שמנופוביה במאה ה-19

בשנים האחרונות, עם התפתחות המודעות החברתית שהולידו הרשתות החברתיות ותנופתה המבורכת של תנועת ה Body Positive (תנועה הקוראת לנשים לקבל ולאהוב את מבנה גופן גם אם הוא אינו תואם את אידיאל תעשיית האופנה), התפתח דיון פורה סביב המושג "שמנופוביה" שמשמעו- סטריאוטיפים שליליים כלפי אנשים בעלי משקל גבוה. רובנו מאמינים ששמנופוביה היא תוצר של התפתחות המדיה המודרנית ושל עולם האופנה בשישים השנים האחרונות, ומייחסים אותה להערצת הרזון הקיצוני שסימלו דוגמניות כמו "טוויגי" בתחילת שנות השישים של המאה ה-20.


אבל התפיסה (המעוותת) של אנשים שמנים כעצלנים, אכלני-יתר ומוזנחים נמצאת עמוק בשורשי המהפכה התעשייתית של אנגליה בסוף המאה ה-18 ולכל אורך המאה ה-19. המהפכה התעשייתית גרמה להתפתחות מהירה של טכנולוגיה ותעשייה באנגליה כמו גם ברחבי אירופה, ויצרה הזדמנויות חדשות לאנשים שעד כה השתייכו למעמד הפועלים או האיכרים עובדי האדמה להתקדם בסולם החברתי ולראשונה בהיסטוריה- להתעשר. בני מעמד האצולה, שחששו שאותם מתעשרים חדשים יגזלו מהם את הכוח החברתי והכלכלי (מה שבסופו של דבר קרה בתחילת המאה ה-20), החלו לזלזל במעמד ה"בורגני" החדש וללגלג על חוסר ההסתגלות שלהם לעושר, נוחות ובעיקר לאוכל. נאמר עליהם שמאחר שמעמדות אלה צמחו מתוך עוני ורעב, שהם "מתנפלים" על המזון העשיר שלפתע נפל בחלקם ו"משמינים מנחת" (מה שהיינו מכנים היום "נובורישים" או "מתלהבים"). וכך, ברוב היצירות הספרותיות של המאה ה-19, כל דמות וולגרית, טיפשית או מגוחכת לרוב מתוארת כשמנה.

                                    
                                 

איור מתוך הרומן "אוליבר טוויסט" של צ'ארלס דיקנס. דמותו הסדיסטית והמרושעת של השוטר,         מר באמבל.    

  ואף אחד לא עשה שימוש סטריאוטיפי יותר בדמויות שמנות מאשר הסופר הויקטוריאני המהוללל צ'ארלס דיקנס ("אוליבר טוויסט", "תקוות גדולות") בעיקר כשזה מגיע לדמויות הנשיות. ברומן שלו "דוריט הקטנה" (Little Dorrit) מ-1855, מתאר דיקנס אישה צעירה כבת עשרים בשם איימי דוריט שגדלה עם אביה בבית סוהר לבעלי חוב- שכונה סגורה, מאין גטו בפאתי העיר, המשמשת ככלא לאסירי עולם ומשפחותיהם בעקבות חובות לא משולמים. כפי שמרמז שם הרומן, איימי היא קטנה ודקיקה כתוצאה מהתנאים הדלים בהם נולדה וגדלה, אך גם בשל ההקרבה הבלתי פוסקת שלה לאביה- היא נראית מורעבת משום שמונעת מעצמה את מעט המזון שהיא משיגה בעבודתה על מנת להאכיל את אביה החולה.

הקרבה טוטאלית כזו מצד אישה היא אידיאל תפיסת הנשיות של המאה ה-19. מצופה היה מהאישה האידיאלית שתהיה צנועה וענווה ושתקריב מעצמה למען הזולת עד כדי ביטול עצמי של ממש. ברומנים של דיקנס, כמו ביצירות ספרותיות אחרות בנות זמנו, ביטול עצמי זה התבטא בעיקר בביטול גופני וצמצום הגוף של הגיבורות הנשיות, אותן תיאר דיקנס כטהורות ואהובות.

בניגוד גמור לאיימי דוריט הקדושה הצנומה, עומדת ברומן דמותה המגוחכת של פלורה פינצ'ינג- אלמנה כבת ארבעים המנסה להחזיר לחייה אהוב שזנח אותה עשרים שנה קודם לכן (ושבסופו של דבר מתאהב בדוריט הקטנה כמובן). דיקנס מתאר את פלורה כשאישה ש"התרחבה וכעת מתקשה לנשום" (תרגום חופשי מהמקור באנגלית) והקוראים אמורים ללגלג על נסיונותיה הנואשים להתקשט בפרחים ולהיראות צעירה ומושכת בעיני אהובה משכבר הימים. בעיבודים הקולנועיים, נראית פלורה כאוכלת לחם בחמאה כל אימת שהיא מדברת ולא מפסיקה להציע כיבוד לאורחיה- דבר שהיום היינו כנראה מכנים "אכילה רגשית".

מימין: דמותה של "דוריט הקטנה" מתוך הפקת ה BBC מ-1987. משמאל: דמותה של פלורה פינצ'ינג מתוך הפקת ה BBC , ב-2008.

אבל אי אפשר להאשים את דיקנס במיזוגניה תלושת הקשר, שכן תפיסת ההימנעות ממזון נמצאת בבסיסה של הדת הנוצרית ובמיוחד בזרם הנצרות הקתולית המתהדרת בימי צום רבים במהלך השנה. לאורך ההיסטוריה, אצילים ואנשי כמורה היו צמים כאות פומבית לאדיקותם וכדי להפגין שהם מכפרים על חטאים. הגרגרנות עצמה (צריכת יתר של מזון ומשקה) נחשבת בכתבים הנוצריים לאחת מ"שבעת החטאים" שתוביל את נפש האדם לגיהנום, וכבר בימי הביניים נודעו מקרים בהם נזירות צעירות מתו כתוצאה מהרעבה עצמית (מה שאנו מכנים היום אנורקסיה) בניסיון להוכיח שהן נעלות כל-כך מבחינה רוחנית עד שאינן זקוקות לחיזוקים גשמיים כגון מזון.

"העכביש הקפיטליסטי"- דמות סטריאוטיפית של קפיטליסט שמן וגרגרן הלוכד מטבעות ברשתו כמו עכביש. כרזת תעמולה סובייטית, בריה"מ 1919. הדימוי מהמאה ה-19 המשיך להדהד לתוך המאה ה-20.

עד סוף המאה ה-19, שומן עודף בקרב נשים נחשב כה וולגרי עד כי רופא איטלקי בשם צ'זארה לומברוסו (Cesare Lombroso) מפרסם ספר בריאות לנשים בשם The Female Offender  ובו הוא מציג גרפים ונתונים מספריים המתיימרים לקשור בין נשים גדולות גוף לבין נשים העוסקות בזנות ואף נשים שנכלאו במוסדות לחולי רוח. זאת בניגוד למידות הקטנות יותר של נשים "מוסריות ובריאות בנפשן".

תצלום של אישה שהשתתפה במופעי קרקס מסוג Freak Shows בשל היותה בעלת משקל חריג. סוף המאה ה-19

דיקנס ובני תקופתו הויקטוריאנים האדירו אפוא את סבל הגוף הנשי שסימל עבורם הקרבה וצמצום עצמי. כמובן שבכל הנוגע לדמויות גבריות החוקים היו גמישים יותר וניתן היה למצוא את דמות ה"שמנמן החביב" בכל יצירה ספרותית ותרבותית, ואפילו בתפיסת המאה ה-19 את דמותו של סנטה קלאוס העגלגל והאהוב. ואם אנו טועים לחשוב שהניינטיז ותרבות הסמים הם אלה שהולידו את הגלוריפיקציה של המחלות שוחקות הגוף כגון "הרואין שיק", הרי שלויקטוריאנים היה את ה"שחפת שיק".

שחפת (טוברקיולוסיס) היא דלקת ריאות זיהומית שהתפשטה ברחבי אירופה כמו אש בשדה קוצים במחצית הראשונה של המאה ה-19. זאת בעקבות צפיפות גדלה בערים הגדולות, זיהום אוויר כבד בשל ריבוי המפעלים ומכונות הקיטור, ואוכלוסיה שהלכה וצמחה באופן שהאנושות לא ידעה לפני כן. המחלה הפכה כה שכיחה בקרב המעמדות הנמוכים (שסבלו יותר מכולם מזיהום אוויר וצפיפות) עד שבאמצע המאה ה-19 סממני המחלה זכו לרומנטיזציה בספרות ובתאטרון והפכו למאפיינים של יופי נשי. וכך, חיוורון העור והרזון שנגרמו כתוצאה מהמחלה הפכו למראה הרצוי בקרב נשים ויקטוריאניות והתבטאו בהופעתן של אבקות לבנות למראה פנים לבן יותר ומחוכים בצורת חץ (Pointed Corsets) המדגישים לא רק היקף מותניים צר כי אם אגן קטנטן ואפילו עקמומיות בגב בצורת S. גם האישונים המורחבים והברק בעיניים ,שנוצר כתוצאה מהעיוורון שלרוב ליווה את שלביה האחרונים של השחפת, הפך למראה נחשק בקרב נשים רבות, עד כדי כך שנשים באיטליה טיפטפו טיפות של תמצית פרח רעלן לעיניהן כדי לקבל את אותו ברק קסום. מכאן קיבל הפרח את שמו המודרני "בלה-דונה" ("אישה יפה"). באומנות התקופה, ניתן לראות מספר דמויות נשיות רומנטיות ונחשקות הגוססות לאיטן משחפת, ביניהן דמותה של מרגריט זונת הצמרת מהרומן "הגברת עם הקמליות" וגם מימי התופרת הענייה מהאופרה "לה בוהאם" (1897) הגוססת ממחלת השחפת בזרועותיו של אהובה רודלפו, והם עוד איכשהו מצליחים לשיר תוך כדי...

המראה החיוור והכחוש של ה"שחפת שיק" הוא גם האחראי לסגנון האופנה המוכר היום כ"גוטיקה ויקטוריאנית"- סגנון המפלרטט עם אפלת המוות.

עור חיוור, מחוך בצורת חץ היוצר אשליה של מראה כחוש ועיניים בולטות. מראה השחפת- ה"הרואין שיק" של המאה ה-19 והמקור ל"גוטיקה ויקטוריאנית"

אכן, ה"שיק" שהמדיה והתרבות הפופולארית משייכים למחלות כגון התמכרות להרואין ואנורקסיה בעשורים האחרונים, והאפליה של אנשים (ובעיקר נשים) החורגים מאותו הסטנדרט, הם כאין וכאפס לעומת הסלידה של הויקטוריאנים לדמויות שמנות ו"גרגרניות" וחיבתם העזה לנשים שבריריות, חולניות וגוססות (או לפחות כאלה שנראו כך), במיוחד אם זה קורה בעליית גג אפלה.

הוליווד וגותיקה: הערפדית שנולדה בדיסני

כשחושבים על סרטי דיסני, מדמיינים מיד נסיכות בשמלות וורודות וציפורים מזמרות. אבל מה תגידו אם תגלו שהאישה הגותית הראשונה בהיסטוריה של הטלויזיה האמריקאית, כזו שהתהדרה בפאה שחורה, גבות קשתיות, ציפורניים אדומות ארוכות ושמלה שחורה צמודה לכדי חנק, קיבלה השראה דווקא מסרט דיסני מתקתק?


שמה היה מאילה נורמי (Maila Nurmi), אך חובבי תולדות הקולנוע והטלויזיה מכירים אותה בשם "ואמפירה" (Vampira. בתרגום חופשי: "ערפדית"). נורמי, שחקנית אמריקאית ממשפחת מהגרים פינית, התחילה את דרכה בשנות ה-40 כעוד דוגמנית "פינאפ" בלונדינית ושופעת מני רבות, עד אשר תחפושת של מכשפה סקסית שלבשה במסיבת האלווין ב-1953 צדה את עינו של המפיק האנט סטרומברג, שחיפש מגישה בעלת מראה אפל להגיש רצועת סרטי אימה מאוחר בלילה.

מדוגמנית פינאפ לערפדית אפלה: מאילה נורמי לפני ואחרי המהפך

נורמי התקבלה לתפקיד וב-1954 הדמות "ואמפירה" נולדה בתכנית האימה הלילית Dig Me Later Vampira. את ההשראה לדמותה של ואמפירה קיבלה נורמי ממספר מקורות: הציפורניים והשפתון בצבע אדום דם, כמו גם המחוך המהודק נלקחו מעולמות ה"פאטיש" המחתרתיים. השמלה השחורה ההדוקה בעלת המחשוף הנדיב עוצבה בהשראת הדמות הנשית מתוך קומיקס שפורסם בעיתון ה- New Yorker אודות משפחה גותית ומשעשעת, עם חיבה יתרה למוות, בשם "משפחת אדמס" (באמצע שנות ה-60 הפך הקומיקס לסדרת קאלט ובשנות ה-90 חודש בדמות סדרת סרטי להיט בכיכובה של אנג'ליקה יוסטון). אך המפתיע מכל הוא שהאיפור של ואמפירה, שכלל כאמור שפתיים אדומות כדם, גבות מורמות באופן מוגזם ואיפור פנים חיוור, נלקח דווקא מהמקור הכי ילדותי שיכול להיות- דמותה של המלכה המרשעת מהסרט "שלגיה" של דיסני (1939).

המלכה המרשעת של דיסני כאייקון גותי וההשפעה ללוק של ואמפירה

נורמי התעקשה שדמותה של הערפדית חייבת להיות סקסית בטענה שקיים קשר טבעי בין מיניות למוות, קשר שאותו אפיין גם זיגמונד פרוייד בתחילת המאה כשני הדחפים המניעים את האנושות (הפחד מהמוות והכמיהה להתרבות). השחקנית אף הקצינה את הדמות בכך שפתחה כל שידור בצרחה מחרישת אוזניים ואז נחה על ספה עשויה מגולגולות. בין רצועות השידורים היא אחזה בכוס מרטיני מעשנת שעין מפלסטיק שוחה בתוכה במקום זית. היא חתמה כל שידור באיחול: Bad Dreams Darlings ("חלומות רעים יקיריי"). הסיכון השתלם, והיא הפכה במהרה לכוכבת טלויזיה מהשורה הראשונה. נשים ראו בה שוני מוחלט מדמויות האמהות הבלונדיניות בעלות החצאיות הרחבות שכיכבו בטלויזיה בשעות היום, וגברים ראו בה הקצנה של דמות ה"פאם פאטאל" (תרתי משמע) והפליגו איתה למחוזות מיניות ה"פאטיש".

https://www.youtube.com/watch?v=gs0ehPgyD3U    פתיח תכנית הלילה של ואמפירה.

אך לדמות של ערפדית בעלת מיניות מסוכנת ובוטה לא היה סיכוי רב לשרוד את הצנזורה האמריקאית השמרנית של שנות ה-50, ובשנת 1955 מצאה רשות השידור האמריקאית (ה- FCC) סיבה לבטל את תכנית הטלויזיה של ואמפירה וכמעט להרוג את הקריירה של נורמי. באותה שנה, בעקבות מותו הפתאומי של חברה הטוב, הכוכב ג'יימס דין, החלו הצהובונים להאשים את נורמי בגרימת מותו של דין בעזרת מאגיה שחורה- מטאפורה מושלמת ל"ציד המכשפות" שהתנהל במקביל בבתי המשפט האמריקאים כנגד כל דמות ציבורית שנחשדה בקשרים קומוניסטיים. לא עזרה העובדה שנורמי התמודדה עם האבל בעזרת הומור שחור והרשתה לצלמים לצלם אותה ישובה לצד קברו של הכוכב כשהיא לבושה בדמותה של ואמפירה, תחת הכותרת "Come Join Me Darling"  ("הצטרף אלי יקירי").

הצהובונים האמריקאים מאשימים דמות בדיונית במותו של הכוכב.

כאמור, ראשות השידור האמריקאית מיהרה להשתמש בפרסומים ובהאשמות הצהובונים כתירוץ המושלם לבטל את תכנית הטלויזיה של ואמפירה. אך מכיוון שנורמי אחזה בזכויות על הדמות, היא המשיכה להופיע בדמות זו גם בערוצי טלויזיה אחרים, וב-1959 חידשה את הרומן שלה עם אולפני וולט דיסני, כאשר הפעם שימשה היא השראה ומודל ליצירת דמותה של המכשפה מליפיסנט  בסרט המצוייר "היפיפיה הנרדמת". אולם הקריירה של נורמי דעכה, ובאמצע שנות ה-60 היא נאלצה לקבל על עצמה תפקידים בסרט אימה מגוכחים ודלי תקציב, לפני שביצעה הסבה לקריירה בעיצוב פנים ובהתקנת רצפות לינוליום (!) בשנות ה-70 היא פתחה בוטיק לאופנה ואקססוריז גותיים בהשראת הדמות האלמותית שלה (שוב- תרתי משמע).

דמותה של מליפיסנט מהסרט "היפיפיה הנרדמת". רואים דמיון?

ואמפירה בצבעים חיים, לשם שינוי

הדמות אכן נשארה אלמותית. ב-1981 החליטו מפיקי טלויזיה להחיות את התכנית של ואמפירה, והם פנו שוב לאלילת הגותיקה שתשמש השראה לתכנית החדשה. אולם משום שנורמי הייתה כבר מבוגרת מדי לתפקיד, ליהקו המפיקים את הסטאנדאפיסטית קסנדרה פטרסון וקראו לדמות הערפדית החדשה "אלוויירה" (Elvira). נורמי תבעה את ההפקה ואת פטרסון על גניבת זכויות יוצרים.

השפעתה של נורמי והדמות שלה לא פגה, וב-1997 הכה טרנד הערפדיות בפריים טיים בשנית עם הופעתה של הסדרה "באפי קוטלת הערפדים" (Buffy the Vampire Slayer), שהציגה דמות ערפדית גותית חדשה לדור הצעיר- דרוסילה, בגילומה של השחקנית ג'ולייט לנדאו. במאי הסדרה ג'וס ווידון אמנם לא אפיין את דרוסילה באותם בגדים צמודים ומיניות מתפרצת כמו של ואמפירה, כי אם בחר במראה אנמי ומופנם יותר בהשראת הדוגמנית קייט מוס וטרנד ה"הרואיין שיק" האיום, מתוך הנחה נכונה שמראה ה"פאם פאטאל" של שנות ה-50 לא ידבר לבני הנוער של שנות ה-90. אך חזרתה של דמות ערפדית למיינסטרים, בשילוב עם המיניות הנונשלאנטית של דרוסילה בהחלט מעידים על השפעה ממאילה נורמי ומהדמות שיצרה.

הערפדית דרוסילה- גותיקה של הניינטיז. המראה של קייט מוס, האופי של ואמפירה.

באופן מפתיע: השחקנית ג'ולייט לנדאו היא ככל הנראה נצר לשושלת מכובדת של "ערפדים". שכן אביה, השחקן היהודי הדגול- מרטין לנדאו, גילם בשנת 1994 את דמותו של השחקן בלה לוגוסי- מי שהחיה לראשונה את דמותו של דראקולה בקולנוע האמריקאי של שנות ה-20.

והנה לכם סגירת מעגל משעשעת: הסרט בו השתתף לנדאו נקרא "אד ווד" (בכיכובו של ג'וני דפ) והוא מגולל את סיפורו של במאי כושל היוצר סרטי אימה דלי תקציב. הסרט המופיע בתוך הסרט נקרא Plan 9 from Outer Space ובו הופיעה במקור.... ניחשתם נכון! מאילה נורמי בדמות ואמפירה! שחקנית בדמותה אף מופיעה בקצרה בסרט משנת 94. ובצעירותו, בניו-יורק של שנות ה-50 הפך לנדאו לחבר קרוב וקולגה של אחד- ג'יימס דין, שהיה חבר קרוב של.... מאילה נורמי! מבולבלים?

ג'ולייט ומרטין לנדאו- דם ערפדי.

ואמפירה מתוך הסרט: Plan 9 from Outer Space

נורמי הלכה לעולמה בשנת 2008 בגיל 86. אך דמותה של "ואמפירה" נותרה אייקונית בעיניהם של חובבי קולנוע וטלויזיה והיוותה השראה לדורות רבים של ערפדיות חושניות ושחקניות שאימצו את המראה הגותי בהוליווד (היי אנג'לינה ג'ולי!). בסופו של דבר, מי מאיתנו לא חושקת לאמץ ולו במעט את התעוזה והאופל של ואמפירה מדי פורים, כשאנחנו מודדות לרגע את תחפושת המכשפה הסקסית?