‏הצגת רשומות עם תוויות גותי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות גותי. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 26 במרץ 2020

אופנת מגיפות: הטרנד של היום שאחרי



בהרצאה שלי "מגלימה למעיל עור: עיצוב הערפד ההוליוודי" שהשקתי בפסטיבל אייקון 2019, דיברתי בין היתר גם על גילגוליו הרבים של הז'אנר האופנתי שנקרא "גותי" וכיצד הקולנוע והטלוויזיה משתמשים בז'אנר האפל והמורבידי הזה כדי לייצג את דמותו של הערפד כבר מעל מאה שנים. אחד הרעיונות שבהם התמקדתי במהלך ההרצאה הוא שסגנון האומנות הזה שנקרא "גותיקה" (או Goth באנגלית) הפך להיות טרנד לביש באופנה אי שם באנגליה הויקטוריאנית של אמצע המאה ה 19, והסיבה לכך הייתה התפשטות של מחלה קטלנית שהובילה לאובססיה של האנגלים הויקטוריאנים עם כל מה שקשור באופל ומוות.




האופנה הגותית הויקטוריאנית ("Victorian Goth") - טרנד שנולד מתוך מגיפה קטלנית
תמונה מתוך: גוגל אימג'ז


אמצע המאה ה 19 באירופה ובאנגליה בפרט הייתה שיא המהפיכה התעשייתית. באנגליה, ערים תעשייתיות כמו ליברפול, מנצ'סטר וכמובן גם לונדון החלו לשגשג ולגדול, ואלפי איכרים מהאיזורים הכפריים שאיבדו את אדמתם ופרנסתם משום שהמכונות והתעשייה החליפו את עבודת האדמה, נהרו לערים הללו בניסיון למצוא עבודה.  התוצאה הייתה צפיפות איומה ועוני מכפיר בערים התעשייתיות הגדולות , וכל מי שאי פעם קרא רומן של דיקנס יודע שהמצב הזה הוליד רעות חולות כמו ניצול של ילדים קטנים בעבודות במפעלים ונשים רבות שהתדרדרו לזנות בכל מעמד בחברה האנגלית. אבל אחד התוצרים המפחידים ביותר של הצפיפות הרבה, התנאים הסניטריים הקשים והעשן הסמיך מהמפעלים הייתה התפרצות מחלת השחפת (Consumption)- מחלה שהיום נחשבת לדלקת ריאות , אך לפני כמאה שמונים שנה הרגה מאות אלפים ברחבי אירופה והתפשטה בלונדון כמו אש בשדה קוצים.

באופן לא מפתיע, השחפת התפרצה בתחילה בקרב המעמדות העניים שחיו בדוחק ובצפיפות, ולא יכלו להרשות לעצמם מזון בריא או תרופות. אך כמו שקורה פעמים רבות בסיטואציות חברתיות רחבות- המעמדות העשירים והמשכילים, שלא באמת הכירו מקרוב את זוועות מחלת השחפת, עשו לה "רומנטיזציה" והפכו אותה לטרנד בספרות, באומנות וכמובן גם באופנה.




רומנטיזציה של חולי ומוות- האישה השברירית והחיוורת הופכת לסמל מין
"אופליה" מאת הצייר האנגלי ג'ון אוורט מיליי, 1851 (גוגל אימג'ז)


מחלת השחפת התבטאה בחיוורון של העור, רזון קיצוני, הזעה מרובה כתוצאה מגלים של חום גבוה, ואישונים מורחבים שהובילו לעיוורון . ולפתע סופרים ומשוררים החלו לכתוב דמויות של גיבורות רומנטיות שגוססות בזרועות מאהבן, וציירים ציירו דמויות של נשים בעלות רזון וחיוורון לא בריא שמחזירות את נשמתן לבורא על רקע רומנטי ופסטורלי של מדשאות ירוקות ופרחים מלבלבים. לכן זה ממש לא מפתיע שנשים ונערות מהמעמדות העשירים יותר ביקשו להידמות לגיבורות הטראגיות שהפכו לסמלי המין של התקופה ,וניסו לדמות את השפעות מחלת השחפת בעזרת אביזרים של אופנה וקוסמטיקה: הן החלו למרוח מני אבקות לבנות מבריקות על עורן שהלבינו את העור והבריקו אותו, ובכך גרמו להן להיראות חיוורות ומזיעות ממש כאילו הן סובלות מחום השחפת.  הן אפילו טפטפו לעיניהן טיפות של רעלן מפרח ממשפחת הרעלים בשם "אטרופה בלדונה" שהרחיב את האישונים וגרם לעיניים להבריק ממש כאילו הגברת עומדת להתעוור מהמחלה (נורא רומנטי...), וכמובן שלעזרת הרזון הקיצוני באו המחוכים.




איור של "שחפת שיק" מתוך הספר 
"Consumptive Chic: A History of Beauty, Fashion and Disease" של פרופסור קרוליין איי. דיי (2017)


כחוקרת אופנה, אני סולדת באופן אישי מההקשר שההיסטוריה הפמיניסטית יצרה בין מחוכים לבין הדיכוי של הפטריארכיה, שכן החל מהמאה ה 16 ועד אמצע המאה ה 20 מחוכים מילאו את אותו תפקיד שממלאות היום החזיות ואפילו סדי הגב לאנשים חולים. במשך מאות שנים, המחוכים הותאמו לגופה של הלובשת , והיו אפילו מחוכים שנקשרו רק באיזור החזה ונותרו פרומים לגמרי באיזור הבטן במיוחד עבור נשים בהריון. אך לקראת העשורים המאוחרים יותר של המאה ה 19 , כאשר טרנד ה"שחפת שיק" היה בשיאו , נשים רבות רכשו מחוכים שהיו קטנים עליהן בכמה וכמה מידות והידקו את השרוכים באופן כזה שיצר לחץ חולני על איברים פנימיים וגרם להתעלפויות ואובדן הכרה, מה שכמובן שירת את המוניטין של הלובשת כגיבורת רומאנים טראגיים- שברירית וזקוקה להגנה של גבר חזק. 

למזלן של אותן גברות ושל התנועה הפמיניסטית כולה, ה"שחפת שיק" עבר מהעולם בתחילת המאה ה 20 ,  אך המראה החיוור מאוד והרזה באופן שאינו בריא חזר לצערנו הרב לככב בעולם האופנה והטרנדים בגילגולו החדש : ה"הרואין שיק" בתחילת שנות התשעים של המאה ה 20 





מחלות באופנה: ה"שחפת שיק" הויקטוריאני הוא הסבא של ה"הרואין שיק" שעולם האופנה אימץ בתחילת הניינטיז. (קולאז' של שתי תמונות מתוך גוגל אימג'ז)



אז אם מחלה קטלנית כמו השחפת הויקטוריאנית יכלה להוליד טרנד שהפך במהלך השנים למראה שהיום אנו מכנים אותו "גותי", האם גם נגיף הקורונה שמכתיב את חיינו כיום יתורגם במהרה לטרנד אופנה שיישאר איתנו גם עשורים רבים אחרי שהנגיף הזה יעבור מהעולם ויעזוב את כולנו בשקט? אם נסתכל על כמה דוגמאות מתוך עולם האופנה והבידור בשנים האחרונות, נגלה אביזרים השייכים לתחום הרפואה שכבר מזמן השתלטו על מסלולי התצוגות בצורה זו או אחרת, והבולטת מכולם היא המסיכה הרפואית . 



שגרירת האופנה שלנו באירופה, ניקול ראידמן, משיקה את המסיכה הרפואית כפריט אופנה לכל דבר בשבוע האופנה האחרון בפאריז, 2020 (מתוך עמוד האינסטגרם של ניקול ראידמן )



כיסויי פנים בסגנונות שונים כגון תכשיטי פנים וכיסויי תחרה סקסיים ,מככבים על שערי מגזינים ומסלולי התצוגות כבר מעל לחמש שנים. בסיבוב ההופעות הבינלאומי שלה ב 2014 הופיעה ביונסה עם כיסוי רשת המכסה את הפנים, ובשבועות האופנה באירופה בשנה שעברה , מותגי-על כמו שאנל ודיור הציגו מחדש הומאג'ים לסגנון הגותי של ה"פאם פאטאל" משנות הארבעים בדמותם של שלל כובעים עם כיסויי תחרה חושניים ומסתוריים. 



ביונסה עם כיסוי רשת על הפנים, מתוך סיבוב ההופעות העולמי שלה ושל בעלה ג'יי זי , 2014
(גוגל אימג'ז)



כיסוי תחרה לפנים מתוך הקמפיין של דיור הוט-קוטור, 2019 
(מתוך: Pinterest)


אבל כיסויי הפנים האלגנטיים האלה אינם רק הומאג' לכובעי התחרה של כוכבות הקולנוע בשחור לבן ,אלא אמירה חברתית לכל דבר. חוקרי אופנה ותרבות רבים טוענים שהטרנד הזה צמח כתגובה לעידן הרשתות החברתיות ולאובדן הטוטאלי של מושג הפרטיות בחברה העולמית. הכיסויים הללו (למרות שבינינו, אינם מכסים הרבה...) באים להפגין צורך מסויים של התרחקות והסתתרות בתוך עצמינו. וזה כמעט אירוני עד כמה נגיף הקורונה העכשווי מתכתב באופן מושלם עם הצורך הפנימי שלנו להתרחק חברתית, להשקיט על האובר-שרינג ולהתבודד קצת מהעולם. ועל כן , גם מסיכות ההגנה הרפואיות שאנחנו נאלצים לחבוש להגנתנו ולהגנת הסביבה בכל פעם שאנו יוצאים לסופר בימים האחרונים, גם הם הופכים אט-אט לפריט מאסט אופנתי. ניכר שמי שהביאה את הטרנד לאור הזרקורים היא נציגתנו בעולם תצוגות הקוטור של אירופה- נקול ראידמן, כאשר הגיעה לשבת בשורות הראשונות של שבוע האופנה האחרון בפאריז לבושה בחליפת הגנה ביוכימית בעיצוב בלעדי של בית האופנה שאנל, ובמהלך כל השבוע צולמה ע"י מיטב הבלוגרים וצלמי האופנה בעולם כשהיא חובשת מסיכה רפואית מעוצבת של שאנל. 



קרנבל המסיכות הרפואיות: כתבת אופנה מתוך אתר המגזין The Guardian , מרץ 2020


אולם אפילו ראידמן  בכבודה ובעצמה לא באמת המציאה את הטרנד. מסיכות רפואיות בשלל צבעים החלו להופיע בקולקציות של מעצבים ברחבי העולם כבר עם הגילויים הראשונים של התפרצות הנגיף אי שם בדצמבר הרחוקה, וביפן- כבר כמה עשורים שמסיכות  רפואיות צבעוניות ומקושטות מעטרות את פניהם של בני נוער וצעירים מרובע ה"הרג'וקו" בטוקיו המאמצים את אופנת הרחוב הבובתית וה"קומיקסית" שנקראת על שם הרובע :"אופנת ההרג'וקו". היפנים המתאפיינים בדאגה לסביבה וכבוד לניקיון ואווירה סטרילית, נוטים להסתובב ברחובות הערים הגדולות כשהן חובשים מסיכות רפואיות השומרות על בריאותם ומבטיחות את בריאות הסובבים אותם למקרה שהם עצמם מצוננים או חולים, וכפי הנראה בשנים הקרובות- כולנו נלמד להתאים את צבע המסיכה לצבע הנעליים והתיק לפני שאנחנו יוצאים מהבית.




אופנת ה"הארג'וקו" בטוקיו: מסיכות רפואיות מותאמות באופן מושלם ללוק בובתי ומגניב. (גוגל אימג'ז)

יתכן מאוד שתחושת הצורך בבידוד חברתי או בריאותי תמשיך ללוות אותנו גם ביום שאחרי הקורונה ובשנים הבאות. אולי נחבוש מסיכות צבעוניות , אולי נתאים את המסיכות לצבע האאוטפיט שלנו בכל בוקר ונגלגל את עינינו למראה השכנה ממול שהמסיכה הרפואית שלה היא "כ"כ מהקולקציה של החורף שעבר", ואולי נאמץ באלגנטיות על רעלות התחרה של דיור ושאנל א-לה כוכבות סרטי "פילם נואר". אני מוכנה לזרום עם הכל, העיקר שלא נחזור למסיכות ה"ציפור" המפחידות שעטו על עצמם רופאי המגיפה מהמאה ה 14 כשהסתובבו בגלימות שחורות בערים הגדולות באירופה בעיצומה של ה"המגיפה השחורה"  של ימי הביניים.



איור של רופא מגיפות גרמני, 1656 (גוגל אימג'ז)















יום חמישי, 10 באוגוסט 2017

שמנופוביה במאה ה-19


בשנים האחרונות, עם התפתחות המודעות החברתית שהולידו הרשתות החברתיות ותנופתה המבורכת של תנועת ה Body Positive (תנועה הקוראת לנשים לקבל ולאהוב את מבנה גופן גם אם הוא אינו תואם את אידיאל תעשיית האופנה), התפתח דיון פורה סביב המושג "שמנופוביה" שמשמעו- סטריאוטיפים שליליים כלפי אנשים בעלי משקל גבוה. רובנו מאמינים ששמנופוביה היא תוצר של התפתחות המדיה המודרנית ושל עולם האופנה בשישים השנים האחרונות, ומייחסים אותה להערצת הרזון הקיצוני שסימלו דוגמניות כמו "טוויגי" בתחילת שנות השישים של המאה ה-20.


אבל התפיסה (המעוותת) של אנשים שמנים כעצלנים, אכלני-יתר ומוזנחים נמצאת עמוק בשורשי המהפכה התעשייתית של אנגליה בסוף המאה ה-18 ולכל אורך המאה ה-19. המהפכה התעשייתית גרמה להתפתחות מהירה של טכנולוגיה ותעשייה באנגליה כמו גם ברחבי אירופה, ויצרה הזדמנויות חדשות לאנשים שעד כה השתייכו למעמד הפועלים או האיכרים עובדי האדמה להתקדם בסולם החברתי ולראשונה בהיסטוריה- להתעשר. בני מעמד האצולה, שחששו שאותם מתעשרים חדשים יגזלו מהם את הכוח החברתי והכלכלי (מה שבסופו של דבר קרה בתחילת המאה ה-20), החלו לזלזל במעמד ה"בורגני" החדש וללגלג על חוסר ההסתגלות שלהם לעושר, נוחות ובעיקר לאוכל. נאמר עליהם שמאחר שמעמדות אלה צמחו מתוך עוני ורעב, שהם "מתנפלים" על המזון העשיר שלפתע נפל בחלקם ו"משמינים מנחת" (מה שהיינו מכנים היום "נובורישים" או "מתלהבים"). וכך, ברוב היצירות הספרותיות של המאה ה-19, כל דמות וולגרית, טיפשית או מגוחכת לרוב מתוארת כשמנה.


                                    
                                 
איור מתוך הרומן "אוליבר טוויסט" של צ'ארלס דיקנס. דמותו הסדיסטית והמרושעת של השוטר,         מר באמבל.    


  ואף אחד לא עשה שימוש סטריאוטיפי יותר בדמויות שמנות מאשר הסופר הויקטוריאני המהוללל צ'ארלס דיקנס ("אוליבר טוויסט", "תקוות גדולות") בעיקר כשזה מגיע לדמויות הנשיות. ברומן שלו "דוריט הקטנה" (Little Dorrit) מ-1855, מתאר דיקנס אישה צעירה כבת עשרים בשם איימי דוריט שגדלה עם אביה בבית סוהר לבעלי חוב- שכונה סגורה, מאין גטו בפאתי העיר, המשמשת ככלא לאסירי עולם ומשפחותיהם בעקבות חובות לא משולמים. כפי שמרמז שם הרומן, איימי היא קטנה ודקיקה כתוצאה מהתנאים הדלים בהם נולדה וגדלה, אך גם בשל ההקרבה הבלתי פוסקת שלה לאביה- היא נראית מורעבת משום שמונעת מעצמה את מעט המזון שהיא משיגה בעבודתה על מנת להאכיל את אביה החולה.
הקרבה טוטאלית כזו מצד אישה היא אידיאל תפיסת הנשיות של המאה ה-19. מצופה היה מהאישה האידיאלית שתהיה צנועה וענווה ושתקריב מעצמה למען הזולת עד כדי ביטול עצמי של ממש. ברומנים של דיקנס, כמו ביצירות ספרותיות אחרות בנות זמנו, ביטול עצמי זה התבטא בעיקר בביטול גופני וצמצום הגוף של הגיבורות הנשיות, אותן תיאר דיקנס כטהורות ואהובות.


בניגוד גמור לאיימי דוריט הקדושה הצנומה, עומדת ברומן דמותה המגוחכת של פלורה פינצ'ינג- אלמנה כבת ארבעים המנסה להחזיר לחייה אהוב שזנח אותה עשרים שנה קודם לכן (ושבסופו של דבר מתאהב בדוריט הקטנה כמובן). דיקנס מתאר את פלורה כשאישה ש"התרחבה וכעת מתקשה לנשום" (תרגום חופשי מהמקור באנגלית) והקוראים אמורים ללגלג על נסיונותיה הנואשים להתקשט בפרחים ולהיראות צעירה ומושכת בעיני אהובה משכבר הימים. בעיבודים הקולנועיים, נראית פלורה כאוכלת לחם בחמאה כל אימת שהיא מדברת ולא מפסיקה להציע כיבוד לאורחיה- דבר שהיום היינו כנראה מכנים "אכילה רגשית".



מימין: דמותה של "דוריט הקטנה" מתוך הפקת ה BBC מ-1987. משמאל: דמותה של פלורה פינצ'ינג מתוך הפקת ה BBC , ב-2008.


אבל אי אפשר להאשים את דיקנס במיזוגניה תלושת הקשר, שכן תפיסת ההימנעות ממזון נמצאת בבסיסה של הדת הנוצרית ובמיוחד בזרם הנצרות הקתולית המתהדרת בימי צום רבים במהלך השנה. לאורך ההיסטוריה, אצילים ואנשי כמורה היו צמים כאות פומבית לאדיקותם וכדי להפגין שהם מכפרים על חטאים. הגרגרנות עצמה (צריכת יתר של מזון ומשקה) נחשבת בכתבים הנוצריים לאחת מ"שבעת החטאים" שתוביל את נפש האדם לגיהנום, וכבר בימי הביניים נודעו מקרים בהם נזירות צעירות מתו כתוצאה מהרעבה עצמית (מה שאנו מכנים היום אנורקסיה) בניסיון להוכיח שהן נעלות כל-כך מבחינה רוחנית עד שאינן זקוקות לחיזוקים גשמיים כגון מזון.


"העכביש הקפיטליסטי"- דמות סטריאוטיפית של קפיטליסט שמן וגרגרן הלוכד מטבעות ברשתו כמו עכביש. כרזת תעמולה סובייטית, בריה"מ 1919. הדימוי מהמאה ה-19 המשיך להדהד לתוך המאה ה-20.



עד סוף המאה ה-19, שומן עודף בקרב נשים נחשב כה וולגרי עד כי רופא איטלקי בשם צ'זארה לומברוסו (Cesare Lombroso) מפרסם ספר בריאות לנשים בשם The Female Offender  ובו הוא מציג גרפים ונתונים מספריים המתיימרים לקשור בין נשים גדולות גוף לבין נשים העוסקות בזנות ואף נשים שנכלאו במוסדות לחולי רוח. זאת בניגוד למידות הקטנות יותר של נשים "מוסריות ובריאות בנפשן".





תצלום של אישה שהשתתפה במופעי קרקס מסוג Freak Shows בשל היותה בעלת משקל חריג. סוף המאה ה-19


דיקנס ובני תקופתו הויקטוריאנים האדירו אפוא את סבל הגוף הנשי שסימל עבורם הקרבה וצמצום עצמי. כמובן שבכל הנוגע לדמויות גבריות החוקים היו גמישים יותר וניתן היה למצוא את דמות ה"שמנמן החביב" בכל יצירה ספרותית ותרבותית, ואפילו בתפיסת המאה ה-19 את דמותו של סנטה קלאוס העגלגל והאהוב. ואם אנו טועים לחשוב שהניינטיז ותרבות הסמים הם אלה שהולידו את הגלוריפיקציה של המחלות שוחקות הגוף כגון "הרואין שיק", הרי שלויקטוריאנים היה את ה"שחפת שיק".


שחפת (טוברקיולוסיס) היא דלקת ריאות זיהומית שהתפשטה ברחבי אירופה כמו אש בשדה קוצים במחצית הראשונה של המאה ה-19. זאת בעקבות צפיפות גדלה בערים הגדולות, זיהום אוויר כבד בשל ריבוי המפעלים ומכונות הקיטור, ואוכלוסיה שהלכה וצמחה באופן שהאנושות לא ידעה לפני כן. המחלה הפכה כה שכיחה בקרב המעמדות הנמוכים (שסבלו יותר מכולם מזיהום אוויר וצפיפות) עד שבאמצע המאה ה-19 סממני המחלה זכו לרומנטיזציה בספרות ובתאטרון והפכו למאפיינים של יופי נשי. וכך, חיוורון העור והרזון שנגרמו כתוצאה מהמחלה הפכו למראה הרצוי בקרב נשים ויקטוריאניות והתבטאו בהופעתן של אבקות לבנות למראה פנים לבן יותר ומחוכים בצורת חץ (Pointed Corsets) המדגישים לא רק היקף מותניים צר כי אם אגן קטנטן ואפילו עקמומיות בגב בצורת S. גם האישונים המורחבים והברק בעיניים ,שנוצר כתוצאה מהעיוורון שלרוב ליווה את שלביה האחרונים של השחפת, הפך למראה נחשק בקרב נשים רבות, עד כדי כך שנשים באיטליה טיפטפו טיפות של תמצית פרח רעלן לעיניהן כדי לקבל את אותו ברק קסום. מכאן קיבל הפרח את שמו המודרני "בלה-דונה" ("אישה יפה"). באומנות התקופה, ניתן לראות מספר דמויות נשיות רומנטיות ונחשקות הגוססות לאיטן משחפת, ביניהן דמותה של מרגריט זונת הצמרת מהרומן "הגברת עם הקמליות" וגם מימי התופרת הענייה מהאופרה "לה בוהאם" (1897) הגוססת ממחלת השחפת בזרועותיו של אהובה רודלפו, והם עוד איכשהו מצליחים לשיר תוך כדי...
המראה החיוור והכחוש של ה"שחפת שיק" הוא גם האחראי לסגנון האופנה המוכר היום כ"גוטיקה ויקטוריאנית"- סגנון המפלרטט עם אפלת המוות.




עור חיוור, מחוך בצורת חץ היוצר אשליה של מראה כחוש ועיניים בולטות. מראה השחפת- ה"הרואין שיק" של המאה ה-19 והמקור ל"גוטיקה ויקטוריאנית"


אכן, ה"שיק" שהמדיה והתרבות הפופולארית משייכים למחלות כגון התמכרות להרואין ואנורקסיה בעשורים האחרונים, והאפליה של אנשים (ובעיקר נשים) החורגים מאותו הסטנדרט, הם כאין וכאפס לעומת הסלידה של הויקטוריאנים לדמויות שמנות ו"גרגרניות" וחיבתם העזה לנשים שבריריות, חולניות וגוססות (או לפחות כאלה שנראו כך), במיוחד אם זה קורה בעליית גג אפלה.