עונת צייד הצבעים: הקולקציות של ליאת דהן

פורסם לראשונה ב19 לאוקטובר 2010

מאת: יאנה עברי.

בישראל כמו בישראל, עונת המעבר בחנויות לא קשורה כהוא זה למציאות האקלימית. וכך בעוד אנו מתנשפות בלחות ההולכת וגוברת, התחושה בחנויות הרשתות ובבוטיקים היא שאנו בעיצומו של סתיו אירופאי עם שלכת צהובה של עלים מרשרשים.
אך עד כמה שאנו אוהבות עלים מצהיבים על אדמה אפרורית ואת צבעו החום העמוק של השוקו הראשון של החורף, בכל מה שקשור לבגדים- אנחנו דורשות צבע, צבע ועוד צבע! לצערנו, לאחר כיתותיי רגליים חסרי סיכוי ברחבי תל-אביב בבילוש אחר כל כתם צבע שהוא בטרנדים לסתיו/חורף הקרוב, חזרנו הביתה שקועות בדיכאון בצבע קאמל.
או אז נזכרנו שבשנה שעברה, בחיטוטינו האינטרנטיים אחר מעצבים חדשניים ומרתקים מצאנו בדיוק מעוז צבע שכזה, ועוד באמצע עונת המעבר! לבשורת החורף שלנו קוראים ליאת דהן ובתחילת הסתיו של 2010 הגענו לסטודיו שלה, אותו היא מנהלת עד היום בדירתה שבאזור שינקין, כדי לשטוף את העיניים.

שולטת בצבעי הקשת. ליאת דהן עם קולקציית 2010. (צילום:קרן פדידה)

דהן, שמגיעה למחוזותינו היישר ממכון האופנה הניו-יורקי FIT , ושהקולקציות שלה נמכרות היום בבוטיקים מובחרים כגון: לימקה ו-Punchao, מנחיתה עלינו קשת של צבעים שכמותה, אם לומר בכנות, טרם ראינו כאן. ואולי יהיה קשה לקונה הישראלית להשלים עם העניין אבל בכל הקולקציה כולה ישנו רק פריט אחד בצבע שחור וגם הוא מהעונות הקודמת.

ליאת דהן אינה מתכחשת לבעייתיות של הישראליות להתחבר לחלוטין לעיצובים שלה, וכמו מעצבים אחרים גם היא מודה שבהחלט קיים בנו פחד פסיכולוגי כלשהו מלהיראות. אנו לובשות שחור ומנסות להיעלם בתוך ההמון על-מנת לא לבלוט. אך לבחורות ולנשים הישראליות אין שום צורך להיעלם. כי אם נחשוב על זה- רוב הגברים בעולם מסכימים שהישראליות הן מהנשים היפות בתבל.
"על-כן אני מנסה ללמד את האישה הישראלית לבלוט" היא מכריזה. וזו בדיוק הסיבה שבמקום להתחבא בפינות הבטוחות של ה"בייסיק בלאק" היא יוצרת שילובים של צבעים שמחים שבמבט ראשון אולי לא היינו משלבות, אך ברגע שזה מונח על הגוף, לגמרי מבינים את החזון מאחוריהם: חזון של נשיות מתפרצת ולא מתנצלת. וכמו אותן הנשים, שלאורך ההיסטוריה כולה תמיד הצליחו לרומם את רוחן בעזרת שלל צבעים וגזרות מחמיאות, כך נעשה גם אנחנו.

דוגמנית: אן. צילום: קרן פדידה

ליאת דהן, אימא צעירה, מבקשת לגרום לקונה הישראלית לא רק לראות אלא גם להיראות. "הרי אין שום סיבה שנמשיך עם השחור רק כי הוא לא מושך תשומת לב" מסבירה המעצבת.

הצבעוניות של דהן, המוצגת כאן בקולקציית 2010, כמעט ומסרבת להיכנע לתכתיבים המונוכרומטיים, מה שלא משאיר אף מתבונן אדיש: הורודים התכולים ושאר צבעי הגלידה כיכבו (וממשיכים לככב) אצלה במידה הנכונה על-מנת לא ליצור עומס מצד אחד, ועם זאת- יש בהם כדי לרענן אותנו בעודנו עושות את דרכינו לעיסוקינו... בחמסינינו.

נכון, אנו חיות במציאות לא פשוטה: האישה המודרנית בכלל והישראלית בפרט נאבקת מדי יום על-מנת לצלוח את כל משימות הפרנסה, הבירוקרטיה, ההשכלה והשמירה על בריאותם ואושרם של ילדיה, ולשם כך עליה להיות נועזת. אז אולי העיצובים של ליאת דהן לא ינעמו לזרמים הפרקטיים יותר של הנשים בחברתנו, הדוגלות בדעה שלבוש הוא הכרח ותו לא ושיש דברים חשובים ומהותיים הרבה יותר. אך אנו הדובדבניות מסרבות לוותר על הזכות שניתנה לנו משמיים להתגנדר, להיות יפות וליהנות מזה, בד בבד עם ההצלחה בפיתוח אישי ומקצועי, גידול הילדים וכל אותם הדברים אותם עושה ליאת דהן בעצמה ובגאון.

ואנחנו אומרות: מדוע שלא נהיה נועזות ושמחות כאחד? שהרי הצבע הוא תאווה לעיניים לא רק לנו אלא גם לכל הסובבים אותנו.
בימים אלו ממשיכה ליאת דהן למלא את נופינו בקשת של צבעים מרהיבים והקוראות (וכן, כן, גם הקוראים) מוזמנים להתרשם מהם בסטודיו שלה ובחנויות ברחבי תל-אביב.

יאנה עברי. כתבת ותחקירנית בתחום הרווחה בערוץ 9, וחובבת אופנה מושבעת.

צוהר לעולמות חדשים: פראו-בלאו.

פורסם לראשונה ב 6 לספטמבר 2010

מאת: אריאלה גויכמן ויאנה עברי

לפני שנה, לרגל פתיחת החנות החדשה והצבעונית של צמד המעצבים "פראו בלאו" (Frau Blau) בדיזינגוף סנטר, ביקרתי יחד עם העיתונאית יאנה עברי את בני הזוג פיליפ והלנה בלאומשטיין בסטודיו שלהם בדרום תל-אביב (כדי להגיד מזל-טוב וגם לחטט בדגמי סוף קיץ בהנחה).

כשהגענו לפתחו של הסטודיו, שהיה שרוי בהמולת יום א', קיבלו את פנינו שתי הדמויות הצבעוניות: פיליפ בלאומשטיין- המתהדר בכרבולת מחומצנת במרכז פדחתו והלנה בלאומשטיין- העטויה קימונו אדום רווי הדפסים.

פיליפ והלנה בלאומשטיין ל"פראו בלאו". צילום יח"צ.

בזווית העין יכולנו להעיף מבט גם בכמה דגמי חורף מוכנים (שנכנסו באותם חדשים היישר לחנות המותג ברחוב החשמל ולחנות החדשה בדיזינגוף), אך דגמי הקיץ שהיו פזורים בכל מקום תפסו מיד את כל תשומת הלב. בין הפריטים שבלטו במיוחד בקולקציה היו חולצות עם הדפסי פפיונים ועניבות, שמלה שקופה שחורה מבד שיפון לייקרה, וחצאית שעשויה מבד דמוי שעוונית.

דוגמניות: אלמוג ואן. צילום: קרן פדידה

דומנית: אלמוג. צילום:קרן פדידה

אתם עושים שימוש מאוד מעניין בחומרים שלכם. באילו חומרים אתם מרבים להשתמש?

הלנה: אנחנו מנסים להפתיע כל פעם. לפעמים משתמשים בחיתוכי לייזר, ועכשיו למשל אנחנו אפילו משתמשים בספוג. העונה עשינו שימוש עם בד קווילט ששימש במקור לשמיכות וכפפות מטבח, ותפרנו מהם חליפות.
פיליפ: לקחנו דברים סרוגים ועשינו להם ליבוד כדי שהם יתכווצו לגודל קטנטן, ואז עשינו מהם כובעים.

יש לכם הרבה מטמורפוזות בבגדים. מחומר שמשמש למשהו אחד, אתם הופכים אותו למשהו אחר לגמרי.

פיליפ: כן, תמיד. זה מה שמעניין. אנחנו לוקחים השראות מההיסטוריה של הבגד. הלנה: כן. שמלת השיפון למשל, היא מאוד רב-שימושית. יש לנו אותה גם בלבן והרבה כלות אורבאניות רכשו אותה בעונה האחרונה, ולבשו אותה מעל בטנה לבנה כשמלת חתונה אלטרנטיבית. זה ממש מגניב. פיליפ: יש גם את המכנסיים הגבריות שחוזרות בכל הקולקציות. אלה מכנסיים מלאים בפרטים קטנים. לקחנו גזרת מכנס גברי, הצרנו את הרגליים ונתנו להן צורת קשת נשית יותר. במקום חגורה שמנו פפיון וזה נהיה פתאום נשי מאוד.

מהסתכלות בקולקציית הקיץ של "פראו-בלאו" ניתן להבחין בקו כללי המתמקד במשחקים חוזרים ונשנים בין הנשי לגברי. וכשביקשתי בהתלהבות לראות את המכנסיים שדיבר עליו פיליפ, בני הזוג לא רק הציגו אותם לפנינו, אלא גם הכירו לנו באופן אישי את יצירתם האחרונה: מכנסיים אותם הם מכנים "מכנסי סופרמן"- מכנסיים בעלי כפתורים ברגליים, שזכו לכינוי זה בשל יכולתם להפוך בשניות ממכנס דמוי חצאית למכנס צמוד, תלוי באופן בו מכפתרים את הכפתורים. ואכן, לאחר משחק "הנדסת כפתורים" זריזה, שכמוה לא ביצעתי מאז שההורים שלי קנו לי את ה"גיים-בוי" הראשון בחיי, הגעתי למסקנה המושכלת שהמכנס הזה בהחלט יכול לעשות כל דבר כמעט, אולי חוץ מלשלם את חשבון החשמל שלי.

עושה רושם שאתם אמנים מבטן ומלידה?

פיליפ: במקרה שלי זה ממש לא ככה. גדלתי במשפחה מאוד שמרנית. אבא מהנדס, אימא מהנדסת, סבא...מהנדס. הם לא נתנו לי יותר מדי הזדמנויות אומנותיות, היה לי ברור שאני הולך להיות לא סתם עוד מהנדס אלא מהנדס חשמל. לשמחתי, לא הייתה לי שום שמיעה מוזיקאלית, אז זה לפחות הציל אותי מבית-ספר למוזיקה (האופציה השנייה בתכנון עתידו של ילד רוסי מתבגר). הלנה: אני הלכתי לבית-ספר לבלט!

אז אצלך זה היה אחרת?

הלנה: כן. אצלי זה היה ההפך הגמור. המשפחה שלי מאוד טיפחה אותי. אבל גם לי הייתה שמיעה מוזיקאלית גרועה (צוחקת) אז טיפחו אותי אומנותית כ 'תכנית חלופית' לבית-הספר לבלט (צוחקת). כילדה, אני תמיד ציירתי ודי מוקדם גם התחלתי לתפור בגדים לצעצועים. בגילאי הילדות המבוגרים יותר התחלתי גם להתאים את הבגדים של אימא שלי למידות שלי. ההורים תמכו בי למרות שגם במקרה שלי אבא שלי הוא דוקטור לפיזיקה גרעינית ואימא שלי מורה למתמטיקה. הדור שלנו היה מאוד מכוון למדעים, אז אף פעם לא לקחנו את העיצוב ברצינות בתור מקצוע. אבל תמיד כיבדו את זה בבית שלי. פיליפ: שנינו גדלנו עם משיכה לאומנות, אבל אצלי ההורים תמיד אמרו "לא יצא לך מזה כלום". לכן ביום שהגעתי לארץ החלטתי שאני מתחיל חיים חדשים.

בן כמה היית כשעלית לארץ?

פיליפ: הייתי בן שבע-עשרה וידעתי שאני רוצה להביע את עצמי כמו שלא יכולתי בילדות.

איך הכרתם ?

פיליפ:

הכרנו אצל חברים. היינו אז עם בני זוג אחרים ועברו חמש שנים עד שהזדמן לנו להיות ביחד שוב. יום אחד הגעתי לביקורת של העבודות שלה ב"שנקר" והתחלתי לעזור לה בכמה פרויקטים. היא הייתה אז סטודנטית ואני הייתי כבר מעצב ומאייר פרילאנסר שסיים לימודים במכללת "אבני". בהתחלה, ההיכרות הייתה מקצועית ואז דברים התחילו להתגלגל. אני מאמין שגם אם לא היינו מכירים מתי שהכרנו, בכל זאת היינו מוצאים אחד את השני, כי אנחנו אנשים מאוד פעילים בתחום שלנו ואין הרבה אנשים פעילים, לא בתחום שלנו ולא בחברה שלנו בכלל.

ומתי אתה החלטת להיות פעיל בתחום האופנה?

פיליפ: כפי שאמרתי, מרגע שהגעתי לארץ החלטתי שאני רוצה לעשות את מה שתמיד רציתי, ושאני לא רוצה יותר לפחד מביקורות. עד היום אני לא פוחד משום ביקורת. אני מאמין שיש בארץ מקום להכול, זה האופי שלה. התחלתי להתלבש באופן מוזר ולהתנהג באופן מוזר כי רציתי להיות אמן פעיל. הבנתי שבגדים הם דרך התקשורת הכי טובה, כי מקבלים מהם פידבק מהיר.

לא קשה היה לראות שבחירות האופנה הפרטיות של פיליפ והלנה מבוססות על שילוב משעשע של פאנק, אלמנטים אוריינטליים והדפסים אורבניים המושפעים מציורי קומיקס וגרפיטי- בקיצור, מדובר בשילובים שבהסתכלות ראשונה לא נראה שהם באמת שייכים זה לזה, אבל בסופו של דבר מסתבר שמדובר בשילוב שכמוהו לא נראה מאז המצאת הבמבה-נוגט.

גם הלקוחות שלכם הן אמיצות בהצהרות האופנתיות שלהן?


הלנה: הלקוחה שלנו היא בהחלט לא האישה הממוצעת. פיליפ: אנחנו, בהגדרה שלנו, לא פונים לחתך רחב מאוד של האוכלוסייה. אנחנו לא רודפים אחרי טרנדים... הלנה: ובהתאם, גם הלקוחה שלנו היא אישה וכבר לא בחורה צעירה. היא אישה שכבר מספיק בוגרת באישיות שלה וכבר מכירה את עצמה מספיק, ולכן לא כל-כך אכפת לה מטרנדים וממה שהעיתונות מכתיבה לה. פיליפ: היא בוחרת בעצמה את איך שהיא רוצה להיראות. והיא בוגרת מספיק כדי לא לפחד לבלוט- אחת שמסוגלת לצאת החוצה ולענות לכל המבטים.


בשלב זה יצא לי לחשוב מתי לנו יהיה את האומץ להפסיק לרדוף אחרי טרנדים כגון טייטס עם הדפסי זברה(למקרה שנצטרך הסוואה מפני טורף רעב) או מגפי גלדיאטור (שאלא-אם-כן אנחנו מתכוונות להיאבק באריות בתוך קולוסאום, אין לנו שום סיבה אמיתית ללבוש אותם), ומתי נוכל באמת לצאת מהבית כשאנו לבושות על-פי תכתיב אישי שלנו. לצערי, התשובה היחידה שיכולתי לחשוב עליה באותו רגע היא- בערך יום אחרי שקים-ז'ונג-איל יחתום על אמנת זכויות האדם. ואולי באמת הפתרון הנכון הוא לשמור על חוש הומור לגבי עצמנו, בדיוק כפי שמפגינים פיליפ והלנה בעבודתם.

יש הרבה חוש הומור בבגדים שלכם. הומור שאפילו מזכיר סרטים מצוירים. יש איזו דמות מצוירת שמהווה השראה בשבילכם?

פיליפ: בטי בופ. הלנה נראית כמו בטי בופ. יש עוד כל מני דמויות שאנחנו אוהבים....
הלנה: שרק.
פיליפ: וגם דמות שנקראת Miss Van שהמציאה האומנית הצרפתייה ונסה בנסימון. היא מסתובבת בכל העולם ומציירת אותה בגרפיטי על קירות. דמויות אורבאניות שמושכות תשומת-לב.

איזה מהפריטים שלכם הכי מצחיק אתכם?

הלנה: אותי הכי מצחיק פריט פשוט מאוד שעשינו פעם. לקחנו גופיית בייסיק ותפרנו לה שתי צמות בכתפיים. אולי זה משהו שלא פתור אצלי מהילדות- תמיד רציתי צמות ארוכות ועבות, ואף פעם לא היו לי.
פיליפ: היה גם סוודר שלקחנו, כיווצנו אותו במים רותחים,ליבדנו אותו, תפרנו לו את התחתית וחיברנו את השרוולים אחד לשני. בגלל השרוולים הקשורים שיוצרים מעין חיבוק, קראנו לתיק "אבא אל תעזוב!" יש לנו גם בורקה אפגאנית שזה בעיני פריט האופנה האולטימטיבי.

ברגע שנאמרו הדברים, קמה הלנה, ובלי להתבלבל עטתה על עצמה בורקה מוסלמית. וכאילו לא די בכך שעומדת מולי אישה ישראלית בבורקה, זו הייתה בורקה העשויה מבד פליסה תוצרת איסי מיאקי, כאילו הלובשת אותה מתכוננת לדייט לוהט עם אחמדיניג'אד.

במהלך חודשי הקיץ שעבר, הציגו בני הזוג את הקולקציה שלהם גם בווינה וגם בצ'רנוביץ שבאוקראינה. בווינה, זכה הסגנון האקסטרווגנטי שלהם להכרה ולשבחים, ממגזיני אופנה ומהבלוגים המובילים. והם אף מכרו פריטים מהקולקציה שלהם באזור בוהמייני נחשב מאוד. באוקראינה, הם התרשמו מכמות בתי האופנה המתקדמים שצצו במדינה. לארץ, הם חזרו עם רושם חזק אודות מקומה של האופנה בחיי האנשים באירופה לעומת החיים פה בישראל.

"כאן בארץ, חסרים עדיין בתי אופנה מובילים" אומרת הלנה. ויתכן שאותו ניסיון להוסיף מעט פלפל לנוף המיינסטרימי, הוא שהוביל את המותג לפתיחת חנות חדשה ב"לב המאפליה" הלא הוא דיזינגוף סנטר, שהפך בשנים האחרונות לאפרורי ומשמים.

זריקת האנרגיה שמעניקה החנות החדשה למרכז הישן מתבטאת בכך שגם עיצוב החנות מקבל השראה מעולם הפנטזיה. החנות עוצבה בהשראת הסיפור "האי המעופף", הלקוח מתוך הספר "מסעות גוליבר", והיא מעוצבת כאי קסום המרחף מעל המים: מרצפות הרצפה מעוטרות בצורות של גלים כחולים המשווים לה מראה של מים, ועל התקרה ישנו מבנה תאורה מלבני שבזכות פנסי התאורה מצדדיו נראה כמו האי המרחף.

פנים החנות: צבעים מנוגדים ליצירת פנטזיה

דוגמאות של איים על מים בהשראת "האי המעופף" של סוויפט
"אנחנו מנסים לתת ללקוחות פתח לעולמות פנטזיה" מסכמת הלנה את הקונספט מאחורי המותג. "לא סתם הלוגו שבחרנו לקטלוג שלנו הוא פתח מנעול".


החוויה שלנו בסטודיו של "פראו-בלאו" חשפה בפנינו קולקציית קיץ שופעת הדפסים וצורות. מאז הראיון, החנות עושה חייל כבר שנה, ואנו מבטיחות לשוב ולעדכן אודות עיצוביהם הייחודיים, שכן אנחנו בטוחות שכל מי שתזדמן להציץ בקולקציית חורף 2010 המוצגת בחנות החדשה בדיזינגוף סנטר, תרגיש שגם היא עומדת בפתחו של עולם חדש ומרתק.