ממסלול התצוגות למסיבת פורים

 Runway Masquerades

פורים אומר דבר אחר בכל תקופה בחיים: בילדות זה הזמן שאנו צועדים לביה"ס כשאיפור הנצנצים של אמא מודבק לנו לפנים ואנו חנוטים ביצירת קרטון כלשהי, מחכים בקוצר רוח לגלות אם קיבלנו משלוח מנות מושקע במיוחד או ששוב נתקע עם שקיות במבה. בתיכון, אנחנו מנסים להתחפש למשהו שאף אחד לא שמע עליו כדי להיראות הכי ייחודיים שיש. בשנות ה-20 שלנו, אנחנו מחפשים את המסיבה הכי רועשת ורוויית אלכוהול, וכל תחפושת (לפחות מהניסיון שלי) חייבת להיות מורכבת בעיקר ממחוך ומשהו צמוד במיוחד. ואז מגיעה התקופה בחיים שלהשקיע בתחפושת נחשב לנטל ואנחנו מוצאים את עצמנו שוקלים האם אוזניים של ארנב זה "טו מאץ'" למסיבה של העבודה.

"Behind every mask there is a face, and behind that a story"

--Marty Rubin --

ובכן, מסתבר שלאורך התקופות תחפושות נחשבו לשיא היוקרה, ולהשקיע זמן ומאמץ בתחפושת (במקום בהשגת מזון למחייה) נחשבה פריווילגיה של האצולה בלבד. את ההיסטוריה של נשפי התחפושות אפשר למצוא בטקסים הדתיים של תרבויות פאגאניות מתקופת יוון העתיקה  ואפילו אצל השבטים האינדיאניים באמריקה הצפונית. במהלך טקסים אלה, נהגו המשתתפים לעטות מסכות בדמויות אלים מקומיים ולפצוח בריקודים שהם האמינו שיש בהם לעורר את הרוח. בוונציה של המאה ה-15 הפך קרנבל המסיכות המפורסם מאירוע אקסקלוסיבי של האצולה לאירוע פומבי שאפשר גם לפשוטי העם ערב אחד של התהוללות ברחובות. נשף המסיכות הפך לבילוי כה פופולארי באיטליה של הרנסאנס עד שהוא אפילו נכלל באחת הסצינות המרכזיות במחזה "רומיאו ויוליה" של שייקספיר.

במאה ה-15 הפכו נשפי המסיכות באיטליה משעשוע של האצולה לקרנבל פומבי גם לפשוטי העם.
מתוך "רומיאו ויוליה" 2013

In 15th century Italy, masked balls went from being a pass-time of the aristocracy to a public carnival in Venice

בפאריז של המאה ה-18,  מארי אנטואנט השקיעה מרץ רב בשנות מלוכתה הראשונות בעריכת נשפי תחפושות מפוארים בארמון וורסאי, ואילצה את צמרת האצולה הפריזאית לבזבז את מיטב כספם בתפירת תחפושת יוקרתית חדשה כמעט מדי חודש. 

מארי אנטואנט ביססה את מעמדה בוורסאי בכך שהוכיחה שאף אחד לא עורך מסיבת תחפושות כמוה. מתוך הסרט "מארי אנטואנט" של סופיה קופולה' 2006

In 18th century Versailles, queen Marie Antoinette used lavish masquerades to elivate her position at court, forcing French aristorcates to spend unthinkable fortunes on having new costumes tailor-made nearly every month.

גם עולם האופנה נראה בשנים האחרונות כמו מסיבת תחפושות אחת גדולה. אם בוחנים את תצוגות האופנה המרכזיות של שבועות האופנה האחרונים, נראה שהרבה מההשראה שאובה מעולם החיות ומדמויות מעולם הספרות והפנטזיה. כך שאם אתם מאלה שחושבים שהתחפשות היא רק לילדים, תיווכחו לראות שגם חג פורים יכול להיות נוטף שיק וקוטור.

בשבוע האופנה האחרון, לעונת אביב-קיץ 2016, הציג המותג האיטלקי "ולנטינו" תצוגה שנראתה כמו הומאג' לאלות משלל תרבויות עתיקות. המותג הציג דגמים של שמלות בסגנון היווני והרומי העתיק בשילוב עם תכשיטים אתניים כדי ליצור מראה שיכול בקלות להפוך לתחפושת של האלות הרה או אפרודיטה, וגם שמלות מעטפה מבדים זהובים ועיטורי ראש במראה קליאופטרה.

מראה אלות יווניות ורומיות, ועיטור ראש בסגנון קליאופטרה בתצוגת "אביב-קיץ 2016 של ולנטינו. כך תביאי קצת קוטור למסיבת הפורים של המשרד.

These ancient Grecian, Roman and Egyptian inspired looks from Valentino's Spring

Summer 2016 show would make a perfect couture costume for your office costume party

ולנטינו המשיכו את קו התרבויות העתיקות גם עם דגמי קימונו שמזכירים מאוד את הגלימות שנלבשו ע"י שחקני תיאטרון הקבוקי מיפן של ימי הביניים. עוד כיכבו בתצוגה, שמלות בסגנון האוריינטלי עם עיטורים סיניים ודרקונים המסמלים את השנה הסינית החדשה. 

קימונו בסגנון הקבוקי היפני. ולנטינו אביב-קיץ 2016

Valentino pays homage to the ancient Japanese Kabuki theatre with thier designer kimono 

אז השנה, תחפושת ה"סינית" שלך יכולה להיות קצת יותר "אופנה עילית" מאשר רק הצ'ופסטיקס של ג'פניקה בשיער וחלוק רחצה מסאטן. כך למשל, אפשר לקבל השראה מהשחקנית אל פאנינג, שהגיעה לתצוגה של ולנטינו בשמלת "דרקון" מלאה בסממנים סיניים. משחק השקיפות בשמלה וההדפסים האוריינטיליים מסתמנים כטרנדים חזקים העונה, וימשיכו ככל-הנראה לככב גם בעונות הבאות.

השחקנית הצעירה אל פאנינג בשמלה שקופה ואלמנטים מהתרבות הסינית בתצוגה של ולנטינו

Elle Fanning wearing a China-doll inspired outfit; perfect for an oriental style costume

אחת מגיבורות הספרות שחוזרות שוב ושוב להשפיע על מעצבי האופנה היא ללא ספק אליס גיבורת ספרי "אליס בארץ הפלאות". ב-2010 עיצבה המעצבת הרוקרית הפרועה- בטסי ג'ונסון- קולקציה שלמה בהשראת דמותה של אליס, לה היא קראה "קולקציית מסיבת התה" (Tea Party Collection). הקולקציה התאפיינה בשמלות בובתיות עטירות שכבות של טול וסרטים, כיאה למלכת נשף אמריקאית מהאייטיז. כי מה אומר יותר "אליס בארץ הפלאות" מחצאית טול, סרטים גדולים בשיער וגרבי ברך מפוספסות?

שמלה מקולקציית "מסיבת התה" של בטסי ג'ונסון 2010. מושלמת גם לערב הזיקוקים של יום- העצמאות

Dress up for an "Alice in Wonderland" themed party in one of Betsy Johnson's "Tea Party Collection" pieces from 2010

כוח המשיכה של אליס על עולם העיצוב והאסתטיקה אינו מפתיע, שכן אמנים ומעצבים רבים חוזרים ונמשכים לסגנון הסטימפאנק הויקטוריאני שאופף את הסיפור. ואכן, בשבוע האופנה האחרון, תצוגת אביב-קיץ 2016 של "דולצ'ה גבאנה" צלל עמוק לתוך עולמה של אליס בארץ הפלאות. מלבד דוגמניות דמויות אליס שצעדו המסלול, המסלול עצמו נראה כמו לוח שחמט גדול, ושעון סטימפאנקי גדול נתלה ברקע.

צוללים לעולמות הפנטזיה הויקטוריאנית עם אליס. דולצ'ה גבאנה. אביב-קית 2016

 The steampunk fantasy world of Alice in Wonderland was all the rage at the Dolce Gabbana Spring-Summer 2016 show 

לא רק הטרנדים האחרונים יכולים להוות לנו השראה לתחפושת "קוטור" בסופ"ש הזה. באחד ממחקרי תולדות האופנה שלי, נתקלתי ברשת בשמלת הטווס עוצרת הנשימה הזו. השמלה, השזורה בחרוזים בעבודת יד, נתפרה בניו-יורק בשנת 1912, וכל מה שנחוץ לתחפושת טווס מושקעת במיוחד (מלבד מליוני דולארים לרכישת פריט הוינטג' הזה...) היא מסיכת נוצות קטנה שאפשר למצוא בכל חנות.

תחפושות נחשבו תמיד לייצוג של הצורך האנושי בהסתרה והתנסות עם זהויות חדשות. אבל כמו שמוכיחה ההיסטוריה וכמו שניתן לראות בתצוגות האופנה של השנים האחרונות, תחפושת אינה חייבת להיות ילדותית או מעוררת גיחוך, כי אם אופנתית, מרתקת ואף אריסטוקרטית. אז אולי לא נוכל לרושש את קופת המדינה כמו מארי אנטואנט, לא נצליח לרכוש שמלה של ולנטינו וגם לא לרקוד לאור ירח צבועים בצבעי טקס פגאני עתיק (ואולי כן... תלוי מי החברים שלכם...), אבל עם קצת דמיון ותוספת של כמה תכשיטים אלגנטיים ותחרות סקסיות, תוכלו להיכנס למסיבת הפורים שלכם כאילו רק עכשיו ירדתם ממסלול התצוגות במילאנו. פורים שמח וסופ"ש מלא תחפושות וקסם!

גברות מעדיפות משבצות

אופנה אל-זמנית, כמו שמרמז שמו של בלוג זה, היא אופנה שאינה תלויה בטרנדים המתחלפים כל שלושה חודשים ואינה נתונה לשיגעונות רגעיים של מעצב-על כזה או אחר. אופנה אל-זמנית היא תמיד אסטטית, נעימה וברורה לעין, נאמנה לצבעי היסוד שעין האנושית רגילה לקלוט, וכמובן- מחמיאה לקווי מתאר הגוף של הלובשת או הלובש. במילים אחרות- משהו שתוכלו לצאת איתו מהבית גם היום, גם בעוד חמש שנים, ואפילו בעוד חמישים שנה (אם תוכלו להשתחל לבגד כמובן...)

אחת התלבושות האל-זמניות האהובות עלי ביותר היא ז'קט ה"אוברסייז" בדגם משבצות ה"גינגהם" השחורות והלבנות והבטנה הצהובה, בשילוב עם בגד גוף ומכנסי שבע שמיניות שחורים, שלבשה השחקנית ג'יין ראסל בקומדיה "גברים מעדיפים בלונדיניות" (Gentlemen Prefer Blondes).

ג'יין ראסל בלוק מושלם המאובזר על-ידי נעלי עקב בעלות רצועות קרסול דקות ועגילים גדולים

"גברים מעדיפים בלונדיניות" התחיל למעשה כרומן קומי, שראה אור בשנת 1925, פרי עטה של הסופרת אניטה לוס, ברוח השובבה של שנות עידן הג'ז העליזות. הרומן, שהפך במרוצת השנים למחזמר בברודווי ולבסוף גם לסרט, מגולל את סיפורה של לורליי לי- נערת שעשועים בלונדינית וזוהרת שמפליגה לאירופה על אוניית פאר על חשבון הארוס המליונר שלה ובלוויית חברתה הטובה (והברונטית) דורותי.  לורליי המתוחכמת יותר מנסה ללמד את דורותי כיצד למצוא בעל עשיר ו"לסדר" לעצמה את החיים, ומתוסכלת מכך שדורותי מתעלמת מה"חינוך" שלה ומעדיפה דווקא לבלות בלוויית כל בחור חמוד שנקרה בדרכה. היא אפילו מעזה ברוב חוצפתה להתאהב בעיתונאי עני!

בגרסת הקומדיה ההוליוודית שיצאה למסכים בשנת 1953, כיכבה ג'יין ראסל בתפקיד דורותי, ומי אם לא מרלין מונרו לוהקה לתפקיד לורליי לי.

צמד חמד- מרלין מונרו וג'יין ראסל בכרזת הסרט, 1953.

באחת הסצינות הזכורות ביותר מהסרט, נראית מרלין מונרו כשהיא לבושה בשמלת מקסי וורודה עם סרט גדול, ומוקפת גברים לבושים טוקסידו בעודה מבצעת את השיר "יהלומים הם חבריה הטובים של האישה" (Diamonds are a Girl's Best Friends). הסצינה זכתה לעשרות הומאז'ים וחיקויים לאורך השנים, כשהבולטים ביניהם הוא הקליפ Material Girl של מדונה משנות ה-80, וגרסת הכיסוי שביצעה דמותה של ניקול קידמן בסרט "מולאן רוז' ". אבל ישנה סצינה נוספת בסרט שניחנה בעיני בחשיבות אופנתית כמו גם חברתית ואפילו חתרנית: 

זמו קצר לאחר שזוג החברות מתמקמות על האונייה, מתפנה לורליי לי למשימה החשובה של מציאת שידוך הולם לחברתה קלת-הדעת, ולכן עוברת בקדחתנות על רשימת הנוסעים כדי לברר למי מהגברים יש שם משפחה ידוע ומי מהם נוסע עם משרת צמוד. באותו זמן, מגיחה דורותי- בגילומה של ג'יין ראסל- מחדרה כשהיא לבושה בז'קט משבצות שחור-לבן, בגד גוף צמוד בעל מפתח קולר ומכנסיים שחורות בגזרת שבע שמיניות, ומספרת ללורליי על תגלית מרעישה שזה עתה גילתה- קבוצת ספורט אולימפית נמצאת על סיפון האונייה! דורותי הנלהבת אצה-רצה לחדר הכושר של האונייה (למורת רוחה של לורליי) כי שם נמצאת המסיבה האמיתית. אך אז היא מגלה לאכזבתה שחבורת המתאמנים החסונים, הלבושים בתחתוני שחייה בלבד, מתעניינים יותר באימוני הכושר שלהם מאשר בה, ובכלל מחויבים לסדר יום קפדני הכולל כיבוי אורות בתשע בערב (!!!). לדורותי המסכנה לא נשאר אלא להניף את הז'קט השיקי להחריד שלה מעבר לכתפה, ולפזז בין הגברים המתאמנים (והמתעלמים ממנה לחלוטין) בעודה שרה שיר על חיפוש אהבה מזדמנת (Ain't there Anyone Here for Love?").

ג'יין ראסל. קשה להאמין שלא הולך לה עם אאוטפיט כזה!

לא מפתיע אפוא שחוקרי תרבות הפופ לדורותיהם מייחסים לסצינה הזו מסרים הומוסקסואלים, וטוענים שמדובר בתעלול של מפיקי הסרט במטרה לעקוף את הצנזורה הקפדנית של שנות ה-50. אחרי הכל, בעוד אמריקה נרדפה ע"י הטרור הפוריטני של הגנרל מקארתי, הוליווד הייתה מלאה באנשים בעלי נטייה מינית מגוונת שחיפשו ביטוי.  לכן לא קשה לדמיין שסצינה שבה גברים ערומים מבצעים תרגילי כושר על רקע ציורי קיר של לוחמים רומיים ומתעלמים לחלוטין מג'יין ראסל, המפזזת ביניהם במחשוף נדיב ונעלי עקב, היא למעשה חגיגה הוליוודית של כל מה שנאסר על הבמאים והמפיקים להראות או לומר בגלוי.

דבר אחד בטוח- גם אם הגברברים לא התעניינו בדורותי, הם בוודאי התלהבו מהתלבושת שלה! מעצבי התלבושות על הסט הלבישו את ראסל בכמה אאוטפיטים שחורים כנראה מתוך כוונה להסיט את תשומת הלב של הצופים למונרו, שהייתה כוכבנית חדשה בשמי הוליווד באותם ימים. אך התוצאה שהתקבלה אצל ראסל הייתה לוק אל-זמני, חף מכל השפעה תקופתית, שאפילו חזר לככב בארונות הבגדים שלנו בשנים האחרונות. 

מימין: סקיצות התלבושת של ג'יין ראסל מתוך "גברים מעדיפים בלונדיניות". משמאל: דגם מתוך קטלוג אתר הקניות AliExpress לעונת סתיו/חורף 2016

השילוב הקלאסי בין שחור ולבן נחשב לפסגת האלגנטיות עוד מימי קוקו שאנל, וזריקת הצבע הצהוב מעניקה זוהר לשילוב המונוכרומטי. שילוב של ז'קט גדול ממדים ("אוברסייז") המטשטש את קווי המתאר של הגוף, לבין בגד גוף צמוד והדוק למותניים, יוצר את השילוב המושלם בין מראה סקסי ליומיומי ומהווה פתרון נהדר לערבי הסתיו הקרירים. אפילו דגם ה"גינגהם" של המשבצות בז'קט של ראסל (הדפס משבצות המזכירות יותר חולצות פלאנל בניגוד למרובעים של לוח שחמט), הוא דגם שהפך פופולארי כבר בחורף הקודם וממשיך לתת את אותותיו גם בעונה הנוכחית.  

דקוטה ג'ונסון: שני גוונים של קלאסיקה

השחקנית דקוטה ג'ונסון אימצה בשנה שעברה את מראה המשבצות השחורות והלבנות, עם בגד גוף סקסי ונעלי רצועות ממש כמו אלה של ג'יין ראסל משנות ה-50, כחלק ממסע הקידום של הסרט "חמישים גוונים של אפור". ובגזרה המקומית-  המותג התל-אביבי והאיכותי ביותר Numa , המתאפיין במראה נשי וגזרות חובקות קימורים, שיחזר לאחרונה את אותו לוק מהפנט בז'קט המשבצות החדש שלהם. בעלת המותג תיעדה את הז'קט בעמוד הפייסבוק של המותג, כמובן בשילוב גופייה שחורה צמודה, מכנסיים צרים ועקבים ליצירת המראה הקלאסי, אך גם בתוספת תכשיט שבטי וצבעוני כקריצה מודרנית.  

המותג Numa מציגים מראה בהשראת ג'יין ראסל (מתוך עמוד הפייסבוק של המותג). לדגם אולי קוראים "ז'קט מרים", אבל תסכימו איתי שהוא צריך להיקרא "ז'קט ג'יין". 

כשנתיים לאחר יציאת "גברים מעדיפים בלונדיניות", כיכבה ראסל גם בסרט ההמשך שנקרא באופן סאטירי "גברים מתחתנים עם ברונטיות ( "Gentlemen Marry Brunettes" ). הפעם גולל הסרט את סיפורן של שתי אחיות, רקדניות קברט ברונטיות (ג'יין ראסל וג'ין קריין), מבית טוב ושמרני, שמגיעות לפאריז ההוללת. שם הן מתוודעות לראשונה להיסטוריה הפרועה של אמן ודודתן, שהיו נערות שעשועים בלונדיניות בפאריז של שנות העשרים- פארודיה על דמותה של מרלין מונרו מהסרט והרומן המקורי. הסרט נועד להשתיק את המבקרים השמרנים של אמריקה באותם הימים, ולהעביר את המסר שגברים אולי משתעשעים עם מרלין מונרו, אבל בסופו של דבר מתחתנים עם בחורות צנועות מבית טוב- מסר שלשמחתנו עבר מהעולם.

  

 ג'יין ראסל וג'ין קריין מתוך "גברים מתחתנים עם ברונטיות" (1955)

בתור בלונדינית (אמנם יותר בזכות "לוריאל" מאשר הטבע, אבל בכל זאת בלונדינית בנשמה...) ונשואה באושר, אינני יכולה לומר בוודאות מה מעדיף כל גבר עלי אדמות. אבל בין אם הם מעדיפים בלונדיניות, מתחתנים עם ברונטיות או חולמים על ג'ינג'יות, מה שבטוח הוא שהגברות היום- ממש כמו לפני שישים שנה- ממשיכות להעדיף משבצות בשילוב הקטלני של שחור ולבן.

האופנה הרצחנית של מלכות היסטוריות

אם יש משהו שאני אוהבת זה להתחקות אחר מלכות לאורך ההיסטוריה, ובעיקר אחר ה fashion statements שלהן. כך למשל, בפוסט שכתבתי השנה עבור הבלוג "פרנקופילים אנונימיים" סיפרתי אודות מהפכות האופנה המרעישות של מארי אנטואנט. אבל תאמינו או לא, ההיסטוריה ידעה גם מלכות שעצרו לחשוב על צבע השמלה שלהן אפילו בפני המוות המתקרב. 


ב-19 במאי 1536, הוצאה להורג בעריפת ראש אן בולין בת ה-35, מי שהייתה אשתו השנייה של הבעל הגרוע ביותר בהיסטוריה- הנרי השמיני מלך אנגליה. אן הוצאה להורג באשמת ניאוף, אבל ידעה היטב שההאשמה הזו היא רק תירוץ כדי להעלים אותה מחייו של המלך, פשוט משום שכמו קודמתה- המלכה קתרין מאראגון- היא לא הצליחה ללדת למלך בן זכר. גירושים היו עולים למלך כסף בחלוקת רכוש והרבה ניירת מרגיזה. אך אם המלכה מתה, כל הרכוש שצברה וירשה ממשפחתה היה עובר לבעלה המלך, מה שהפך את המוות שלה לפשוט וכדאי יותר עבורו. וכך, באותו בוקר עלתה אן בולין לגרדום כשהיא לבושה בברדס בצורת משולש, גלימה מעוטרת פרוות סמור וחצאית בצבע ארגמן. ואם אתם חושבים שזה היה כך רק משום שאלה הבגדים היחידים שהיא הספיקה לארוז באותו יום שהואשמה בבגידה ונשלחה לכלא (ה"לונדון טאוואר"), אתם ממש לא מכירים את האישה שסונטות נכתבו לכבוד האופן שבו לבשה שרוולים ירוקים:

אן בולין שגדלה והתחנכה בחצר המלוכה הצרפתי, הביאה איתה לאנגליה את מיטב האופנה הצרפתית. כך שבעוד נשות החצר האנגליות כיסו את ראשן בברדסים כבדים ומשולשים, אן הסקסית העדיפה לחשוף את שיערה בעזרת ברדס קטן ועגול, משוך לאחור.

אן בולין. If you got it, flaunt it

ביום הוצאתה להורג, התהדרה אן בברדס המשולש המסורתי כדי לגרום להמון לשכוח את ההשפעות הצרפתיות שהביאה איתה לארמון האנגלי, וכרמז לכך שהיא תמיד הייתה נאמנה לאנגליה ולראש השלטון והכנסייה האנגלית- המלך. גם פרוות הסמור שקישטה את גלימתה לא הייתה מקרית, כי אם סמל לכך שהיא שייכת למעמד האריסטורקטי שיכול היה להרשות לעצמו פרוות יקרות כאלה. בעצם לבישת הפרווה היא הראתה אצבע משולשת ענקית לכל חברי מועצת המלך שגזרו עליה עונש מוות, כאילו אומרת: "אתם הורגים מלכה כחולת דם בפרווה ממש שיקית, מאת'ר פאקרס!" ולזה אני קוראת- לעזוב בסטייל.

נטלי פורטמן מגלמת את אן בולין ביום מותה, בסרט "בת בולין האחרת". למות על האאוטפיט!

אפילו חצאית הארגמן הייתה מהלך מכוון, שכן על-פי הדת האנגליקנית, שאותה עזרה אן למלך לייסד בזמן שהם התנתקו מהכנסייה הקתולית, ארגמן היה צבע לבושם של הקדושים המעונים (ה"מרטירים"). על-ידי בחירה בצבע הזה, אן הבהירה לכולם שהיא יודעת היטב שהיא חפה מפשע ושהעוול שנעשה לה יהפוך אותה לקדושה מעונה בדפי ההיסטוריה. ובכן, אן לא באמת הפכה לקדושה בתולדות הכנסייה האנגליקנית, אבל ההיסטוריה זוכרת אותה בתור אישה חושנית, שאפתנית ומבריקה, שגרמה למלך אנגליה לשנות את דתו, להתגרש מאשתו הראשונה ולהתכחש לאלוהיו. לא רע בשביל פרוות סמור וברדס משולש!

אם אתם סקרנים לקרוא עוד אודות סגנון הלבוש הפרובוקטיבי שאן אימצה במהלך חייה, ושאותו גם הורישה לבתה- אליזבת הראשונה, אתם מוזמנים לעיין בכתבה ישנה שלי למגזין "מגפון" בנושא השפעת המלכות ההיסטוריות על תצוגות האופנה היום.

בהפרש של מאתיים שנה מאן בולין, ובמרחק חצי יבשת מזרחה, מלכה אחרת עצרה לרגע לסדר את התסרוקת לפני שארגנה הפיכה צבאית והוציאה את בעלה להורג. קראו לה קתרינה הגדולה, שליטת האימפריה הרוסית.

קתרינה בצעירותה, כשעוד לא הייתה כל-כך גדולה

קתרינה נולדה בשם סופיה בנסיכות פולנית קטנה בשם אנהאלט-זרבסט. ממש כמו מקבילתה הצרפתית- מארי אנטואנט, גם סופיה הקטנה הגיעה לעיר הגדולה והנוצצת מפרובינציה פרוסית קטנה כשהייתה טינאייג'רית תמימה בת חמש-עשרה, כדי להינשא לגבר אינפנטיל שהתעניין יותר במשחקי קופסה מאשר באשתו. רק שבמקרה של קתרינה, היא לא הגיעה לארמון מתורבת ואופנתי כמו ווראסי, אלא לארמון המלוכה הרוסי בסנט-פטרסבורג, ששרץ חיילים שתיינים ומקללים והרבה וודקה. 

לא לקח לנסיכה החכמה הרבה זמן כדי להבין שהישועה לא תבוא לה מבעלה הילדותי- פטר השלישי, ולכן היא המירה את דתה מהזרם הלותרני לזרם האורתודוכסי-פרובוסלאבי שהונהג ברוסיה, וזאת על-מנת להתחנף לדודתו של בעלה- הקייסרית השולטת יליזבטה. היא אפילו קראה לעצמה קתרינה על-שם אמה המנוחה של הקייסרית. תחשבו על זה בפעם הבאה שתביאו לחמותכם רק קערת סלט לחגים!

אולם לצערה הרב של קתרינה, הקייסרית יליזבטה מתה בחג המולד של שנת 1761, ושנה לאחר-מכן הוכתר בעלה של קתרינה לצאר של האימפריה הרוסית כולה. פטר השלישי ראה בזאת הזדמנות מצויינת להיפטר מאשתו, שהייתה משכילה ממנו בהרבה וגם התחבבה על אנשי החצר הרבה יותר ממנו. ביוני 1762 הוא גירש אותה לארמון פטרהוף שמחוץ לעיר ותכנן לשלוח אותה לאיזה מנזר לשארית חייה. למזלה של קתרינה שלנו, היא ניחנה ביצר מיני בריא ביותר, ומעולם לא ממש נאלצה לחכות לבעלה שישעשע אותה במיטה או יעניק לה צאצאים. באותו זמן בדיוק, היא לקחה למיטתה, בצעד מחושב מאוד, את קצין גדוד התותחנים- הגנרל גרגורי אורלוב, שחוץ מהיותו גבר חסון היה גם מקושר לצמרת הצבא בזכות חמשת אחיו, שאיישו גם הם עמדות בכירות בצבא האימפריאלי. כן קוראים יקרים, קתרינה מצאה דרך מהנה מאוד להטות את צמרת הצבא לטובתה...

קתרינה הגדולה. הרוויחה את המלוכה ביושר!

קתרינה והאחים אורלוב רקחו מזימה להפיכה צבאית ולהכתרתה של קתרינה לצארינה הגדולה של כל רוסיה. וכך, ב-8 ביוני 1762, בארמון פטרהוף, העיר אותה אחד האחים לבית אורלוב לפנות בוקר, ואמר לה שהכל מוכן להפיכה הצבאית ושמחוץ לשערי הארמון מחכה לה כרכרה לקחת אותה בחזרה לארמון המלוכה בסנט-פטרסבורג. מה שרבים לא יודעים הוא, שבתוך הכרכרה חיכה לה בסבלנות אדון בשם מישל, שהיה לא אחר מאשר מעצב השיער האישי שלה, אותו היא הזמינה במיוחד מפאריז לכבוד האירוע! המלכה לעתיד ידעה שהיא עומדת לבצע הפיכה מול המון של רוסים אלימים, רעבים ושיכורים, ולמען הצלחת המשימה היא חייבת "לתת להם שואו". על כן, היא הסתערה על הארמון בסנט-פטרסבורג כשהיא לבושה במדים הירוקים של הצבא הרוסי ושערה מסודר ומפונפן למשעי.

קתרינה במדי הצבא הרוסי. Gotta love a girl in uniform!

קתרינה והאורלובים עשו אמבוש למלך המבולבל, איימו להוציאו אותו להורג, והכתירו את קתרינה במקום. מיד לאחר מכן, המלכה החדשה הגלתה את בעלה לאחד מהארמונות שלהם, שזה בערך כאילו שהיא שלחה אותו לחדר שלו לחשוב על מה שהוא עשה, ושם הוא נרצח חודש לאחר מכן בידי האורלוב הצעיר ביותר- אלכסיי. הרי למה לקחת מאהב אחד אם אפשר לצרף את כל האחים שלו לחגיגה...?

קתרינה הגדולה הביאה דמוקרטיה, השכלה ותרבות לרוסיה, שהייתה שקועה עד אז בחשכת ימי הביניים. אך בהיותה אישה, ההיסטוריה זכרה לה בעיקר את החרמנות המהוללת שלה. ומה כבר אפשר לומר על זה: הכל היה נכון... חוץ מהמיתוס בעניין הסוס כמובן...

"המחרוזת"

כל מי שיצא לו לבקר בעמוד הפייסבוק שלי או בבלוג הזה, נתקל בוודאי בתחביב המוזר שלי למצוא ולהתאים ציטוטים ספרותיים להרבה מהתמונות שאני מעלה, בין אם מדובר בתמונות אופנה או סתם תמונות מיוזעות שלי מיום שמשי בטיילת עם כובע רחב שוליים וחיוך אידיוטי שלרוב מביך אותי. ולכן, בימים האחרונים, כשאני חוזרת ועוברת על כל הבלוגפוסטים שלי מהשנים האחרונות, גיליתי להפתעתי שדווקא את הפוסט אותו הקדשתי לאחד הסופרים האהובים עלי, העליתי באנגלית ומעולם לא טרחתי לתרגם לעברית. אז הקדשתי כמה שעות למלאכת התרגום, והנה זה בא:

לפני כשנתיים, ביום שישי סתווי, קריר ונעים, הגיע שוק עתיקות לעיר. במהלך שיטוט נלהב בין קומקומי חרסינה סדוקים, מדליות ממלחמת השחרור, ומגוון רחב של עיטורים מצהיבים, לא יכולתי שלא להרגיש כאילו נזרקתי במנהרת הזמן לפחות מאה וחמישים שנה אחורה. ההרגשה הזו רק הלכה והתעצמה כשגיליתי שאני עומדת במרכזה של חגיגת מציאות כמו שרק ציידת "שמעאטס" מדופלמת שכמותי יכולה להתלהב ממנה, ושמסביבי ניצבים דוכנים של מעצבי ואספני תכשיטים המציגים בגאווה מיני תכשיטים שנעו בין הסגנון הויקטוריאני הכה אהוב עלי, סגנון הארט-דקו של שנות העשרים של המאה הקודמת, ואפילו תכשיטי פלסטיק בצבעי גלידה בסגנון הפופ-ארט של הסיסקטיז העליזים. והכל בצבעים שמחים ובוהקים ובעיצובים יוצאי דופן.

במיוחד הקסים אותי המגוון הרחב של מחרוזות מעניינות, הרבה בזכות שילוב החומרים המעניין של המעצבים, אבל גם בגלל המחירים של כמה מהן, שהיו כדאיים עד כדי גיחוך וגרמו לי לחוש גירוד באזור הארנק ועצבנות הולכת וגוברת בקצות האצבעות. אבל יותר מהכל, הן גרמו לי לחשוב באופן כמעט אינסטינקטיבי על הספר שזה עתה סיימתי לקרוא: אוסף סיפורים קצרים, פרי עטו של הסופר הצרפתי בן המאה ה-19:  גי דה-מופאסאן.

האיש בכבודו ובעצמו: גי דה-מופאסאן

מופאסאן נולד וגדל בחבל נורמנדי שבצרפת, ב-5 באוגוסט, 1850. בהיותו בן עשרים, הוא נטש את הלימודים במכללה והתגייס לשרת במיניסטריון הצי הצרפתי במהלך מלחמת צרפת-פרוסיה. מקריאת סיפוריו, אני לא יכולה שלא לחשוב ששירותו הצבאי השאיר בו רושם עז לעוד שנים רבות, שכן ברבים מסיפוריו הקצרים הוא מתאר את חוסר האנושיות והמוסר של החיילים הפרוסים ששלטו ללא רחם ברחובות צרפת ועשו כרצונם בתושבים. ב-1878, השתלב מופאסאן בבוהמה הספרותית של בתי הקפה הפריזאים, ואפילו התחבר עם הסופר הרוסי הגולה איוואן טורגנייב. מעריצי כתיבתו של מופאסאן יוכלו בוודאי לזהות ניצנים של העגמומיות והריאליזם שכה מאפיינים את הספרות הרוסית הקלאסית, באופן שבו מתאר מופאסאן את הצביעות בחברה הצרפתית של ימיו: בין אם הוא כותב על זונה טובת-לב שנאלצת לספוג את השיפוט האכזרי של שכניה עד הרגע שבו הם צריכים ממנה טובה, או בין אם הוא מתאר דמות של צעירה עשירה אשר מעמידה פנים שהיא רוצה לעזור לידידתה הענייה ולמעשה מעניקה לה מתנה מזויפת.  

לא קשה לנחש שהסיפור שעליו חשבתי בזמן שצילמתי ביתר התלהבות חרוזים צבעוניים ושרשראות כסופות, הוא סיפור "המחרוזת" של מופאסאן. בסיפור קצר זה, מתוודעים הקוראים למתילד לואזל- עקרת בית צעירה ממעמד הביניים הפריזאי, אשר נסחפת רחוק כל-כך בחלומותיה על חיי פאר, עד שבסופו של דבר היא משלמת  מחיר טראומתי בעבור תכשיט אחד מרהיב ביופיו. באופן אישי, בכל פעם שאני קוראת את הסיפור הזה, אני דווקא מוצאת את עצמי מזדהה עם תשוקתה העזה של הגיבורה ליופי ואסטטיקה, וגם כועסת על הסופר, שכמו כל גבר ויקטוריאני טיפוסי, רומז בסיפורו שנשים הן עד כדי כך יהירות, שהן מסוגלות למעשה להרוס ביהירותן חיים שלמים. אחרי הכל, אם תשאלו אותי, מוסר ההשכל האמתי של הסיפור הוא: בנות, אתן חייבות ללמוד להבדיל בין יהלומים אמתיים לזירקונים! 

אבל בגלל שאני משתדלת למנוע גם מהקוראים שלי וגם מעצמי לחוות גורל דומה לזה של הגיבורה הטראגית של מופאסאן, הקפדתי באותו היום לצלם ולהעלות רק תמונות של מחרוזות שמחירן לא עלה על 150 שקלים. ותתפלאו לגלות כמה דברים ניתן למצוא במחירים מצחיקים אם רק מוכנים להפשיל שרוולים ולחטט בסבלנות.

    "תחילה היא ראתה צמידים, אחר מחרוזות של פנינים, ואחר צלב ונציאני עשוי זהב ואבנים יקרות, מעשה יד אמן. עמדה ובחנה את יפי העדיים למול הראי, מהססת ואינה יודעת אם להשאירם עליה או להחזירם לתיבה. היא חזרה ושאלה: אין לך משהו אחר?"

--"המחרוזת" מאת גי דה-מופאסאן, 1884.

תרגום לעברית: דב קמחי, הוצאת "יוסף שרברק", 1955--

          "הגברת פורסטייר ניגשה אל שולחן הטואלט שלה, נטלה תיבה גדולה, הביאה אותה לפני הגברת לואזל, פתחה אותה ואמרה: בחרי לך, יקירתי."

ברוח תקופתו של מופאסאן, חזרתי הביתה באותו יום עם סיכה קטנה ומקסימה בסגנון "איור הסילואטה" הויקטוריאני, שעבורה שילמתי את המחיר הבלתי נתפס של עשרה שקלים! אני סמוכה ובטוחה שאפילו מופאסאן עצמו היה מתרשם לטובה מהחסכנות הכה בלתי-אופיינית לאישה ראוותנית שכמותי (למען הסר ספק: יש לקרוא שורות אלו בטון הציני ביותר שלכם ומומלץ אף לטבלו בגיחוך מזלזל...)

אבל בניגוד לגיבורה המפוכחת של מופאסאן- מאדאם לואזל המסכנה- שקודם רכשה שמלה לנשף ורק אחר כך נזכרה לחפש מחרוזת שתתאים לה, אצלי המצב היה הפוך: הסיכה הויקטוריאנית החדשה שלי עוררה אצלי את החשק למצוא גם את השמלה הויקטוריאנית המושלמת שתתאים לה כמו מחוך לצלעות. למזלי מצאתי שמלה שחורה בעלת עיטורים של צמחים מסולסלים בצבע אדום שתאמה בדיוק את הסגנון הגותי-רומנטי של סוף המאה ה-19 וגם את גודל הארנק שלי ברשת הבוהו-שיק  הידידותית לכל כיס-"העין השלישית".

"היא ראתה בדמיונה חדרי אורחים שקטים, מקושטים מרבדים כבדים, מזרחיים ומאורים בלפידים ובנברשות ברונזה נהדרות, כששני משרתים גבוהי-קומה במכנסיים צרים מנמנמים בתוך כורסאות רחבות לחומה של אח מבוערת. היא חזתה חדרי-סלון רחבי-ידיים רפודים משי עתיק ומרוהטים רהיטים נפלאים ומעשי-אמנות יקרי-ערך. ועוד ראתה חדרים קטנים, נחמדים, נותני ריח-בושם, שנוצרו רק למסיבות של ידידים מקורבים; וגברים מפורסמים, מצליחים, שביקורם באלה החדרים מעורר את קנאתן של כל הנשים האחרות."

מצוידת בסיכה הקוקטית החדשה שלי ובשמלה בעלת ההדפס הרומנטי, יכולתי להרשות לעצמי להמשיך ולצלול לתוך פנטזיית המאה ה-19 שלי עם אוסף סיפוריו של מופאסאן, מבלי להיות מוטרדת מזוטות שוליות כמו צפצוף ההתראה של הוואטסאפ או הרחש הצורמני של המייבש, שמבשר לי שהגיע הזמן להוציא ולקפל את הכביסה... או כמו שאני בטוחה שמאדאם לואזל הייתה אומרת בגלגול עיניים עייף ומבטא צרפתי מתגלגל: "כמה משעמם...."

     "הגברת לואזל נחלה הצלחה. היא הייתה היפה שבנשות הנשף, הדורה, חיננית מחייכת ורוויה אושר."

גי דה-מופאסאן מת מוות שהיה אכזרי לא פחות מחייהם של גיבוריו סיפוריו. בשנים האחרונות לחייו הוא סבל ממחלת הסיפיליס ("עגבת") שהתפשטה לאיטה למערכת העצבים שלו וגרמה לו לאבד את  שפיותו. וכך, ביולי 1893, רק חודש אחד לפני יום הולדתו ה-43, מופאסאן מת בבית חולים לחולי נפש בפאריז כשהוא ממלמל דברים חסרי פשר. אבל אני מעדיפה דווקא לזכור בהערצה את האיש שהיה מלא כל-כך באירוניה שנונה עד שהוא הקפיד לאכול את כל ארוחות הצהריים שלו במסעדה של מגדל האייפל למרות העובדה ששנא שנאה יוקדת את המגדל שסימל בעיניו את הכיעור בהתגלמותו. וכשנשאל מדוע אם כן הוא אוכל דווקא שם, הוא ענה ש"זהו המקום היחיד בפאריז שממנו לא רואים את האייפל". ועל זה נאמר: You gotta love the guy!

Porcelain: From Chinese Emperors to the Runway (English)

A recent trip to Amsterdam and a visit to the breathtaking Rijksmuseum, caused me to reminisce about a fashion history blogpost I posted on May of last year (2013), in which I explored the creation of beautiful porcelain and the impact it had on fashion trends back in 2013. I therefore decided to translate that post to English (as it was originally posted in Hebrew) as well as add some updates to show you that the ancient art of porcelain making is still prevalent in this year's fashion trends. 

For most of us, fine porcelain dishes mean only one thing- the vintage display cabinets in grandma's living room (those of us with Jewish grandmothers anyway...), and they are often related to tales of age-old dowaries and inheritances. Yet  the delicate icy-blue ornaments on porcelian dishes seem to be just the right touch of oriental inspiration that modern-day fashion designers are looking for.

   

Delicate porcelian prints- Valentino Fall/Winter 2014

While we may believe that fine porcelain (or as we tend to call it: "China") is only something we whip out of the back of our kitchen cabinates once a year to impress friends we hadn't seen in years, in actuality- porcelain has been around for over 2000 years. It was first created- as its nickname suggests- in  the city of Jingdzhen, in North-East China; a city still known as the "capital of porcelain". In fact, decorating porcelain was considered such a fine art in those days, that the artists who specialized in it became protoges of the Chinese emperors from both the Shang and Han dynasties. Traditionally, white porcelain was adorned with elegant, thin, hand-painted depictions of various Asian flowers; and the Cobalt Oxide that was used to create the blue paint was so rare, that it had to be especially imported from Persia for the purpose of this rare craft.

 Traditional blue and white Chinese porcelain, transported to the Netherlands during the 17th century by the Dutch East India Shipping Company. A photo I took during a visit to the Rijkmuseum, Amsterdam.

The Chinese emperors were so enchanted by the crisp porcelain dishes, that in 583 A.C. emperor Chan ordered porcelain pillars to be built for his palace... I guess he never heard of what happens to people who live in glass houses. And several years later, emperor Yan damanded to have porcelain  statues of a lion and an elephant sculpted for his palace- Not quite my taste in decor, but different strokes I guess...

Throughout the 14th century, following an era of economic prosperity in eastern China, porcelain began to be massively manufactured. However, its blue decorative color enraged the emperors of the famous Ming dynasty (you know, the ones with the vases...), who declared that the Persian origin of the color was brining in unwanted foreign influences into China. Maybe the imperial families of that time lacked a sense of humor, but they were so furious that  they actually banned blue paint in China for a period of time (!!!), and local artists were left with no choice but to adorn porcelain dishes with black coloring.

  

"Get this blue off of me!!!"

Chinese emperors in the 14th century banned the use of blue coloring

Following the rediscovery of China by European merchants in the 16th century (who were trying to follow Marco Polo's trail 300 years after he first discovered the orient), China and the "magic of the orient" became the main target for western explorers and merchants. By the 17th century, China also became a desired destination for Imperialist ships sailing from the Netherlands, England, Portugal and France. 

    

The East India Shipping Company arriving in the Hindu-China region in the 17th century.  

Imperialism was the driving force of the 17th century, and European traders were crossing continents in the name of imperialistic expansion. And no trading company was more advanced or powerful than the trans-European "East India Shipping Company", whose employees  transported spices and fragrances from India, practiced the horrific export of human cargo out of Africa, and seemed to be utterly fascinated with the marvelous silks and delicate porcelain dishes manufactured in China. 

A model of the Dutch East-India ship, on display at the Rijksmuseum, Amsterdam.

From the moment the fine dishes arrived in Europe, porcelain became the hottest trend among European artistocracy. And just like any modern-day trend, royals and aristocrats from all over Europe flocked to order porcelain dishes decorated with their family emblem (imagine the  Gucci crocodile shoulderbag with your initials carved in it...). By the mid 18th century, the precious artifacts were so popular in Europe that they eventually found their way to the upper and even lower middle classes, who (much like we all do today) strove to resemble their idols in any way they could  afford (or forge). And so, the oriental flower ornaments were quickly replaced by images of Europe's economic elite frolicking in their English gardens.

Yes, Europe enthusiastically embraced porcelain. And as time went by, Holland became a porcelain manufacturer in its own right; so much so that nowadays, the title of "Porcelain capital" is often atributed not to the Chinese city of Jingdzhen, but rather to the upscale Czech resort town of Karlovy Vary. Every year in early May, Karlovy Vary hosts the Annual Porcelain Festival in the lobby of one of the world's most luxurious hotels: Grandhotel Pupp.

 https://www.youtube.com/watch?v=KNShnNPbL78 - The Annual Karlovy Vary Porcelain Festival 

From farway China, through to the days of Imperialist conquests, porcelain has come a long way to become a modern-day star of the world's fashion runways. In late 2013, the gentle swirly lines of blue and black oriental vegetations were all the rage in Europe's and New-York's fashion weeks. One outstanding example was the 2013 Sprin/Summer show of American Haute Couture designer Monique Lhullier.

Monique Lhuillier- Spring/Summer 2013: Inspired by the blue colors of Chinese porcelain

This American designer of French and Filipino descent, who is mostly known for her breathtaking bridal and eveningwear collections, seemed to be inspired by ancient Chinese porcelain prints, as the models in her Spring/Summer 2013 show walked down the runway dressed in  gowns and pantsuits of deep blue and light gray that resembled the Cobalt Oxide origin of traditional Chinese porcelain coloring.

  

Porcelain inspired piece in its coloring and  prints- Monique Lhullier: Spring/Summer 2013 

That same season, Italian designer Roberto Cavalli, who's known for his sexier, more ostentatious style, surprisingly presented a collection which included several classic white pieces with black prints of little birds and dainty vegetation. The result was a romantic look that undoubtedly drew inspiration from the black and white porcelain vases favored by 14th century Chinese emperors.

Roberto Cavalli Spring/Summer 2013. Inspired by black and white Chinese vases.

Soon after that show, the Roberto Cavalli fashion house also presented another, more ready-to-wear collection named "Just Cavalli." Once again the Italian fashion house drew its inspiration from the Far East, as the prints on the designes seemed as though they were drawn in water colors like an ancient Chinese painting. 

The Cavalli ready-to-wear collection- "Just Cavalli"- Reminiscent of Chinese water colors 

And of course, we cannot talk about European nobility without mentioning the Venezuelan born designer Carolina Herrera, whose husband Reinaldo Herrera inherited the Spanish title of  5th Marques of Torre Casa. In 2013 Carolina Herrera harnessed the elegant aristocratic appeal of porcelain to create an unequivically regal line of eveningwear. 

  

Brining back European artistocratic elegance in porcelain print: Carolina Herrera- Spring/Summer 2013

This gentle and aristocratic trend indeed became prevalent in the 2013 shows. However, visionary  designers have been displaying pieces decorated with porcelain-inspired prints for years. One such brilliant designer is John Galliano, who prior to being fired from the house of Dior for his antisemetic tirade (and personally breaking my heart...) had to foresight to present blue porcelain-like flower prints on snow-white dresses back in 2009 for his Spring/Summer show. 

He did it before it was cool: John Galliano does floral blue and white porcelain prints for Dior 2009

That icy-cold mysterious appeal that one senses when looking at a white porcelain dish is perfect for this upcoming winter and the whole Fantasyland, Winter Wonderland trend that is currently being embraced by designers, due to the success of such fantasy movies as "Maleficent" and "Frozen". And this too seems to have been predicted by another visionary designer- Valentino, who paraded Princess Elsa look-a-like models in his Fall/Winter 2014 collection. All the designs created by the Valentino fashion house, known for its feminine romantic styles,  emenated the icy fregility of porcelain colors.

Models at the Valentino Fall/Winter 2014 show, all looking like snow flakes.

But there's no need to travel as far as North-East China or try to get an invitation to one of Europe's most exclusive fashion shows to embrace this highly feminine and ethereal style. Even in my native region- The Mediterranean, an aspiring fashionista could easily find some exceptional porcelain-inspired creations. Here in Israel, one designer who stands out in her one-of-a-kind creations is Dafna Levinson (www.dephnalevinson.com). In last year's collection, Levinson included an array of white jackets and pantsuits decorated with blue porcelain-like prints, as well as sleeveless tops decorated with oriental inspired flower prints that seem as though they were hand painted by a Chinese master painter.

   

Israeli designer Daphna Levinson- Porcelain inspired pantsuit. Photography: Eitan Tal.

Porcelain inpired white blazer with a blue vine print by Daphna Levinson. Photography: Nurit Cohen

And if you think that simply because this is a revision of last year's trend then it must be a fashion has-been- well, just take a look at some examples from Vivian Tam's 2015 ready-to-wear show from the recent NY Fashion Week... Yep, porcelain is here to stay!

Vivian Tam 2015 Ready-to-Wear Show. NY Fashion Week

The metamorphosis of porcelain from ancient Chinese art to a status symbol for European aristocracy to a modern-day fashion trend, provides this timeless piece of craftsmanship with the perfect combination of oriental charm and European sophistication. So whether you are a fan of Chinese art or just an avid viewer of fantasy movies, this trend has everything you could ask for. And I believe that what has lasted for over 2000 would surely continue to fascinat the fashion world for at least a few more seasons to come.