האופנה הרצחנית של מלכות היסטוריות

אם יש משהו שאני אוהבת זה להתחקות אחר מלכות לאורך ההיסטוריה, ובעיקר אחר ה fashion statements שלהן. כך למשל, בפוסט שכתבתי השנה עבור הבלוג "פרנקופילים אנונימיים" סיפרתי אודות מהפכות האופנה המרעישות של מארי אנטואנט. אבל תאמינו או לא, ההיסטוריה ידעה גם מלכות שעצרו לחשוב על צבע השמלה שלהן אפילו בפני המוות המתקרב. 


ב-19 במאי 1536, הוצאה להורג בעריפת ראש אן בולין בת ה-35, מי שהייתה אשתו השנייה של הבעל הגרוע ביותר בהיסטוריה- הנרי השמיני מלך אנגליה. אן הוצאה להורג באשמת ניאוף, אבל ידעה היטב שההאשמה הזו היא רק תירוץ כדי להעלים אותה מחייו של המלך, פשוט משום שכמו קודמתה- המלכה קתרין מאראגון- היא לא הצליחה ללדת למלך בן זכר. גירושים היו עולים למלך כסף בחלוקת רכוש והרבה ניירת מרגיזה. אך אם המלכה מתה, כל הרכוש שצברה וירשה ממשפחתה היה עובר לבעלה המלך, מה שהפך את המוות שלה לפשוט וכדאי יותר עבורו. וכך, באותו בוקר עלתה אן בולין לגרדום כשהיא לבושה בברדס בצורת משולש, גלימה מעוטרת פרוות סמור וחצאית בצבע ארגמן. ואם אתם חושבים שזה היה כך רק משום שאלה הבגדים היחידים שהיא הספיקה לארוז באותו יום שהואשמה בבגידה ונשלחה לכלא (ה"לונדון טאוואר"), אתם ממש לא מכירים את האישה שסונטות נכתבו לכבוד האופן שבו לבשה שרוולים ירוקים:

אן בולין שגדלה והתחנכה בחצר המלוכה הצרפתי, הביאה איתה לאנגליה את מיטב האופנה הצרפתית. כך שבעוד נשות החצר האנגליות כיסו את ראשן בברדסים כבדים ומשולשים, אן הסקסית העדיפה לחשוף את שיערה בעזרת ברדס קטן ועגול, משוך לאחור.

אן בולין. If you got it, flaunt it

ביום הוצאתה להורג, התהדרה אן בברדס המשולש המסורתי כדי לגרום להמון לשכוח את ההשפעות הצרפתיות שהביאה איתה לארמון האנגלי, וכרמז לכך שהיא תמיד הייתה נאמנה לאנגליה ולראש השלטון והכנסייה האנגלית- המלך. גם פרוות הסמור שקישטה את גלימתה לא הייתה מקרית, כי אם סמל לכך שהיא שייכת למעמד האריסטורקטי שיכול היה להרשות לעצמו פרוות יקרות כאלה. בעצם לבישת הפרווה היא הראתה אצבע משולשת ענקית לכל חברי מועצת המלך שגזרו עליה עונש מוות, כאילו אומרת: "אתם הורגים מלכה כחולת דם בפרווה ממש שיקית, מאת'ר פאקרס!" ולזה אני קוראת- לעזוב בסטייל.

נטלי פורטמן מגלמת את אן בולין ביום מותה, בסרט "בת בולין האחרת". למות על האאוטפיט!

אפילו חצאית הארגמן הייתה מהלך מכוון, שכן על-פי הדת האנגליקנית, שאותה עזרה אן למלך לייסד בזמן שהם התנתקו מהכנסייה הקתולית, ארגמן היה צבע לבושם של הקדושים המעונים (ה"מרטירים"). על-ידי בחירה בצבע הזה, אן הבהירה לכולם שהיא יודעת היטב שהיא חפה מפשע ושהעוול שנעשה לה יהפוך אותה לקדושה מעונה בדפי ההיסטוריה. ובכן, אן לא באמת הפכה לקדושה בתולדות הכנסייה האנגליקנית, אבל ההיסטוריה זוכרת אותה בתור אישה חושנית, שאפתנית ומבריקה, שגרמה למלך אנגליה לשנות את דתו, להתגרש מאשתו הראשונה ולהתכחש לאלוהיו. לא רע בשביל פרוות סמור וברדס משולש!

אם אתם סקרנים לקרוא עוד אודות סגנון הלבוש הפרובוקטיבי שאן אימצה במהלך חייה, ושאותו גם הורישה לבתה- אליזבת הראשונה, אתם מוזמנים לעיין בכתבה ישנה שלי למגזין "מגפון" בנושא השפעת המלכות ההיסטוריות על תצוגות האופנה היום.

בהפרש של מאתיים שנה מאן בולין, ובמרחק חצי יבשת מזרחה, מלכה אחרת עצרה לרגע לסדר את התסרוקת לפני שארגנה הפיכה צבאית והוציאה את בעלה להורג. קראו לה קתרינה הגדולה, שליטת האימפריה הרוסית.

קתרינה בצעירותה, כשעוד לא הייתה כל-כך גדולה

קתרינה נולדה בשם סופיה בנסיכות פולנית קטנה בשם אנהאלט-זרבסט. ממש כמו מקבילתה הצרפתית- מארי אנטואנט, גם סופיה הקטנה הגיעה לעיר הגדולה והנוצצת מפרובינציה פרוסית קטנה כשהייתה טינאייג'רית תמימה בת חמש-עשרה, כדי להינשא לגבר אינפנטיל שהתעניין יותר במשחקי קופסה מאשר באשתו. רק שבמקרה של קתרינה, היא לא הגיעה לארמון מתורבת ואופנתי כמו ווראסי, אלא לארמון המלוכה הרוסי בסנט-פטרסבורג, ששרץ חיילים שתיינים ומקללים והרבה וודקה. 

לא לקח לנסיכה החכמה הרבה זמן כדי להבין שהישועה לא תבוא לה מבעלה הילדותי- פטר השלישי, ולכן היא המירה את דתה מהזרם הלותרני לזרם האורתודוכסי-פרובוסלאבי שהונהג ברוסיה, וזאת על-מנת להתחנף לדודתו של בעלה- הקייסרית השולטת יליזבטה. היא אפילו קראה לעצמה קתרינה על-שם אמה המנוחה של הקייסרית. תחשבו על זה בפעם הבאה שתביאו לחמותכם רק קערת סלט לחגים!

אולם לצערה הרב של קתרינה, הקייסרית יליזבטה מתה בחג המולד של שנת 1761, ושנה לאחר-מכן הוכתר בעלה של קתרינה לצאר של האימפריה הרוסית כולה. פטר השלישי ראה בזאת הזדמנות מצויינת להיפטר מאשתו, שהייתה משכילה ממנו בהרבה וגם התחבבה על אנשי החצר הרבה יותר ממנו. ביוני 1762 הוא גירש אותה לארמון פטרהוף שמחוץ לעיר ותכנן לשלוח אותה לאיזה מנזר לשארית חייה. למזלה של קתרינה שלנו, היא ניחנה ביצר מיני בריא ביותר, ומעולם לא ממש נאלצה לחכות לבעלה שישעשע אותה במיטה או יעניק לה צאצאים. באותו זמן בדיוק, היא לקחה למיטתה, בצעד מחושב מאוד, את קצין גדוד התותחנים- הגנרל גרגורי אורלוב, שחוץ מהיותו גבר חסון היה גם מקושר לצמרת הצבא בזכות חמשת אחיו, שאיישו גם הם עמדות בכירות בצבא האימפריאלי. כן קוראים יקרים, קתרינה מצאה דרך מהנה מאוד להטות את צמרת הצבא לטובתה...

קתרינה הגדולה. הרוויחה את המלוכה ביושר!

קתרינה והאחים אורלוב רקחו מזימה להפיכה צבאית ולהכתרתה של קתרינה לצארינה הגדולה של כל רוסיה. וכך, ב-8 ביוני 1762, בארמון פטרהוף, העיר אותה אחד האחים לבית אורלוב לפנות בוקר, ואמר לה שהכל מוכן להפיכה הצבאית ושמחוץ לשערי הארמון מחכה לה כרכרה לקחת אותה בחזרה לארמון המלוכה בסנט-פטרסבורג. מה שרבים לא יודעים הוא, שבתוך הכרכרה חיכה לה בסבלנות אדון בשם מישל, שהיה לא אחר מאשר מעצב השיער האישי שלה, אותו היא הזמינה במיוחד מפאריז לכבוד האירוע! המלכה לעתיד ידעה שהיא עומדת לבצע הפיכה מול המון של רוסים אלימים, רעבים ושיכורים, ולמען הצלחת המשימה היא חייבת "לתת להם שואו". על כן, היא הסתערה על הארמון בסנט-פטרסבורג כשהיא לבושה במדים הירוקים של הצבא הרוסי ושערה מסודר ומפונפן למשעי.

קתרינה במדי הצבא הרוסי. Gotta love a girl in uniform!

קתרינה והאורלובים עשו אמבוש למלך המבולבל, איימו להוציאו אותו להורג, והכתירו את קתרינה במקום. מיד לאחר מכן, המלכה החדשה הגלתה את בעלה לאחד מהארמונות שלהם, שזה בערך כאילו שהיא שלחה אותו לחדר שלו לחשוב על מה שהוא עשה, ושם הוא נרצח חודש לאחר מכן בידי האורלוב הצעיר ביותר- אלכסיי. הרי למה לקחת מאהב אחד אם אפשר לצרף את כל האחים שלו לחגיגה...?

קתרינה הגדולה הביאה דמוקרטיה, השכלה ותרבות לרוסיה, שהייתה שקועה עד אז בחשכת ימי הביניים. אך בהיותה אישה, ההיסטוריה זכרה לה בעיקר את החרמנות המהוללת שלה. ומה כבר אפשר לומר על זה: הכל היה נכון... חוץ מהמיתוס בעניין הסוס כמובן...

"המחרוזת"

כל מי שיצא לו לבקר בעמוד הפייסבוק שלי או בבלוג הזה, נתקל בוודאי בתחביב המוזר שלי למצוא ולהתאים ציטוטים ספרותיים להרבה מהתמונות שאני מעלה, בין אם מדובר בתמונות אופנה או סתם תמונות מיוזעות שלי מיום שמשי בטיילת עם כובע רחב שוליים וחיוך אידיוטי שלרוב מביך אותי. ולכן, בימים האחרונים, כשאני חוזרת ועוברת על כל הבלוגפוסטים שלי מהשנים האחרונות, גיליתי להפתעתי שדווקא את הפוסט אותו הקדשתי לאחד הסופרים האהובים עלי, העליתי באנגלית ומעולם לא טרחתי לתרגם לעברית. אז הקדשתי כמה שעות למלאכת התרגום, והנה זה בא:

לפני כשנתיים, ביום שישי סתווי, קריר ונעים, הגיע שוק עתיקות לעיר. במהלך שיטוט נלהב בין קומקומי חרסינה סדוקים, מדליות ממלחמת השחרור, ומגוון רחב של עיטורים מצהיבים, לא יכולתי שלא להרגיש כאילו נזרקתי במנהרת הזמן לפחות מאה וחמישים שנה אחורה. ההרגשה הזו רק הלכה והתעצמה כשגיליתי שאני עומדת במרכזה של חגיגת מציאות כמו שרק ציידת "שמעאטס" מדופלמת שכמותי יכולה להתלהב ממנה, ושמסביבי ניצבים דוכנים של מעצבי ואספני תכשיטים המציגים בגאווה מיני תכשיטים שנעו בין הסגנון הויקטוריאני הכה אהוב עלי, סגנון הארט-דקו של שנות העשרים של המאה הקודמת, ואפילו תכשיטי פלסטיק בצבעי גלידה בסגנון הפופ-ארט של הסיסקטיז העליזים. והכל בצבעים שמחים ובוהקים ובעיצובים יוצאי דופן.

במיוחד הקסים אותי המגוון הרחב של מחרוזות מעניינות, הרבה בזכות שילוב החומרים המעניין של המעצבים, אבל גם בגלל המחירים של כמה מהן, שהיו כדאיים עד כדי גיחוך וגרמו לי לחוש גירוד באזור הארנק ועצבנות הולכת וגוברת בקצות האצבעות. אבל יותר מהכל, הן גרמו לי לחשוב באופן כמעט אינסטינקטיבי על הספר שזה עתה סיימתי לקרוא: אוסף סיפורים קצרים, פרי עטו של הסופר הצרפתי בן המאה ה-19:  גי דה-מופאסאן.

האיש בכבודו ובעצמו: גי דה-מופאסאן

מופאסאן נולד וגדל בחבל נורמנדי שבצרפת, ב-5 באוגוסט, 1850. בהיותו בן עשרים, הוא נטש את הלימודים במכללה והתגייס לשרת במיניסטריון הצי הצרפתי במהלך מלחמת צרפת-פרוסיה. מקריאת סיפוריו, אני לא יכולה שלא לחשוב ששירותו הצבאי השאיר בו רושם עז לעוד שנים רבות, שכן ברבים מסיפוריו הקצרים הוא מתאר את חוסר האנושיות והמוסר של החיילים הפרוסים ששלטו ללא רחם ברחובות צרפת ועשו כרצונם בתושבים. ב-1878, השתלב מופאסאן בבוהמה הספרותית של בתי הקפה הפריזאים, ואפילו התחבר עם הסופר הרוסי הגולה איוואן טורגנייב. מעריצי כתיבתו של מופאסאן יוכלו בוודאי לזהות ניצנים של העגמומיות והריאליזם שכה מאפיינים את הספרות הרוסית הקלאסית, באופן שבו מתאר מופאסאן את הצביעות בחברה הצרפתית של ימיו: בין אם הוא כותב על זונה טובת-לב שנאלצת לספוג את השיפוט האכזרי של שכניה עד הרגע שבו הם צריכים ממנה טובה, או בין אם הוא מתאר דמות של צעירה עשירה אשר מעמידה פנים שהיא רוצה לעזור לידידתה הענייה ולמעשה מעניקה לה מתנה מזויפת.  

לא קשה לנחש שהסיפור שעליו חשבתי בזמן שצילמתי ביתר התלהבות חרוזים צבעוניים ושרשראות כסופות, הוא סיפור "המחרוזת" של מופאסאן. בסיפור קצר זה, מתוודעים הקוראים למתילד לואזל- עקרת בית צעירה ממעמד הביניים הפריזאי, אשר נסחפת רחוק כל-כך בחלומותיה על חיי פאר, עד שבסופו של דבר היא משלמת  מחיר טראומתי בעבור תכשיט אחד מרהיב ביופיו. באופן אישי, בכל פעם שאני קוראת את הסיפור הזה, אני דווקא מוצאת את עצמי מזדהה עם תשוקתה העזה של הגיבורה ליופי ואסטטיקה, וגם כועסת על הסופר, שכמו כל גבר ויקטוריאני טיפוסי, רומז בסיפורו שנשים הן עד כדי כך יהירות, שהן מסוגלות למעשה להרוס ביהירותן חיים שלמים. אחרי הכל, אם תשאלו אותי, מוסר ההשכל האמתי של הסיפור הוא: בנות, אתן חייבות ללמוד להבדיל בין יהלומים אמתיים לזירקונים! 

אבל בגלל שאני משתדלת למנוע גם מהקוראים שלי וגם מעצמי לחוות גורל דומה לזה של הגיבורה הטראגית של מופאסאן, הקפדתי באותו היום לצלם ולהעלות רק תמונות של מחרוזות שמחירן לא עלה על 150 שקלים. ותתפלאו לגלות כמה דברים ניתן למצוא במחירים מצחיקים אם רק מוכנים להפשיל שרוולים ולחטט בסבלנות.

    "תחילה היא ראתה צמידים, אחר מחרוזות של פנינים, ואחר צלב ונציאני עשוי זהב ואבנים יקרות, מעשה יד אמן. עמדה ובחנה את יפי העדיים למול הראי, מהססת ואינה יודעת אם להשאירם עליה או להחזירם לתיבה. היא חזרה ושאלה: אין לך משהו אחר?"

--"המחרוזת" מאת גי דה-מופאסאן, 1884.

תרגום לעברית: דב קמחי, הוצאת "יוסף שרברק", 1955--

          "הגברת פורסטייר ניגשה אל שולחן הטואלט שלה, נטלה תיבה גדולה, הביאה אותה לפני הגברת לואזל, פתחה אותה ואמרה: בחרי לך, יקירתי."

ברוח תקופתו של מופאסאן, חזרתי הביתה באותו יום עם סיכה קטנה ומקסימה בסגנון "איור הסילואטה" הויקטוריאני, שעבורה שילמתי את המחיר הבלתי נתפס של עשרה שקלים! אני סמוכה ובטוחה שאפילו מופאסאן עצמו היה מתרשם לטובה מהחסכנות הכה בלתי-אופיינית לאישה ראוותנית שכמותי (למען הסר ספק: יש לקרוא שורות אלו בטון הציני ביותר שלכם ומומלץ אף לטבלו בגיחוך מזלזל...)

אבל בניגוד לגיבורה המפוכחת של מופאסאן- מאדאם לואזל המסכנה- שקודם רכשה שמלה לנשף ורק אחר כך נזכרה לחפש מחרוזת שתתאים לה, אצלי המצב היה הפוך: הסיכה הויקטוריאנית החדשה שלי עוררה אצלי את החשק למצוא גם את השמלה הויקטוריאנית המושלמת שתתאים לה כמו מחוך לצלעות. למזלי מצאתי שמלה שחורה בעלת עיטורים של צמחים מסולסלים בצבע אדום שתאמה בדיוק את הסגנון הגותי-רומנטי של סוף המאה ה-19 וגם את גודל הארנק שלי ברשת הבוהו-שיק  הידידותית לכל כיס-"העין השלישית".

"היא ראתה בדמיונה חדרי אורחים שקטים, מקושטים מרבדים כבדים, מזרחיים ומאורים בלפידים ובנברשות ברונזה נהדרות, כששני משרתים גבוהי-קומה במכנסיים צרים מנמנמים בתוך כורסאות רחבות לחומה של אח מבוערת. היא חזתה חדרי-סלון רחבי-ידיים רפודים משי עתיק ומרוהטים רהיטים נפלאים ומעשי-אמנות יקרי-ערך. ועוד ראתה חדרים קטנים, נחמדים, נותני ריח-בושם, שנוצרו רק למסיבות של ידידים מקורבים; וגברים מפורסמים, מצליחים, שביקורם באלה החדרים מעורר את קנאתן של כל הנשים האחרות."

מצוידת בסיכה הקוקטית החדשה שלי ובשמלה בעלת ההדפס הרומנטי, יכולתי להרשות לעצמי להמשיך ולצלול לתוך פנטזיית המאה ה-19 שלי עם אוסף סיפוריו של מופאסאן, מבלי להיות מוטרדת מזוטות שוליות כמו צפצוף ההתראה של הוואטסאפ או הרחש הצורמני של המייבש, שמבשר לי שהגיע הזמן להוציא ולקפל את הכביסה... או כמו שאני בטוחה שמאדאם לואזל הייתה אומרת בגלגול עיניים עייף ומבטא צרפתי מתגלגל: "כמה משעמם...."

     "הגברת לואזל נחלה הצלחה. היא הייתה היפה שבנשות הנשף, הדורה, חיננית מחייכת ורוויה אושר."

גי דה-מופאסאן מת מוות שהיה אכזרי לא פחות מחייהם של גיבוריו סיפוריו. בשנים האחרונות לחייו הוא סבל ממחלת הסיפיליס ("עגבת") שהתפשטה לאיטה למערכת העצבים שלו וגרמה לו לאבד את  שפיותו. וכך, ביולי 1893, רק חודש אחד לפני יום הולדתו ה-43, מופאסאן מת בבית חולים לחולי נפש בפאריז כשהוא ממלמל דברים חסרי פשר. אבל אני מעדיפה דווקא לזכור בהערצה את האיש שהיה מלא כל-כך באירוניה שנונה עד שהוא הקפיד לאכול את כל ארוחות הצהריים שלו במסעדה של מגדל האייפל למרות העובדה ששנא שנאה יוקדת את המגדל שסימל בעיניו את הכיעור בהתגלמותו. וכשנשאל מדוע אם כן הוא אוכל דווקא שם, הוא ענה ש"זהו המקום היחיד בפאריז שממנו לא רואים את האייפל". ועל זה נאמר: You gotta love the guy!

Porcelain: From Chinese Emperors to the Runway (English)

A recent trip to Amsterdam and a visit to the breathtaking Rijksmuseum, caused me to reminisce about a fashion history blogpost I posted on May of last year (2013), in which I explored the creation of beautiful porcelain and the impact it had on fashion trends back in 2013. I therefore decided to translate that post to English (as it was originally posted in Hebrew) as well as add some updates to show you that the ancient art of porcelain making is still prevalent in this year's fashion trends. 

For most of us, fine porcelain dishes mean only one thing- the vintage display cabinets in grandma's living room (those of us with Jewish grandmothers anyway...), and they are often related to tales of age-old dowaries and inheritances. Yet  the delicate icy-blue ornaments on porcelian dishes seem to be just the right touch of oriental inspiration that modern-day fashion designers are looking for.

   

Delicate porcelian prints- Valentino Fall/Winter 2014

While we may believe that fine porcelain (or as we tend to call it: "China") is only something we whip out of the back of our kitchen cabinates once a year to impress friends we hadn't seen in years, in actuality- porcelain has been around for over 2000 years. It was first created- as its nickname suggests- in  the city of Jingdzhen, in North-East China; a city still known as the "capital of porcelain". In fact, decorating porcelain was considered such a fine art in those days, that the artists who specialized in it became protoges of the Chinese emperors from both the Shang and Han dynasties. Traditionally, white porcelain was adorned with elegant, thin, hand-painted depictions of various Asian flowers; and the Cobalt Oxide that was used to create the blue paint was so rare, that it had to be especially imported from Persia for the purpose of this rare craft.

 Traditional blue and white Chinese porcelain, transported to the Netherlands during the 17th century by the Dutch East India Shipping Company. A photo I took during a visit to the Rijkmuseum, Amsterdam.

The Chinese emperors were so enchanted by the crisp porcelain dishes, that in 583 A.C. emperor Chan ordered porcelain pillars to be built for his palace... I guess he never heard of what happens to people who live in glass houses. And several years later, emperor Yan damanded to have porcelain  statues of a lion and an elephant sculpted for his palace- Not quite my taste in decor, but different strokes I guess...

Throughout the 14th century, following an era of economic prosperity in eastern China, porcelain began to be massively manufactured. However, its blue decorative color enraged the emperors of the famous Ming dynasty (you know, the ones with the vases...), who declared that the Persian origin of the color was brining in unwanted foreign influences into China. Maybe the imperial families of that time lacked a sense of humor, but they were so furious that  they actually banned blue paint in China for a period of time (!!!), and local artists were left with no choice but to adorn porcelain dishes with black coloring.

  

"Get this blue off of me!!!"

Chinese emperors in the 14th century banned the use of blue coloring

Following the rediscovery of China by European merchants in the 16th century (who were trying to follow Marco Polo's trail 300 years after he first discovered the orient), China and the "magic of the orient" became the main target for western explorers and merchants. By the 17th century, China also became a desired destination for Imperialist ships sailing from the Netherlands, England, Portugal and France. 

    

The East India Shipping Company arriving in the Hindu-China region in the 17th century.  

Imperialism was the driving force of the 17th century, and European traders were crossing continents in the name of imperialistic expansion. And no trading company was more advanced or powerful than the trans-European "East India Shipping Company", whose employees  transported spices and fragrances from India, practiced the horrific export of human cargo out of Africa, and seemed to be utterly fascinated with the marvelous silks and delicate porcelain dishes manufactured in China. 

A model of the Dutch East-India ship, on display at the Rijksmuseum, Amsterdam.

From the moment the fine dishes arrived in Europe, porcelain became the hottest trend among European artistocracy. And just like any modern-day trend, royals and aristocrats from all over Europe flocked to order porcelain dishes decorated with their family emblem (imagine the  Gucci crocodile shoulderbag with your initials carved in it...). By the mid 18th century, the precious artifacts were so popular in Europe that they eventually found their way to the upper and even lower middle classes, who (much like we all do today) strove to resemble their idols in any way they could  afford (or forge). And so, the oriental flower ornaments were quickly replaced by images of Europe's economic elite frolicking in their English gardens.

Yes, Europe enthusiastically embraced porcelain. And as time went by, Holland became a porcelain manufacturer in its own right; so much so that nowadays, the title of "Porcelain capital" is often atributed not to the Chinese city of Jingdzhen, but rather to the upscale Czech resort town of Karlovy Vary. Every year in early May, Karlovy Vary hosts the Annual Porcelain Festival in the lobby of one of the world's most luxurious hotels: Grandhotel Pupp.

 https://www.youtube.com/watch?v=KNShnNPbL78 - The Annual Karlovy Vary Porcelain Festival 

From farway China, through to the days of Imperialist conquests, porcelain has come a long way to become a modern-day star of the world's fashion runways. In late 2013, the gentle swirly lines of blue and black oriental vegetations were all the rage in Europe's and New-York's fashion weeks. One outstanding example was the 2013 Sprin/Summer show of American Haute Couture designer Monique Lhullier.

Monique Lhuillier- Spring/Summer 2013: Inspired by the blue colors of Chinese porcelain

This American designer of French and Filipino descent, who is mostly known for her breathtaking bridal and eveningwear collections, seemed to be inspired by ancient Chinese porcelain prints, as the models in her Spring/Summer 2013 show walked down the runway dressed in  gowns and pantsuits of deep blue and light gray that resembled the Cobalt Oxide origin of traditional Chinese porcelain coloring.

  

Porcelain inspired piece in its coloring and  prints- Monique Lhullier: Spring/Summer 2013 

That same season, Italian designer Roberto Cavalli, who's known for his sexier, more ostentatious style, surprisingly presented a collection which included several classic white pieces with black prints of little birds and dainty vegetation. The result was a romantic look that undoubtedly drew inspiration from the black and white porcelain vases favored by 14th century Chinese emperors.

Roberto Cavalli Spring/Summer 2013. Inspired by black and white Chinese vases.

Soon after that show, the Roberto Cavalli fashion house also presented another, more ready-to-wear collection named "Just Cavalli." Once again the Italian fashion house drew its inspiration from the Far East, as the prints on the designes seemed as though they were drawn in water colors like an ancient Chinese painting. 

The Cavalli ready-to-wear collection- "Just Cavalli"- Reminiscent of Chinese water colors 

And of course, we cannot talk about European nobility without mentioning the Venezuelan born designer Carolina Herrera, whose husband Reinaldo Herrera inherited the Spanish title of  5th Marques of Torre Casa. In 2013 Carolina Herrera harnessed the elegant aristocratic appeal of porcelain to create an unequivically regal line of eveningwear. 

  

Brining back European artistocratic elegance in porcelain print: Carolina Herrera- Spring/Summer 2013

This gentle and aristocratic trend indeed became prevalent in the 2013 shows. However, visionary  designers have been displaying pieces decorated with porcelain-inspired prints for years. One such brilliant designer is John Galliano, who prior to being fired from the house of Dior for his antisemetic tirade (and personally breaking my heart...) had to foresight to present blue porcelain-like flower prints on snow-white dresses back in 2009 for his Spring/Summer show. 

He did it before it was cool: John Galliano does floral blue and white porcelain prints for Dior 2009

That icy-cold mysterious appeal that one senses when looking at a white porcelain dish is perfect for this upcoming winter and the whole Fantasyland, Winter Wonderland trend that is currently being embraced by designers, due to the success of such fantasy movies as "Maleficent" and "Frozen". And this too seems to have been predicted by another visionary designer- Valentino, who paraded Princess Elsa look-a-like models in his Fall/Winter 2014 collection. All the designs created by the Valentino fashion house, known for its feminine romantic styles,  emenated the icy fregility of porcelain colors.

Models at the Valentino Fall/Winter 2014 show, all looking like snow flakes.

But there's no need to travel as far as North-East China or try to get an invitation to one of Europe's most exclusive fashion shows to embrace this highly feminine and ethereal style. Even in my native region- The Mediterranean, an aspiring fashionista could easily find some exceptional porcelain-inspired creations. Here in Israel, one designer who stands out in her one-of-a-kind creations is Dafna Levinson (www.dephnalevinson.com). In last year's collection, Levinson included an array of white jackets and pantsuits decorated with blue porcelain-like prints, as well as sleeveless tops decorated with oriental inspired flower prints that seem as though they were hand painted by a Chinese master painter.

   

Israeli designer Daphna Levinson- Porcelain inspired pantsuit. Photography: Eitan Tal.

Porcelain inpired white blazer with a blue vine print by Daphna Levinson. Photography: Nurit Cohen

And if you think that simply because this is a revision of last year's trend then it must be a fashion has-been- well, just take a look at some examples from Vivian Tam's 2015 ready-to-wear show from the recent NY Fashion Week... Yep, porcelain is here to stay!

Vivian Tam 2015 Ready-to-Wear Show. NY Fashion Week

The metamorphosis of porcelain from ancient Chinese art to a status symbol for European aristocracy to a modern-day fashion trend, provides this timeless piece of craftsmanship with the perfect combination of oriental charm and European sophistication. So whether you are a fan of Chinese art or just an avid viewer of fantasy movies, this trend has everything you could ask for. And I believe that what has lasted for over 2000 would surely continue to fascinat the fashion world for at least a few more seasons to come. 

חתונה יהודית: קוטור, מורשת וסיפור אישי

The Jewish Bride: Couture, Legacy and My Family

"האהבה והמלחמה היינו הך הן, וכשם שבמלחמה מותר לנקוט בתחבולות ותכסיסים כדי לנצח את האויב, כך גם באהבה..."

-- מיגל דה-סרוונטס/ דון קישוט (הספר השני)-- 

הספרות מלמדת אותנו שאהבה ומלחמה הם שני קצוות על אותו רצף המצב האנושי. על כן, כמה טבעי הוא שניקח הפוגה ממראות המלחמה הקשים שפוקדים אותנו בחודשים האחרונים, כדי לחוש לרגע את תחושת האהבה שמביא איתו ט"ו באב- יום במסורת היהודית, שנחגג בדיוק באמצע עונת החתונות ובאזור הדמדומים שבין מלחמה ושלום.

 Love and war are the same thing, and stratagens and policy are as allowable in the one as in the other 

--Miguel de Cervantes/ Don Quixote --

 על-פי המסורת היהודית, ביום זה צווה על בנות ירושלים לצאת ולפזז בכרמים בשמלות לבנות, אבל כפי שאגלה לכם בפוסט זה- במהלך גילגוליו הרבים של העם היהודי בתפוצות, קיבלה שמלת הכרמים הלבנה וריאציות רבות ומגוונות, ששיקפו את המציאות, האומנות, התקוות והמאפיינים של כל עדה ותפוצה בגולה.

שלושת הגראציות. אנטוניו קאנובה 1799.
The Three Graces. Antoinio Canova, 1799/

על הסגנונות הנפלאים של שמלת הכלה במסורת היהודית, למדתי כשביקרתי בתערוכת "בואי כלה" בבית בתפוצות באפריל האחרון. בתערוכה, שנערכה בשיתוף בין בית הספר לעיצוב "שנקר" לבין בית התפוצות, התבקשו בוגרי בית-הספר לעצב שמלות כלה בהשפעת זרמים מהמסורת היהודית. העיצובים המרהיבים שראיתי ריגשו אותי ברגעים מסוימים ממש עד דמעות.

ביקור רווי השראה בתערוכת "בואי כלה" בבית התפוצות. אפריל 2014.
Visiting the Exhibition: "Here Comes the Bride: Tailoring a Jewish Story" at the Beit Hatfutsot Museum of Jewish Heratige 

אני חייבת להתוודות שהצד האפל שבי, זה החבוי עמוק בתוך אישיותי הרומנטית, תמיד נמשך לסגנון הגותי. המסתורין שבמראה כלה אפלולית, המגיחה בשמלה צחורה, פנים חיוורות ואיפור כהה, תמיד עורר בדמיוני תמונות מסיפורי רפאים בטירות רדופות. לצ'ארלס דיקנס היה את מיס האווישם- צל של אישה מזדקנת, שעצרה את הזמן מלכת בשמלת כלולותיה. הבמאי האקסצנטרי טים ברטון הביא לנו ב-2005 את ה- Corpse Bride, ואילו לנו  במסורת היהודית יש את כלת הרפאים האולטימטיבית ואם כל נערות הגותיקה- לאה'לה- הכלה אחוזת הדיבוק מהמחזה "הדיבוק" של ש. אנסקי.  למעשה, דמותה של לאה'לה בגילומה של חנה רובינא האגדית עם הצמות השחורות והמבט הרדוף, עד-כדי כך צרובה לנו בזיכרון הקולקטיבי שהיא נחשבת עד היום לדמות האייקונית של התיאטרון הישראלי לדורותיו, והיא ללא ספק הכלה המצמררת ביותר שתפגשו אי-פעם. 

חנה רובינא בתפקיד הכלה לאה'לה מ"הדיבוק" 1922.

הדמות שגילמה רובינא ב-1922 הייתה ההשראה לשמלת כלה בעיצובה של מור כפיר. את המראה הויקטוריאני של שמלתה של רובינא, תרגמה כפיר בעזרת הצווארון הגבוה, השרוולים התפוחים והתחרה הקשיחה. אך האלמנט הבולט ביותר בשמלה הן שתי  צמותיה האלמותיות של לאה'לה, אותם שילבה כפיר כשני חבלים קלועים המשתלשלים מטה לאורך השמלה.

מור כפיר וההשפעה הגותית של חנה רובינא ו"הדיבוק"

סגנון ויקטוריאני מעוטר בצמותיה האגדתיות של לאה'לה מ"הדיבוק". מור כפיר.

סגנון אחר לגמרי הציגה חן מירון, בשמלה ששאבה השראה מהתפילין . מירון דימתה את אופן ליפוף התפילין על הזרוע בעזרת רצועות א-סימטריות מעוטרות בחרוזי זהב ומונחות סביב ובאלכסון פלג  הגוף העליון.

שמלה בהשראת תפילין של חן מירון

השמלה של חן מירון העשויה בד קרפ כבד, הזכירה לי מאוד את סגנון שנות ה-30 במיוחד בשל החיתוך האלכסוני שאפיין מאוד את סגנון הארט-דקו של אותה התקופה, אבל גם בגלל הגזרה הישרה הקרובה לגוף, והשרוולים הפתוחים. 

אולם מי שהפליא לשלב צורות גיאומטריות יוצאות דופן בשמלה היה אייל רון מייסטל. השמלה בעיצובו נראית כמו שילוב בין הסגנון הגותי לפנטזיה עתידנית. בעיצובו, הושפע מייסטל מהמוצא הגרמני של משפחתו, ובעיקר מסיפור של טבעת נישואין שהיה נהוג להעניק לכלה היהודייה באזור הריין עוד במאה ה-12. צורתה של הטבעת היה כבית בעל צריח מזדקר, שבתוכו הסתירו תפילות נגד עין הרע, שיגנו על הכלה בחופתה.

שמלה גיאומטרית בעלת מראה עתידני, אך מושפעת מדגם טבעת עתיק יומין.

העיצוב של מייסטל הזכיר לי יותר מכל קליפ רוק משנות ה-80, כאשר מרפסות הבית המעוצב על הטבעת מופיעות בדמות ה"חנוטים"  המטאליים בצידי השמלה ובאזור החזה (קצת כמו חזיית השפיצים המפורסמת של מדונה). אך הצווארון הגבוה דמוי  הצריח של הבית לקח את השמלה לממדי פנטזיה עתידנית, וגרם לי לחשוב על הכלה היהודייה שיום אחד עוד תתחתן על הירח.

שמלת פנטזיה נוספת- שמלה בהשראת "עץ החיים" של חן אריאל נחמן. מזכיר מאוד את מדוזה מהמיתולוגיה היוונית בשילוב משהו שיכול להופיע בפרק של "משחקי הכס"

שבועות מספר לאחר הביקור בבית התפוצות, טיילתי בשוק  עתיקות שנערך  ביום בהיר אחד לא רחוק מהבית שלי, ובאחד הדוכנים נתקלתי בערימת תצלומי כלה בשחור-לבן. היות שזהו לא פחות מאשר אוצר גלום עבור "ציידת שמאעטס" שכמותי (כמו שאימא שלי אוהבת לקרוא לי), קניתי מספר תצלומים ולקחתי אותם הביתה. מעבר לאלמנט האופנתי שגיליתי בכל תצלום, שמוכיח מעבר לכל צל של ספק שתמיד הייתה פה אופנה, סיקרן אותי לדעת מה הסיפור ומי האישה מאחורי כל תמונה. לדאבוני,  כישורי הבילוש שלי לא מזהירים ומעולם לא גיליתי את זהות המצולמות.

אם מישהו מקוראי מזהה את אחת הכלות בתצלומים, הוא מוזמן ליצור קשר ולפתור עבורי את התעלומה.

כלה ישראלית, כנראה משנות ה-50. ההיסטוריה ניבטת אלינו בפנים נרגשות.

כמו שאמרתי, אם יש משהו שהתמונות מוכיחות לנו, הוא שלצד המסורת, הכלה היהודייה (או הישראלית במקרה זה ) תמיד ידעה להתכתב גם עם מגמות האופנה העולמית. כך למשל,  ניתן להניח שתמונתה של הכלה משמאל צולמה מתישהו בשנות ה-50 (או אולי ה-60 המוקדמות. אחרי הכל, תמיד הכל הגיע לפה קצת בדיליי, אתם יודעים...), שכן היא נראית כמו נערת הפוסטר של מיטב הטרנדים של שנות ה-50: השיער המתולתל בקפידה, שרוולי שיפון שקופים וצווארון מוגבה במקצת, אודם שאפשר לנחש שהוא אדום בוהק, וחצאית תחרה נפוחה. הכיתוב היחיד שמצאתי בגב התמונה היה "Agfa" , אך תהיה כלה זו אשר תהיה- אופנת שנות ה-50 שלה לא נופלת משמלת הכלה של הנסיכה גרייס ממונקו.

גם הכלה הבאה מרשימה בדיוק באותה מידה, ולפי סגנון לבושה- שמלה באורך הברך א-לה Mad Men, עקבים דקים, ושיער נפוח (מאוד נפוח!) אפשר בהחלט לומר שגם בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור, מוזות השיק מעולם לא שתקו פה. הכיתוב מאחורי התמונה הימנית גילה לי שהתמונה צולמה בצלמניה ברחוב בן- יהודה 84, תל-אביב. תחי הכלה התל-אביבית!

כלה סטייל Mad Men:  אופנה בין המלחמות

גם שנות ה-70 הבוהמייניות לא פסחו על ארצנו הקטנטונת. וכמו בפאריז וניו-יורק  גם כלה זו התהדרה  בפרחים גדולים ורקומים בהשפעת ילדי הפרחים, בשרוולים רחבים ובקו מותן גבוה. מי אמר שמעולם לא היינו קוסמופוליטיים?

כלה בוהמיינית במיטב הטרנדים של שנות ה-70.

אך כמובן שאינני יכולה לכתוב על סיפורי כלות ומורשת ישראל מבלי לספר בקצרה את סיפורה של המשפחה האישית שלי, ואת סיפור שמלות הכלה הניבטות אלי מבעד תצלומים ישנים בעלי חותמות ברוסית עוד משחר ילדותי:

 סיפור שמלת הכלה של אימא שלי הוא סיפור של מזרח ומערב. ההורים שלי התחתנו באוקראינה בשנת 1972. אימא שלי, ביתו היחידה של קצין בצבא האדום, העבירה את שנות ילדותה בבסיסים צבאיים לכל אורכה ורוחבה של ברית-המועצות, ולמדה לירות ברובה ולטפס על עצים בעוד שלילדות אחרות אסור היה אפילו להגיע לבית הספר לבושות במכנסים במקום בשמלה. מיותר לציין שגם ביום חתונתה, אימא שלי לא נראתה כמו הכלה המסורתית, אלא התחתנה בשמלה רקומה חוטי כסף וציציות בסגנון אוריינטלי, מבד שסבא שלי הצליח להטיס ממצרים.

שמלה כסופה בעלת דוגמאות "ערבסקה" מצריות. החתונה של ההורים שלי, 1972.

מלבד העובדה שגזרת השמלה הישרה, הכפפות הארוכות והצווארון העגול והקטן שיקפו באופן דייקני את האופנה המערבית ה"אנטי-סובייטית" בעליל של שנות ה-70, השילוב של דוגמאת הבד המצרי עם שיערה השחור והגלי של אימא שיווה לה מראה אוריינטלי מושלם. ולא רק זאת, אלא שהיא אף השלימה את מראה ה"שחרזדה" בכך שקישטה את ההינומה שלה בסיכה כסופה אותה ענדה כקישוט על המצח.

אבא ואימא במראה סבנטיז. לא ניתן להתעלם מהדגם הגיאומטרי בעניבה של אבא- עושה חשק להוציא את מנורת הלבה ולהקשיב לבי.ג'יז.

יתכן שאבא שלי היה מאושר מהמראה האקזוטי שאימא אימצה לעצמה, אבל סבתי היקרה, זיכרונה לברכה, שרצתה שאבי יינשא לנערה יהודייה צנועה שיושבת ליד החלון וסורגת גרביים- משהו בסגנון הספרים של שלום עליכם- קיבלה במקום זאת כלה אמנם יהודיה כשרה אך שחורת שיער ואוריינטלית למראה, בשמלה מצרית, שיודעת לירות ברובה טוב יותר מכל גבר.

כשיום החתונה שלי הגיע, בינואר של שנה שעברה, עצרתי לרגע את המולת היום- בין התלתלים בשיער לטלפונים הבלתי פוסקים- ושלפתי מארנקי תמונה אחת קטנה, מטושטשת במקצת, שהכניסה אותי לפרופורציות:

אלה הם סבא וסבתא שלי (ההורים של אימא), וזה הוא- תאמינו או לא- יום חתונתם. התמונה צולמה במולדובה (היום חלק מרומניה, אז- חבל ארץ תחת השלטון הסובייטי) ב-1946, כששרידי המלחמה עוד מהדהדים באוויר. בתמונה, סבא עוד לבוש במדי חייל האוויר של הצבא האדום, וסבתא  בשמלה שחורה קטנה שרק צווארון לבן מקשט אותה. אחיותיה של סבתא וחבר קרוב של סבא (הדבר הקרוב ביותר למשפחה שנותר לו אחרי השואה) מצטופפים לתמונת החתונה בדירה הקטנה, ועל השולחן עומדים בקבוק ייו, וודקה, מעט דגים, ולקינוח- תפוחים.

המחשבה שעברה במוחי כשהבטתי בתמונה הזו, היא המסר שאני רוצה להעביר היום, לכבוד ט"ו באב, לכל הכלות שעומדות להיות חלק מעונת חתונות טעונה זו: זכרו תמיד שבין מלחמה ושלום, איום והישרדות, רולים בשיער ותחרה בשרוולים, ריהוט מודולארי וחופה מעוצבת, תמיד תתנוסס  בגאון האהבה. והיא זו שתמיד תנצח.

ט"ו באב שמח לכולנו.

באהבה,

אריאלה.