש לתחזק את בייתה ולממן את מחייתה.

Alice Liddell Hargreaves. 1926

אליס לידל הארגריבס עברה מן העולם ונשכחה, אבל Alice הספרותית של לואיס קארול וכל שאר היצורים פרי המצאתו של מוחו רווי הנוסחאות הפיסקליות, השאלות הקיומיות, ויש האומרים גם האופיום, ממשיכים גם היום- 150 שנה לאחר כתיבת הספר- להשפיע על עולם התרבות האופנה והאומנות.

השפעות על עולם האומנות

כבר מקריאה ראשונה יכול כל קורא לזהות שלמרות שהספר עצמו נועד לילדים, לא חסרים בו מוטיבים פסיכודאליים שכמותם גם הביטלס לא הצליחו לכתוב אחרי שנים של עישון חשיש באשרם בהודו: אליס נופלת לתוך מנהרה מלאת צבעים וצורות, מתיידדת עם זחל סטלן שמעשן מקטרת, מטיילת על לוח שחמט ענק, מדברת עם חתול שנעלם מול עיניה מלבד חיוכו הזחוח (השם "חתול צ'שייר נכתב בהשראת מחוז צ'שייר שם נולד וגדל לואיס קרול),וכמובן משנה את גודלה כל כמה דקות בעזרת פטריות חשודות מאוד...

אפילו המאייר המקורי השכיל להבין את כמה מעוותות הדמויות בעולמה הדמיוני של אליס וצייר אותן עם ראשים גדולים מדי לשאר גופם ומבט מופרע משהו על פניהם.
הדבר בולט במיוחד באיור ה"כובען" המטורף. לואיס קרול העניק לדמות זו את המוניטין המפוקפק שלה על סמך הכובענים של אותם אותם ימים, שהיו מייצרים מגבעות לבד לאדונים האנגלים ויושבים ימים על גבי לילות בחדרים קטנים כשהם שואפים את תמיסת העופרת שהוכנסה לתוך הלבד כדי להקשיח את החומר.... מתכון מהיר לפגיעה מוחית והזיות שמהם סבלו כובענים רבים באנגליה ויקטוריאנית!

קשה לדמיין שזו דמות שנועדה לילדים- "הכבען המטורף". איור מקורי מאת ג'ון טאניל.

בשנים האחרונות צצות יותר ויותר יצירות אומנות שמשתמשות בסיפור המטורף הזה כדי להעביר מסר של פסיכולוגיה מעוותת וחיטוט נואש בנפש האדם הפתלתלה.

אומנות פסיכודאלית בהשראת Alice in Wonderland

ואם בפסיכודליה עסקינן- לא ניתן להתעלם מסנדק הפסיכוזה ומפקד צבא הטרלאלאלה- הבמאי טים ברטון, שנתן אינטרפרטציה אפלה וגותית משלו לסיפור בסרט Alice in Wonderland שיצא בשנת 2010. האפקטים הממוחשבים ששולבו בסרט גרמו לתפאורה להראות כמו ציור של סלבדור דאלי והאיפור הגותי המוגזם תרם לנאמנות היצירתית של הסרט לאיורים המקוריים והמטרידים כמעה של טאניל. אפילו הנטייה של טאניל לצייר דמויות בעלות ראשים גדולים ממידותיהן הבליחה בסרט בדמות המלכה שגילמה הלנה בונהם קרטר.
והאם אני באמת צריכה להסביר משהו לגבי ה"כובען" של ג'וני דפ....??

"אליס בארץ הפלאות" של טים ברטון, 2010- חגיגה של הזיות

גם האפלוליות הגותית הניתזת לכל עבר בסרטו של ברטון אינה מקרית. לואיס קארול חי באנגליה של סוף המאה ה-19, בתקופה שבה המהפכה התעשייתית הפכה את חייהם של רבים לבלתי-נסבלים, והטכנולוגיה המתפתחת הביאה רבים לאבד אמון בדת ולפנות למיסטיקה כמעוז למרירות והנואשות שאפיינו את התקופה. חוגים רבים של אינטלקטואלים ובוהמיינים החלו לובשים שחור ומשתעשעים בתורת הנסתר,ומשוררים בני התקופה כגון אדגר אלן פו ו-וויליאם באטלר ייטס שילבו את התחושה האפלה והמסתורית הזו בשיריהם.

אווירה זו של סוף התקופה הויקטוריאנית היא ההשפעה העיקרית על התנועה האומנותית והאופנתית שרבים קוראית לה "גותית", ואליס התמימה והקטנה שבסך הכל רצתה לרדוף אחרי ארנב מדבר מיוצגת עד היום ביצירות בעלות נופח גותי ואפל.

אליס-אייקון אומנות גותית

ההשפעה הגותית של הסיפור קיבלה אפילו מטמורפוזה בדמות משחק מחשב! ב-6 לאוקטובר 2000 יצא לחנויות בארה"ב משחק המחשב Alice . המשחק, פרי יצירתו של המתכנת אמריקאן (כן...זה השם הפרטי שלו) ג'יימס מק'גי מגולל את סיפורה של אליס שמתייתמת מהוריה לאחר שביתם נשרף ומאבדת את שפיותה. היא נשלחת למוסד לחולי נפש, שתפאורתו הויקטוריאנית להחריד רק מוסיפה לשריטה המדממת שלה, והמשחק מתמקד במסעה חזרה לארץ הפלאות שהפכה למקום אימתני וסוריאליסטי ברמות מעוררות חלחלה בעקבות נבחי נפשה החולנית.

ב 2010 בעקבות גל ההצלחה של סרטו של ברטון, הוציא מק'גי משחק המשך ששזכה לשם החולני במיוחד "Alice:The Madness Return".

תמונה מתוך משחק המחשב Alice של אמריקאן ג'יימס מק'גי אכן צפויות לכם שעות של פאן בריא וחינוכי עם הילדים...


השפעות על עולם האופנה

סגנון הילדה הויקטוריאנית של אליס מהווה השראה אופנתית לז'אנרים שונים בעולם האופנה מזה שנים. מי שהשכילו לעשות את השימוש הקיצוני ביותר במראה ילדותי זה המתאפיין בבדי טול, חצאיות מלמלה נפוחות, נעלי בובה וסרטים גדולים בשיער, הן נערות רובע ההארג'וקו ביפן. רובע ההארג'וקו הפך מאז מלחמת העולם השנייה הפך לאבן שואבת לבני נוער המוקסמים מתרבות המערב, ונערות רבות הלבושות בסגנון המכונה "לוליטה" מבליחות שם מכל פינה לנגד עיניהם הנדהמות של התיירים.

אילוסטרציה יפנית של אליס

נערות ההאראג'וקו ביפן

סטימפאנק במייטבו- כובע צילינדר מתוך אתר המותג Clockwork Couture

הקסם הויקטוריאני של אליס לא נעלם גם מעיני אנשי תעשיית האופנה וב 2010 פרסמה צלמת הרוקנרול של המגזין Rolling Stone אנני ליבוביץ' (אייקון בפני עצמה)- מי שנודעה בצילומים של אגדות רוק כמו ג'ים מוריסון וג'ון לנון- סדרה של צילומים שנקראה A Year of a Million Dreams ("שנה של מליון חלומות"). בסדרת תמונות זו היא תיעדה את מיטב הכוכבים של ימינו מגלמים דמויות מתוך סרטי אגדה של דיסני. ליבוביץ' המשיכה את סדרת התמונות הזו עם סדרת תמונות אופנתיות במיוחד למגזין Vogue בהן ניראת הסופר-מודל הרוסייה נטלייה ולודיאבנה בדמותה של אליס, כאשר את כל שאר הדמויות המטורללות של ארץ הפלאות מגלמים מעצבים וצלמים נודעים מעולם האופנה (מסר סמוי מישהו....?)

ובתפקיד מלכת הלבבות האכזרית- המעצב ג'ון גליאנו. בחירה הגיונית בהתחשב בעובדה שהוא סוג של מלכה מרשעת בפני עצמו.....

השחקנית קלואי סאבינייה במסיבת תה משל עצמה: מתוך צילומים למגזין "הארפאז באזאר" הרוסי. 2003

אבל אין ספק שמי שלקחה את הספר הנצחי בצורה המילולית ביותר היא המעצבת הניו-יורקית האקסצנטרית בטסי ג'ונסון. ג'ונסון בת ה-69 שידועה בחיבתה לגלגלונים על המסלול וצבעי ניאון, הגישה לפני חודש לרשויות המס בארה"ב בקשה להגנה מפני נושים בארה"ב (Chapter 11). אבל לפני שהבעיות הכלכליות החלו להעיב על היצירתיות שלה, היא נתנה דרור לצד הילדותי שלה, וב 2010 (גם היא בעקבות הסרט של ברטון) הוציא קולקציה שלמה לה היא קראה THe Tea Party. הקולקציה כולה כאילו נלקחה מתוך ארונה של אליס בארץ הפלאות, ובתצוגות שלה פיזזו על המסלול דוגמניות בשמלות מלמלה עם שרוולים נפוחים וסרטי טול בשיער.

מתוך הקולקציה The Tea Party מאת Bestsey Johnson

מתוך תצוגת אביב-קיץ של בטסי ג'ונסון 2010: רוחה של אליס מרחפת על פני המסלול

אפילו בהשקת הקולקציה שלה בחנות בסיאטל באותה השנה: רקדניות בבגדי הקולקציה רקדו בחלון הראווה, ובפנים הוגשו למבקרים מגשים של קאפקייקס צבעוניים כיאה למסיבת תה ילדותית.

כנראה שגם היום וגם בעוד 150 שנה, עולם האופנה, האומנות והספרות ימשיך ויתפתח בהתאם לרוח הטכנולוגיה והאינסטנט שבו אנו חיים. אבל גם אם הספרות תסתכם בפוסטים של 200 תווים, הצילום יהפוך לאסופה של אפקטים בפוטו-שופ והקולנוע יקבל עוד מימד עד שנוכל להריח את הבל פיו של השחקן- יש לי תחושה שגם אז יסגדו כולם לילדה אחת שאכלה פטרייה אחת יותר מדי...

יום שישי, 6 ביולי 2012

From Carmen to Carolina- Catalan Fashion, History & Art

"זר היה יופייה ופראי, פניה הדהימו במבט ראשון את כל מי שראה אותה. ומכאן ואילך לא היה אפשר לשוכחן. עיניה הן שהביעו יותר מכל תשוקה ופראות גם יחד." כך תיאר ב 1845 הסופר הצרפתי פרוספר מרימה (Prosper Mérimée) את כרמן- הצוענייה הספרדייה הפרועה והאלימה, המדרדרת את אהובה החייל לחיי פשע ומנוסה.

Carmen" By Prosper Merimee".

לקראת הנסיעה האחרונה שלנו לברצלונה, החלטתי לספוג קצת תרבות ספרדית וממש במקרה בחנות ספרים (רוסית!!) קטנה בעין-הוד מצאתי עותק בתרגום עברי של הנובלה המפורסמת "כרמן" מאת מרימה. ועוד יותר במקרה, ממש כשחזרנו מטיול בארצם של דאלי, פיקאסו וגאודי- הועלתה במצדה האופרה "כרמן" שנכתבה שנים לאחר מכן על-ידי המלחין הצרפתי Bizet. אז אחרי שהכוכבים והקוסמוס התארגנו בצורה כזו, דמותה של הצוענייה הספרדייה עם ידיה על מותניה, מחוך הדוק לגופה, וחצאית מתנפנפת בין קרסוליה לא עזבו אותי והייתי חייבת לכתוב פוסט- ודווקא על אופנה מכל הדברים!

תמונה 1: זמרת האופרה אנה קטרינה אנטונצ'י בתפקיד כרמן באופרה של קובנט גארדן

She was wearing a very short skirt, below which were her white silk stockings, and her dainty red shoes were clearly seen. She had thrown her shawl back to show her shoulders, and a great bunch of acacia flowers was thrust into her corset. She had another flower in the corner of her mouth, and she walked along, swaying her hips
-- Carmen by Prosper Merimee --

השחקנית הספרדייה פאז ווגה בתפקיד "כרמן" בסרטו של ויצ'נטה אראנדה (2003)
Her eyes were magnificent and large. Her lips, a little full, but beautifully shaped, revealed a set of teeth as white as newly skinned almonds. Her hair was black, with blue lights on it like a raven's wing, long and glossy
-- Carmen by Prosper Merimee --

מרימה הבורגני המשכיל, כתב את הנובלה לאחר ששב ממסעותיו בספרד. כיאה לבורגני אירופאי שחי באמצע המאה ה-19, מרימה פחד מפני אותם צוענים שנדדו ברחבי היבשת והתקיימו בשולי החברה ככייסים ורוצחים בשעת לילה; ופחד זה התבטא יותר מכל בדמוניזציה שעשה לדמותה של כרמן שאותה תאר כגנבת, זונה ואפילו מעלה באוב. אבל מאחורי תיאור אפל זה הסתתר פחד עמוק אף יותר מסתם פוביה חברתית –הפחד הדתי עתיק-היומין מפני אישה שחיה בתוך תת-תרבות שלא הכירה בדיכוי המיני של החברה האירופאית השמרנית- פחד שבסופו של דבר הוביל את הסופר להרוג את דמותה של כרמן בסוף הרומן הנושא את שמה. אבל גם בסצנה בו רוצח החייל דון חוזה את אהובתו בהתקף קנאה דומה כי רוחה חסרת המעצורים של כרמן גוברת גם על המוות עצמו.

I could lie to you so easily, but I just can’t be bothered. You’re my Gypsy man and as such, you can kill your woman; but Carmen will always be free. "Romany" (Gypsy wife) she was born and "Romany" she will die.
-- Carmen by Prosper Merimee --

גם היום, נתקלים תיירים רבים באותם צוענים הנודדים ברחבי אירופה- בין אם בתחנות הרכבת התחתית או במרכזי התיירות ההומים. אך מעט יודעים כי הצוענים, בני עמה של כרמן המיתולוגית, הם מקור ההשראה למילה "בוהו" שהפכה למושג בסיס בעולם האופנה של ימינו. המילה "בוהו" היא למעשה קיצור של המילה "בוהמיין"- הכינוי שקיבלו הצוענים בצרפת במהלך המאות ה-18 וה-19 משום שהיסטוריונים האמינו שמוצאו של עם נודד זה הוא מבוהמיה (צ'כיה של היום). במרוצת הזמן, בשל העובדה שהצוענים התפרנסו ביום משירה, ריקוד וניחוש בקלפים ברחובות הערים (ובחשכת הלילה עסקו לפרנסתם בכל סוג פשע אפשרי), הפכה המילה "בוהמה" לכינוי כללי לכל מי שעסק באומנות וביצירה, וסגנון לבושן של הנשים הצועניות- הצעיפים הצבעוניים, התכשיטים האוריינטליים, והשמלות בעלות החצאיות הרחבות- הפך למקור השראה עבור כל מי שרצה להימנות עם קבוצות שוליים של אמנים ואידיאליסטים.

סגנון זה שזכה במהלך המאה ה-20 לכינוי "בוהו-שיק" ("שיק בוהמייני") אומץ במיוחד על-ידי ילדי הפרחים של שנות ה-60 ונקרא במשך כמה עשורים "היפי שיק". סגנון זה, דיבר ישירות לליבם של ילדי הפרחים שביקשו להפריד את עצמם מהחברה הממוסדת, ממש כמו הצוענים בזמנם ולאמץ חזות מיסטית ומסתורית.

1960s Boho-Chic : ילדי הפרחים של שנות ה-60 מאמצים את המראה הבוהמי של הצוענים.

בשנים האחרונות חזר סגנון זה למרכז עולם האופנה והוא מככב בזירת האופנה המקומית שלנו מדי קיץ, כבר כמה שנים, בייחוד בזכות העובדה שאין כמו בדי שיפון נשפכים ומטפחות בשיער בשביל להתמודד עם הקיץ הלח והמחניק במחוזותינו. מותג ישראלי אחד שחרט את אופנת ה"בוהו שיק" על דגלו היא רשת החנויות "העין השלישית". השנה הפציעה הרשת עם קולקציה שלמה של שמלות מקסי מכותנה נושמת, בדי פולאסטר קלילים, ובדי שיפון רומנטיים, השואבים השראה היישר מכרמן הצוענייה.

כרמן הישראלית של רשת "העין השלישית": שמלת שיפון מעויינים מתוך קמפיין קיץ 2012. צילום: איתן טל.

גם אני לא יכולתי להתאפק, וביום השני לטיול כשהגענו למרגלות מנזר עתיק בצפון העיר הייתי חייבת לתעד את עצמי במראה הצועני הפרטי שלי, וניסיתי לדמיין את כרמן מתגנבת באישון לילה לחומות המנזרים של סיביליה כשחצאיתה הרחבה נסחפת על-פני אבני המדרכות.

אני ליד דלת מנזר ספרדי עתיק, לבושה בשמלת "העין השלישית".

ואכן, לא היה קשה לדמיין את זה. כי למרות שהסיפור מתרחש בסיבילה ולא בברצלונה, עקבותיהן של הצועניות המפתות, שהפכו לסמלה של המדינה בעיני תיירים מכל העולם, עדיין מצויים בכל מקום. כל מי שיטייל ברחובותיה של בירת קטלוניה שוקקת החיים, ברצלונה ייווכח במו עיניו שהאופנה המקומית היא שילוב של בוטיקים קטנים המוכרים שאלים סרוגים, חצאיות בסגנון "בוהו שיק" וכובעים רחבי שוליים; עם דוכני עתיקות המציעים שלל תכשיטים במראה ים-תיכוני לתיירים; וחנויות אופנה עילית המתמחים במיטב הסגנונות האלגנטיים- כאשר גולת הכותרת היא חנות הדגל של המעצבת הספרדייה ודוגמנית העבר קארולינה הררה, הממוקמת במרכז שדרת גראסיה היוקרתית.

בוטיק "בוהו-שיק" קטן שמצאתי באחת הסמטאות הצדדיות (שם נפרדתי מתקציב האוכל שלי ליומיים...בוהמי, בוהמי אבל לא לקבצנים...)

Valentino in Barcelona- The mother ship was calling me home!!!

and some more Haute Couture gems on Gracia Avenue

תכשיטים אוריינטליים בדוכני שוק לתיירים בטיילת.

אולם בין אם בוחרים לנדוד לסמטאות הצרות או לרוקן את הארנקים בחנויות המעצבים המרהיבות, לא ניתן להתעלם מהעובדה ששניהם מאופיינים בצבעוניות בוהקת שכה ייחודית לאזור הים התיכון.

סימפוניה של צבעים: הצבעוניות הזו כה שימחה את לבבי עד שהתיק הכחול והמתוק נסע איתי הביתה במזוודה...

גם הנשים ברחובות ברצלונה עושות שימוש אומנותי ומעניין בצבעוניות הרבה השוטפת את העיר, והן משלבות אותה בלבושן שנע גם הוא בין כרמן הצוענייה לבין שיק אירופאי מובהק; בין הדפסים שבטיים לבין אורבאניות מודרנית.

הדפסים בוהמיינים בניחוח אפריקאי, בגזרה אירופאית מאופקת.

צבעוניות שובבה במראה עדין וקלאסי.

צבעי גלידה טעימים.

לוק אורבאני לתפארת (כולל הכלבלב)מתובל בכובע בוהמייני רחב שוליים

ואחרונה חביבה...ה"צוענייה של המאה ה-21": הפייבוריטית שלי- תיירת אסיאתית המשלבת הדפסים אפריקאים עם מראה פאנקי מגניב.

אכן, ברצלונה של היום היא קרנבל של צבעים וצורות שלא ניתן לגמוע מהם מספיק. והנשים שמאכלסות אותה הן מסתוריות בדיוק כמו הצועניות שחורות העיניים שתיאר הסופר הצרפתי באמצע המאה ה-19. אולם ניכר כי ה"כרמניות" של היום משלבות את שרידי הדמויות הספרדיות הקלאסיות עם צבעוניות עזה וקריצות ל"בוהו שיק", עם אלגנטיות אירופאית, ועם אלמנטים אורבאניים שכה מתאימים לערים ההומות של ימינו.