יום חמישי, 29 בדצמבר 2011

Jewels of a Hollywood Queen

פורסם לראשונה : 30 לנובמבר 2011

אליזבת טיילור, האגדה ההוליוודית והאישה שיופיה ועיניה הסגולות נודעים בעולם כולו, הלכה השנה לעולמה. לא הרבה יודעים שבמהלך חייה אספה חובבת התכשיטים הידועה, אוסף של יהלומים ופנינים שנחשב כיום מהיקרים בעולם. האוסף, שנמצא כרגע בבעלות בית-המכירות האנגלי הוותיק Christie's, יעמד למכירה פומבית ענקית בניו-יורק בין ה-13 ל-14 לדצמבר.


Elizabeth Taylor-- I can't remember a day when I wasn't famous


כחלק ממסע היח"צ של המכירה, הגיע לארץ מומחה התכשיטים של Christie's לונדון, מר דיוויד וורן, כדי להעניק מסיבת עיתונאים ולהציג את אוסף התכשיטים של המלכה ההוליוודית (לצערי רק בתמונות...) המוערך בכ 30 מיליון דולר (!!!). אז אתם יכולים לתאר לעצמכם שברגע שמצאתי את ההזמנה במייל שלי שום פקק באיילון או הפגנות ברחבי ת"א לא עצרו בעדי מלתפוס כיסא בשורה הראשונה.

לא סתם זכה האוסף לכינוי "תכשיטי הכתר של הוליווד" כי, לדבריו של מר וורן,"הסוד בתכשיטים הוא באיכותם המדהימה, ובנוסף לערכם הכספי הם גם בעלי ערך היסטורי רב". ואכן, טיילור השקיעה זמן רב ומאמץ רב (ובעלים רבים...) במציאת תכשיטים שהיו שייכים בעבר לרוזנים, מלכים וגם שייח' פרסי אחד. היא אפילו אחזה בענק יהלומים נדיר שיוצר בשנת 1806 (וגם שמרה את הקבלה המקורית!!). ענק זה נקנה ע"י Christie's ב-1993.


The film star's fearless sense of style reflected in Megawatt fashions by Chanel, Christian Dior, Valentino, Versace, and More


אבל מכל האוסף עוצר הנשימה שנגלה לעינינו, שישה פריטים צדו את עיני החמדנית באופן מיוחד. הראשון הוא נזר יהלומים (טיארה) עתיק מ-1880 ,שאותו קיבלה במתנה מבעלה השלישי, השחקן היהודי מייק טוד. כשבעלה הציג לה את הנזר, שעוצב מיהלומים ואבני אודם ע"י קרטייה, הוא ענד אותו לראשה ואמר לה "את המלכה שלי" (פלא שהיא התגיירה בשבילו...), והתכשיט אכן זכה לכינוי The Mike Todd Tiara ("הנזר של מייק טוד")

"הנזר של מייק טוד" מוערך בכ- 60-80 אלף דולר.

וכמו כל אישה שמקבלת תכשיט יקר, טיילור מיהרה להשוויץ בו במקום הכי פומבי שיכלה- טקס פרסי האוסקר של 1957. וכשחזרה הביתה והניחה אותו על השידה, היא חשבה לעצמה "כזה דבר יפה, חבל לשמור רק לאירועים. אני בטוח יכולה למצוא לאן לענוד את זה ביומיום" וכך עשתה- לבריכה!

לרוע המזל, מייק טוד נהרג בתאונת מסוק אחרי חודשי נישואין ספורים בלבד. אבל כמו שהגברת טיילור תמיד ידעה, בעלים באים והולכים אבל יהלומים נשארים לנצח. ובשנת 1961 על הסט של הסרט "קליאופטרה" טיילור הכירה את השחקן השייקספירי ריצ'רד ברטון.



"All he needed to do was look into her eyes and it would turn a saint into a devil"--- About Taylor and Burton


ועד שההפקה הסתיימה היא כבר התחדשה בבעל חדש ותכשיט חדש- הפנינה הספרדית ההיסטורית
La Peregrina.


פנינת ה La Peregrina ,המוערכת ב 2-3 מיליון דולר

משמעות השם של הפנינה הוא "הנודדת" כסמל למסעות הרבים שעברה מאז שנמצאה במפרץ פנמה בשנת 1500 ועד שהגיעה לאצבעה של היפיפייה ההוליוודית. בדרך, הייתה הפנינה שייכת למלך פיליפ השני מספרד, למרי מלכת אנגליה, ואף למלכות ההולנדיות. בהמשך אף נמצאו דיוקנות של מלכות ספרדיות מהמאה ה-17 עונדות את אותה הפנינה, וכיום היא נחשבת לאחת מהפנינים החשובות בעולם בשל ערכה ההיסטורי.

המלכה הספרדית מאריה לואיזה מאורליון עונדת את הפנינה. 1679

המלכה ההוליוודית עונדת את הפנינה

אליזבת טיילור קיבלה את הפנינה מריצ'רד ברטון ב- 1969(איפה היא מוצאת את הבעלים האלה??). מוזר לחשוב שבשנות השישים ערך הפנינים היה נמוך יחסית וברטון רכש את הפנינה בסכום של 37 אלף דולר בלבד (בקטנה...). היום היא מוערכת בכ-2 עד 3 מיליון דולר.
בהמשך פנתה טיילור לבית קרטייה שבפריז והם עיצבו לה ענק של פנינים ואבני אודם שחובר לפנינה.


כיאה למעמדה כמלכה הבלתי מעורערת של הוליווד, אז כמו גם היום, טיילור נמשכה כנראה במיוחד לתכשיטים של מלכים ודוכסים וב-1972 היא ניכסה לעצמה את ה- Taj Mahal Diamond("יהלום הטאז' מאהאל") שהיה שייך לשייח' הפארסי שייח' ג'אהנגיר, בין השנים 1592-1666.
על לב היהלום, חרוט בזהב שמה של המלכה הפרסית, נור ג'אהן, שקיבלה יהלום זה במתנה מבעלה לרגל הולדת בנם. ומאחר שמדובר בתכשיט העשוי זהב , יהלום, ומסגרת של אבני אודם, אני בהחלט חושבת שזו הפצצה האיראנית האמיתית...

The Taj Mahal Diamond .מוערך בכ 300-500 אלף דולר

טיילור גם ענדה את היהלום בביקור באיראן ב 1976

אליזבת טיילור בביקור באיראן ב 1976... יפה יותר מהיהלומים.

מאוחר יותר בשנת 1987 היא גם רכשה את סיכת היהלום של הדוכסית מווינדזור
סיכת היהלומים של הדוכסית מווינדזור מ-1935. מוערכת בכ- 400 עד 600 אלף דולר

אין ספק שברטון ידע מה נשים רוצות ולמזלו (או למזלה) הוא גם היה בן של כורה פחם וולשי אז גם הייתה לו עין לא רעה לאבנים טובות, כפי שניתן היה לראות במתנה נוספת שקנה לאישתו לכבוד חג המולד - טבעת אבן אודם.

The Richard Burton Ruby and Diamond Ring ("טבעת האודם והיהלומים של ריצ'רד ברטון).

את טבעת האודם והיהלומים הזו, שעוצבה ע"י Van Cleef & Arples ("ואן קליף אנד ארפל") והמוערכת במיליון עד מיליון וחצי דולר, הכניס ברטון לגרב שתלה על האח בביתם כמסורת חג המולד, וקבר אותה מתחת לערימה של ממתקים (מה שלא היה קשה כי הטבעת ששוקלת 8.12 קראט שקעה ישר לתחתית). כשביתם הקטנה של ברטון וטיילור שמה לב שאימא שכחה משהו בגרב, היא רצה לחדרה של טיילור ומיד נשמעה בכל הבית צווחה של אושר (ועושר). מאוחר יותר סיפרה טיילור "כשראיתי את הטבעת הרגשתי שכל החדר התמלא אדום!"

יופי לה כי אני כולי ירוקה מקנאה...

אבל התכשיט המזוהה ביותר עם אליזבת טיילור וזה שנקרא על שמה The Elizabeth Taylor Diamond, היא טבעת היהלום המעוין במשקל 33.19 קראט. טבעת זו שיוצרה ע"י התכשיטנים הגרמנים Krupp נקנתה גם היא ע"י ברטון במכירה פומבית בעבור 300 אלף דולר, ומוערכת כיום בכ-2.5- 3.5 מיליון דולר. על יהלום זה היא אמרה: "הטבעת שלי מעניקה לי תחושה מוזרה של יופי. עם כל הניצוצות האדומים, הלבנים, הכחולים והסגולים, היא כאילו פועמת עם חיות יפיפיה משלה". וקל מאוד לראות למה...

The Elizabeth Taylor Diamond חיתוך מעויין במשקל 33.19 קראט

"My ring gives me the strangest feeling of beauty. With it's sparks of red and white and blue and purple. Really, it sort of hums with its own beautific life."-- Elizabeth Taylor



אליזבת טיילור עם היהלום- יו הו! תראו מה יש לי...

הנישואין הסוערים עם ברטון הסתיימו בברקים ורעמים אבל גם כאן היהלום ניצח, ואליזבת טיילור ענדה אותו עד יום מותה.
ב-1997 כתבה טיילור את ספרה My Love Affair with Diamonds ("הרומן שלי עם יהלומים"), שזו כותרת הולמת לגמרי עבור אישה שמסופר עליה שכל לילה לפני השינה הייתה מוציאה את עגילי השנדליר שלה מקופסת התכשיטים ומשחקת איתם (טוב..זה יותר טוב מאונליין טאקי...).


"She collected the best pieces from the best periods, and as a result her collection boasts exquisit examples from the most celebrated designers"-- François Curiel, President of Christie's Asia


ב-2004 כשבית המכירות Christie's, London אירחו את השקת הספר, הודתה אליזבת שכאן החל גם הרומן שלה עם בית המכירות הותיק. רומן זה הוביל לחתימת חוזה ב-2006 בו מורישה טיילור את כל אוסף התכשיטים כמו גם השמלות והתיקים שלה ל Christie's ומבקשת שיערכו מכירה פומבית לאחר מותה.

ענק איזמרגדים שעוצב במטרה להתאים לצבע עיניה הנדיר של טיילור

בין התיקים שעומדים למכירה נמצא גם אוסף מזוודות של לואי ויטון שבמקום לתייג את שמה עליהם, העדיפה הגברת פשוט לחרוט עליהן את המילה Mine ("שלי") כי לדבריה: "I'm not just anybody. I'm me" ("אני לא סתם מישהו. אני אני").

המכירה תתקיים במרכז רוקרפלר בניו-יורק בין ה 13 ל-14 לדצמבר והכנסותיו יתחלקו בין ילדיה של טיילור לבין ארגוני הצדקה הרבים שיזמה ועמדה בראשם במהלך חייה.
קצרה היריעה מלסכם את האישה הזו שהייתה לא רק הגדה הוליוודית נוצצת אלא גם פילנתרופית של ארגוני צדקה ומראשונות מובילי המאבק באיידס, אבל אם לנסות לסיים במשפט:
תאכלי את הלב מרלין מונרו, את אולי שרת על זה שיר אבל היהלומים האמיתיים היו חבריה הטובים של ליז טיילור.

אני עם דיוויד וורן, מומחה התכשיטים של Christie's

"מה זה כל המוצארט הזה?!": חוויית קנייה של קוראת הבלוג

פורסם לראשונה ב 23 לנובמבר 2011

מאת: ענת רונן


אני לא מבינה גדולה באופנה ואף פעם לא טרחתי לבדוק האם פריט נחשב אופנתי או לא לפני שקניתי אותו. כל אימת שאני יוצאת לקניות ורואה פריט שנראה טוב על הקולב,ומסתבר שהוא גם יפה על הגוף (של בחורה נורמאלית ולא של הברבי שהייתה לי בגיל 12) והמחיר אפילו סביר אז אני קונה.
מישהי פעם אמרה לי שכולנו קורבנות אופנה וכולנו קונות "מה שיש בחנות", כי הרי החנויות מציגות את מה שטרנדי ועכשווי, ולכן אלה מאיתנו שלא מסתובבות עם סטייליסט צמוד בדר"כ סומכות בלב מלא על חלונות הראווה. אבל אחרי שהעברתי בוקר שלם בתחילת החודש בהסתובבות נמרצת ברחבי העיר (במקרה שלי היא ראשל"צ וקצת ת"א וגירוד קטן של יפו), עברתי בעשרות חנויות עם ארנק תפוח, שבהחלט היה מוכן ומזומן שיעשו לו קצת דיאטה לטובת תרומה נדיבה לארון שלי, וחזרתי בידיים ריקות כנראה שמה שמציעות לי חנויות הבגדים גובל בהזייה של ממש!!

מה שטירונית אופנה שכמותי הצליחה להבין הוא שכל המעצבים לחורף 2012 לקחו לילה אחד את אותה הפטרייה, קמו בבוקר באורגיה משותפת ואמרו "בואו נעצב חולצה עם תלתלים!!" (א.ק.א חולצות עם קפלים בצווארון ובשרוולים). בשעה הראשונה עוד שמרתי על ראש פתוח ונשמתי עמוק בעוד המוכרות מתעקשות להראות לי חולצות מסולסלות בצבעי חרדל וירוק זרחני, שהזכירו לי יותר נפולת רדיואקטיבית. אבל ככל שהשעות נקפו והבנות בחנות הסבירו לי שוב ושוב ברוב חשיבות שזה "טרנד הסבנטיז שחוזר בגדול" אני לא יכולתי שלא להתהות מאיפה אני מכירה את זה...אה...כמובן! אלה חולצות מוצרט! הייתכן שכל טרנד הסבנטיז הזה הוא בעצם מסווה לשובה של ה"פאפי שירט"???

שובה של ה"פאפי שירט": סיינפלד והפאפי שירט מהניינטיז)

שובה של ה"פאפי שירט": סיינפלד והפאפי שירט מהניינטיז)

"זו אופנת שנות השבעים??" תהיתי לעצמי,"אז למה מכל שלט וחלון מביטה לעברי דוגמנית שנראית כמו שודד-ים?"... אולי אלה שנות השבעים של המאה ה-18??


(למעלה: טיילור סוויפט. למטה: קים קרדשיאן בחולצות שיפון ומשי עם קפלים בסגנון שנות ה-70. תודו שקצת הייתם רוצים לראות תוכי על הכתף שלהן...)


"אוקיי" הרגעתי את עצמי "אני בטוחה שאפשר למצוא משהו שלא יגרום לי להראות כמו קפטן ג'ק טבול בחרדל". אבל כל מה שהמחשבה האופטימית הזו הניבה היא בחירה בכמה שמלות אפורות ופשוטות, לא רעות, אבל קצת משעממות. וגם כשמדדתי אותן גיליתי לתדהמתי...ניחשתם נכון! תלתלים (א.ק.א קפלים), אבל בקטנה, קצת סלסול בכתף לא משהו רציני (אני בטוחה שכירורג מתחיל יכול לטפל בזה בהליך פשוט...)

וכך חזרתי עם ידיים ריקות וארנק, שהנפח היחיד שירד ממנו היה כתוצאה מסמבוסק שקניתי באבולעפיה(בכל זאת-סיבוב ביפו), ועודדתי את עצמי במחשבה שזה רק תחילת החורף ואולי עוד דברים ישתנו. ואם לא- כנראה שאלבש החורף את שמלות הסריג שעוד לא חרשתי עליהן לחלוטין בשנה שעברה.


ענת רונן, מורה ומחנכת מראשון-לציון

על שח-מט ודבורים: כך נכפר על חטאי אופנה

פורסם לראשונה ב6 לאוקטובר 2011

יום כיפור בפתח, וזה הזמן לנסות ולכפר על כמה חטאי אופנה מהשנה החולפת, ששום נפנוף של תרנגולת לא יעזור לנו למחוק (קולור בלוק מישהו??)
נוכל להתחיל את תהליך ההיטהרות באימוץ כמה מתבניות צבעים שפויות ומעניינות הרבה יותר שמסתמנות כלהיט של חורף/סתיו 2011/12

כוורת הדבורים: מצילומי שבוע האופנה בניו-יורק שהסתיים אך לפני זמן קצר נראה שהכוכבת הגדולה של החורף הקרוב תהיה לא אחרת מאשר הדבורה מאיה! כן קראתם נכון- שילוב השחור-צהוב כיכב העונה לא רק בתצוגות אלא גם בטקסי הפרסים, ועל גופן של כוכבניות רבות החל מטיירה בנקס, שהגיעה לטקס פרסי הגראמי בחליפת "קט-וומן" שחורה עם עיטור צהוב של המעצב טיירי מוגלר וגםקים קרדשיאן התקשטה בשמלה צהובה עם כוכבים. ובעקבותן גם אני מצאתי דרך יפה לאמץ את הטרנד...

אני לובשת שמלת מאקסי שחורה עם קולר של ליליבראש עם הדפס חמנייה ענק (גם על הישבן להוספת טוויסט...).
תוספת קרדיגן שחור או עליונית צהובה יהפכו את השמלה הזו מושלמת גם לחורף(צילום: חגית גילגל)

טיירה בנקס בטיירי מוגלר. (מתוך: Google Images )

זום זום זום עולה הזמר: הדבורה קים קרדשיאן בשחור-צהוב וכוכבים. (מתוך: Google Images )

שח-מט: הלובן הטהור שאימצנו לראש השנה ילווה אותנו גם ביום כיפור (מי לבית הכנסת ומי לארוחות שחיתות סודיות עם החבר'ה). בכלל, ניכר שמעצבי העל החליטו לכפר בענק על הגלידות המהלכות שה"קולור בלוק" הפך את כולנו, ולחזור לקלסיקה שהתחילה עוד בשנות ה-20 עם קוקו שאנל- שחור לבן.

בשבוע האופנה בניו-יורק נתן כל מעצב פרשנות לדיכוטומיה הזו, וכך איב סאן-לורן העלה דוגמניות בלוק של נזירות בעוד שמייקל קורס האמריקאי (והמיינסטרימי בהרבה)לקח את זה לסגנון מדי הקולג'ים, ורק מארק ג'ייקובס החליט שבחיים לא הכל שחור לבן אלא יש גם הרבה אזורים אפורים באמצע.

מייקל קורס: סתיו/חורף 2011/12. (מתוך: Google Images )

(איב סאן לורן ו-מארק ג'ייקובס: סתיו/חורף 2011/12. מתוך: Google Images)

אבל למי מאיתנו, שלא יכולה להגיע לארוחה המפסקת במדי נזירה עם צלב תלוי על הצוואר, תוכל לאמץ את הלוק הצנוע ועם זאת מגניב של סריג וכובע בארט צמרירי מהבוטיק של המותג Mekimi .

אני בסריג+ כובע בארט לבנים עם סרטים שחורים של Mekimi. גופיית תחרה שחורה: אפרודיטה. צילום: חגית גילגל).

הבוטיק של Mekimi אומנם פונה לקהל נשים דתיות ומסורתיות, אך העיצובים הנשיים והעדינים, מגוון הגזרות המכובד, והסגנונות הקלאסיים מתאימים לכל מי שרוצה להרגיש סקסית מבלי להידחס כנקניקיה לאאוטפיטים חושפניים וקטנטנים. מתאים בול לסליחות יום כיפור.

יום חמישי, 22 בדצמבר 2011

צדק חברתי? בשמלה שלי! השמלות שבעטו בממסד

פורסם לראשונה ב 17 לאוגוסט 2011

לנו הנשים המערביות, החילוניות, המשוחררות והדעתניות, יש את החופש למחות ולהתבטא ולדרוש את מה שמגיע לנו אל מול אי-צדק חברתי, כלכלי או מוסרי. בשנות ה-60 שרפנו חזיות, בשנות ה-70 דרשנו את הזכות על גופנו ועל הפלות חוקיות, בשנות ה-80 נאבקנו נגד תקרת הזכוכית בעולם העסקי, והיום בסוף העשור הראשון של המילניום החדש, נשים חזקות כמו דפני ליף מצליחות לסחוף מגזר שלם בחברה לדרוש את זכויותיו.

("לה מריאן" סמל המהפכה הצרפתית בדמות אישה:יוג'ין ד'לאקרוא, 1830 ).

אולם בשנות ה-80, כשהכוח הנשי רק התחיל לגלות את קולו, חיפשו הנשים את הביטוי העצמי שלהן עדיין בבגדים. ומי שהשכילה יותר מכולן להבין זאת היא המעצבת הניו-יורקית האגדית דונה קאראן. קאראן, שהבינה שלמרות שנשים נדחקות במרפקיהן לתוך עולם העסקים הגברי, הן עדיין מבטאות את עצמן (כמו סבות-סבתותיהן בימי קדם) בעיקר בלבוש. ולכן, הייתה הראשונה ליצור מאז מלחה"ע ה-2 ליין בגדים לאישה העובדת. השמלות והחליפות שלה אמנם טישטשו קווים נשיים כמו מותן וחזה והדגישו כתפיים רחבות, כדי שהאישה לא תרגיש כמו עוף מוזר במשרד הגברי, אך בכל זאת התאפיינו בבדים רכים ואקססוריז סקסיים כמו חגורות וצעיפים.

(ליין האישה העובדת של דונה קאראן: האייטיז במיטבם).

אך האייטיז חלפו הלכו להן, ובעשרים וקצת השנים האחרונות גילינו שאנחנו לא חייבות להצניע את הנשיות שלנו כדי לקבל קצת ריספקט ושגם לכנסת אפשר לרוץ במיני ורוד (מישהו אמר פנינה רוזנבלום...??). אך האירוניה היא שבעוד אנו, נשות מעמד הביניים, יכולות למחות עם שלטים ומגאפונים, אי-שם באירופה, איפה שמעמד האצולה עדיין חי ובועט (קצת מונשם על-ידי מכשירי החייאה אבל עדיין...),חיות להן נשים אצילות שאולי לא דואגות לעלות גני הילדים והעלאת שכר הדירה, אבל גם הן רוצות לפרוץ מסגרות. רק שכפי שזה נראה, המאה ה- 18 עוד לא נגמרה אצלן, והדרך היחידה שלהן למרוד בממסד האצולה המחניק והשמרני שהן נולדו או התחתנו אליו, היא עדייו רק בלבוש.

כך למשל, הנסיכה היפה ויקטוריה משבדיה כמעט גרמה התקף לב לאביה קארל גוסטב ה-16, מלך שבדיה, לפני כמה שנים, כשנכחה באחת הסעודות הרשמיות בשמלה שהמחשוף שלה לא עומד בשום תו תקן מלכותי. גם התקשורת השבדית חגגה על העניין ובנתה סביבה מוניטין שלם של נסיכה מרדנית (רחמנא לצלן)...והכל בגלל חריץ אחד קטן.

(הנסיכה ויקטוריה משבדיה והשמלה הסוררת- דווקא העיניים אומרות הכל).

מי שבעטה הכי חזק מתחת לחגורת המשמר של הממסד המלכותי האנגלי הייתה לא אחרת מאשר הנסיכה דיאנה, זכרונה לברכה. לאחר גירושיה המכוערים והכתף הקרה שהפנה לה הכתר, החליטה הנסיכה שהדרך הטובה ביותר לבטא את העצמאות החדשה שלה היא בבגדים סקסיים וצעירים. בניגוד לכל הטקסים המלכותיים שבהן נדרשות המוזמנות לחבוש כובעים, לכסות את זרועותיהן ולשמור על קו חצאית שאינו גבוה מאורך הברך (קצת כמו מאה שערים...), החלה דיאנה להופיע באירועים חברתיים ותקשורתיים כשהיא לבושה בשמלות מיני חשופות וקצרות שגרמו גם לתכשיטי הכתר של המלכה להחוויר מבושה.



(הנסיכה דיאנה חושפת את נכסי הכתר)

ואם כבר בכתר הבריטי עסקינן, מי מכם שקרא את הפוסט שכתבתי אודות החתונה המלכותית, זוכר וודאי את ההתיחסות שלי לאשת ראש ממשלת בריטניה, מנהיג המפלגה הליברלית-דמוקרטית, שבניגוד לבקשה מפורטת בהזמנה הרשמית לחבוש כובע, הגיעה כשראשה חשוף כביום היוולדה! אקט סטיילינג קטן, שלי ולכם נראה כמו הפגנת גוד הייר דיי פשוטה, גרם לכל בלוגר ועיתונאי מהשורה בבריטניה לחגוג על קריאת תיגר (לכאורה) של המפלגה הליברלית על שמרנות הממסד.

למרבה האירוניה, הנסיון של האצילות האירופאיות למרוד בעזרת אמירת אופנה פרובוקטיבית הוא למעשה סיפור עתיק יומין ורב מסורת בבתי המלוכה. ואי-שם לפני כשלוש מאוד שנה חיה אישה שעוד לפני תקופת הפפרצי והעיתונות הצהובה הדהימה את כולם בשמלה פורנוגרפית כמעט.
גבירותי ורבותי, מלכת הלחם והעוגות, האישה שהביטוי "צדק חברתי" עשה לה צמרמורת של ממש- מארי אנטואנט!

(מארי אנטואנט: קורבן אופנה, ליטראלי!)


מארי אנטואנט, מודל הקוקטיות הצרפתית לדורותיה, נולדה דווקא כדוכסית בנסיכות האוסטרית, בשם מריה אנטוניה ג'וזפינה יוהנה. וכמו דוגמנית צעירה שעוזבת את העיר הקטנה ונוחתת בבירת אופנה נוצצת, כך הגיעה אנטוניה בת ה-15 לארמון וראסאי הדקדנטי כדי להתחתן עם מלך צרפת לואי ה-16. כבר במעבר הגבול לקחו לה את כל הבגדים כי המסורת הצרפתית דרשה שנסיכות זרות יתחילו דף חדש לחלוטין בצרפת, נתנו לה מלתחה חדשה, תואר חדש ואפילו שם "מסחרי" יותר - ביי ביי מאריה אנטוניה הפרוטסטנטית הביישנית, בון ז'ור מארי אנטואנט הצרפתיה השיקית! ומה נשאר לילדה צעירה לעשות אחרי שלקחו ממנה את השם, הזהות והמולדת? להתמרד!
והמרד שלה לא איחר לבוא, והתבטא בהתנהגות פרועה (משחקי קלפים והימורים לרוב), רומאנים סוערים מהצד, ויותר מהכל- בגדים, בגדים, ועוד בגדים.

עד היום מסתכלים הסטוריונים על דיוקנה המפורסם של מארי אנטואנט בתדהמה שכן הבד הדקיק והכמעט שקוף של השמלה היה דומה יותר לבגדי רועות צאן, וכלל לא יאה לנסיכות. וכאילו שזה לא מספיק, אצילים באותם ימים נדרשו לשמור על ארשת פנים רצינית וחמורת סבר בדיוקנות שלהם, ואילו כאן במעשה שלא יעשה, משרבבת הגברת בשמלה השקופה שפתיים ושולחת חצי חיוך פלרטטני ומבט שובב!! הפטיש של הגברת לשמלות "פסטוראליות של רועות צאן" היה אולי יכול עוד לעבור איכשהו בשקט, אם אותן שמלות לא היו עשויות למעשה מבדים יקרים ונדירים שנקנו מכספי מיסים של איכרים רעבים ללחם.

(השמלות החצופות של מארי אנטואנט ממשיכות להכות גלים גם 300 שנה אחריה: מתוך קולקציית אביב 2010 של ג'ון גליאנו)

הפרובוקטיביות של מארי אנטואנט אמנם עיצבנה כמה עשרות היסטוריונים צרפתיים, וגם ועוד כמה עשרות אלפי המונים זועמים, שהחליטו שאם אין לה ראש על הכתפיים אז אולי היא לא צריכה אותו כלל, אבל אותו שימוש פרובוקטיבי בביגוד המשיך להיות מודל לחופש, חירות ואחווה. למעשה, זה הפך לסמל כה מזוהה עם מרדנות, שב-1830 בחר הצייר הצרפתי, יוג'ין ד'לאקרוא, להנציח את המהפכה בדמות אישה חשופת שדיים בשמלה בצבע צהוב בוהק.הוא קרא לה "לה-מריאן" (התמונה הראשונה למעלה), ושמלתה הקרועה מסעירה את מבקרי האומנות עד היום.

Long live the fashion revolution!!

גזענות היא השחור החדש

פורסם לראשונה באוגוסט 2011

מאז התפרצות הזעם של ג'ון גליאנו לפני כמה חודשים, שבמהלכה הוא התוודה על אהבתו להיטלר ועל כמיהתו לכך שכל היהודים יומתו, נראה כי גזענות היא הטרנד החם (וצר העיניים) של עולם האופנה ושל עולם הפרסום בכלל.

ברור לכל שפרסום הוא תחום המבוסס רובו ככולו על פרובוקציה וכמה שיותר, אך נראה שהחיפוש הבלתי-נלאה אחר הפרובוקציה החמה החדשה, לא רק שהוא מתיש יותר מניסיון להישאר מעודכנים במכשיר הסלולארי החדיש ביותר, אלא שאנו גם איכשהו מצליחים תמיד להגיע למחוזות שרק עשור קודם לכן נראו אכזריים עד כדי לא אפשריים.

גזענות סטייל "בנטון": קמפיין מ-1986

מאז שפרצה הטלוויזיה לתוך חברה האנושית אי-שם בשנים שלאחר מלחה"ע הראשונה ונולד המושג "פרסום", חיפשו המפרסמים לשבור טאבוים כדרך למשוך תשומת לב. בשנות ה 50 וה-60 היו אלה הרמיזות המיניות שאמרו לעולם (במילותיו של יו הפנר): "גם ילדות טובות אוהבות סקס ולא רק פתייניות מסוכנות". בשנות ה-70 השתמשו מפרסמים בדימויים של אל.אס.די ומריחואנה, ובשנות ה-80 עם לידתה של התנועה הפמיניסטית המודרנית, באה מדונה עם חזיית השפיצים והאוננות על הבמה והביעה אמירות שהעיפו לפח את הילדות הטובות של העשורים הקודמים וקידמו נשים מיניות ומשוחררות. אבל איכשהו גם זה התיישן, והיום בעידן ששחרור קלטת סקס היא דרך לגיטימית לקידום קריירה של כוכבנית מתחילה, ולכל כוכבנית ותיקה כבר רואים את המה שמו... קצת גניחות על הבמה כבר לא מדגדגות לאף אחד (תרתי משמע...). ואז באו שנות ה-90 עם ה"הרואין שיק" שלהן והפרובוקציה החמה הפכה להיות האנורקסיה, אבל עכשיו כנשים כמו נועה תשבי, קים קרדשיאן וכריסטינה הנדריקס מקשטות את כל המגזינים עם גוף ה"וונוס דה מיילו" שלהן, בהייה בשלדים שואתיים כמו קייט מוס כבר נמאסה עלינו גם כן. ואז הגיע המילניום החדש וניכר היה ששם המשחק הפך ל"פרובוקציה לשם פרובוקציה"- כמה שיותר מוזר יותר טוב: בריטני ספירס מגלחת את הראש, ליידי גאגא לובשת סטייק ואפילו אצלנו- דנה ספקטור ברגע מבודח במיוחד מהדוקו-סדרה "מחוברות" מספרת שהיא שוקלת להרעיב את בתה הפעוטה. למה? כי זה פרובוקטיבי.

למה אמא שלך לא רוחצת אותך בסבון פרי?" פרסומת מתחילת המאה

אבל המעשה שהרעיש את עולם האופנה השנה הוא בהחלט המעצב הראשי (לשעבר) של בית "דיור", ג'ון גליאנו, שבאופן אישי שבר את ליבי כשסרטון ביו-טיוב הראה אותו משתלח בבחורה יהודיה בבית קפה פריזאי ואומר שהיטלר היה צריך להרוג את כל היהודים. האם המעצב המוכשר הוא באמת גזען? או שמא הוא ממש טיפש? שהרי לבוא ולהגיד כזה דבר כששם המשפחה של הבעלים הנוכחי של דיור הוא טולדאנו והשחקנית שמפרסמת את הבושם החדש היא נטלי פורטמן (a.k.a- נטלי הרשלג מירושלים) שבמקרה זכתה באוסקר ממש באותה תקופה, תסכימו איתי שזה מריח או מטיפשות תהומית או מיחצ"נות טהורה. ייתכן כמובן שהמעצב הגאון היה אכן שיכור והתפלקה לו כל הנאציות שהייתה שמורה בתוכו, אבל האם לא יתכן שמר גליאנו רצה לפרוש מ"דיור" ולהקים ליין עצמאי וביקש לעצמו קצת פרובוקציה לסיפתח?

ג'ון גליאנו: לא ממש ילדת פרחים...

מעניין לראות שמאז, עניין הגזענות הפך למפתח לכל מי שמבקש לעצמו קצת צומי: הבמאי לארס פון-טרייר מתבדח שהוא נאצי בפסטיבל קאן האחרון, ובקמפיין החורף 2011 לתיקים של לואי ויטון נראות דוגמניות מתרווחות בתוך מכונית פאר ולבושות במדים שממש לא נעימים לעין היהודית הצופייה.

נאצי שיק: לואי ויטון, חורף 2011

ניצנים של גזענות בפרסום היה ניתן לראות בערך מאז תחילת העיתונות המופצת. בתמונה השנייה מלמעלה ,מתחילת המאה (פרסומת לסבון Fairy), רואים ילדה לבנה שואלת שפחה שחורה "מדוע אמא שלך לא רוחצת אותך בסבון פרי"? כמובן שבתחילת המאה לא ראו בזה גזענות, כי אם דרך לגיטימית לשעשע את עקרות הבית הלבנות ולחמם את ליבן למראה של ילדות קטנות מכל הגזעים המתעניינות באותו סבון. ב-2003 לעומת זאת, הוציאה חברת פליישטיישן קמפיין למוצר החדש "playstation portable white" וכדי להמחיש את לובן המוצר, השתמשו בדימוי אישה לבנה המשפילה איש שחור וכנוע. כמובן שבימינו יש לזה כבר אימפקט אחר לגמרי מאשר אי-שם בתחילת המאה.

לא כל-כך לבן וצחור: "פליישטיישן וייט", 2003

אבל המותג שמזוהה יותר מכולם עם שימוש גזעני בקמפיינים שלו הוא המותג האגדי Benetton . "בנטון" אמנם התחילו את דרכם כחברה שהשתמשה בגיוון ושונות בקמפיינים שלה כדי להעביר מסר של תמיכה באחדות; ותמונות הילדים, בעלי הצבעים ותווי הפנים המגוונות, מחזיקים ידיים כשהם לבושים בבגדי בנטון אכן שבו את לב הקונים. אך כפי שמסביר המאמר History of Campaigns , שפורסם באתר הרשמי של חברת בנטון: "כשהתחילה בנטון לעבוד עם הצלם אוליביירו טוסקאני, בקמפיינים של 1986, הפכה המילה 'גיוון' למונח 'שנוי במחלוקת'...ובמקום תמונות של ילדים מרקעים שונים, הופיעו בקמפיינים זוגות שנויים במחלוקת". כך למשל הקמפיין בו נראות ילדה לבנה וילדה שחורה מתחבקות, (תמונה ראשונה למעלה) ואי-אפשר שלא להבחין שהילדה הלבנה נראית כמו אחד מציורי המלאכים של רפאל בעוד שלילדה השחורה יש קרניים.

"כל הקונפליקטים הללו מבוססים על טאבוים" מסביר המאמר באתר של בנטון, "על חוסר הייתכנות של דו-קיום, על השוני שמפלג במקום לחבר. בכך שאנו מכירים בשוני זה ובאיסורים הללו, כך נראה לנו שהמותג מעורב יותר חברתית, שכן הוא לקח צד ולא רק מתבונן בתמונה 'אוביקטיבית' של המציאות". ואני אומרת- הכול טוב ויפה, והטיעון הזה של "בואו נתבונן בעצמינו" היה יכול להיות מאוד משכנע אם היה מדובר בקמפיין כלשהו של פעילים חברתיים ללא מטרות רווח, ולא של מותג אופנה ענק שמה שהוא למעשה עשה היה לנצל דימוי של שתי ילדות תמימות באופן גזעני ופוגעני ביותר כדי למכור בגדים. רבותי: גזענות לשם הזעזוע בלבד. ועכשיו....לשערורייה האחרונה בעולם האופנה.....

הרי לא חשבתם שאכתוב פוסט כזה ואתעלם מהשערורייה האחרונה שיצרה בלוגרית האופנה והיועצת הקריאטיבית של המותג ML, יעל רגב, כשכתבה בבלוג שלה המופיע באתר המותג: "גיליתי על עצמי שאני אשכרה גזענית". רגב כתבה בטור שלה שהיא אינה רואה כיצד נשים שחורות יכולות לדגמן וכי היא עצמה מוצאת שהמראה השחור דוחה אותה. לאחר מטח של ביקורות נגד רגב עצמה ונגד חברת ML כתבה רגב את ההסבר הבא: "הטור המדובר אינו טור המטיף לשנאת האחר או השונה, הוא טור המטיף לחשבון נפש. אצל כולנו. ואולי בראש ובראשונה אצלי. חשבון נפש מול חוסר היכולת שלנו להבין את השונה והבחירה שלנו להזדהות עם שונה מסוים, ספציפי".

טיירה בנקס- אנחנו דווקא מאוד התחברנו כשהיא פרסמה פה את שוקולד "רוזמרי"

משהו בהסברים של רגב נשמע לי דומה מדי להסברים של חברת "בנטון" וגרם לי אפילו לתהות אם יש כאן עניין של השראה. נכון, חשבון הנפש שלה היה, לדעתי, אמיץ וכנה. הרי, היא לא "עשתה גליאנו" ולא אמרה שצריך להרוג שחורים, אלא הודתה ברעה החולה שבתוכה. אבל האם מדובר בבחורה גזענית באמת? לא אם תשאלו אותי. שהרי היא לא עשתה חשבון נפש בבלוג הפרטי וחסר הצנזורה שלה, היא התוודתה על נפשה ה"גזענית" על גבי טור באתר המותג...פרובוקציה מישהו? זה בהחלט נראה פחות כמו גזענות ויותר כמו ניצול המומנטום ושימוש בטרנד החדש של עולם האופנה- גזענות.

אז חוץ מזה שההתבטאויות שלה שהיו קשות ומכוערות(ואם תשאלו אותי גם לא אמיתיות....) היא הצליחה באופן אירוני לחשוף בעזרתן כמה מהצדדים המכוערים והשיפוטיים של היהודים הטובים. שכן, כאשר פורסם העניין, ענו כמה טוקבקיסטים עתירי עידון ב:"פרה שמנה", וב-"מה את שופטת אחרים?תסתכלי במראה". כאילו שאם היה מדובר בבחורה תמירה ודקיקה ולא ביועצת של אופנה למידות גדולות היה לנו קל יותר לקבל את דעותיה? האם מותר היה לה להביע דעה זו לו נראתה אחרת?

ואגב, אותה רעה חולה שעליה עשתה רגב "מיה קולפה", אינה רק מנת חלקה של בלוגרית ישראלית לבנטינית אלא ניכר כי היא בוערת בעצמותיהם של גדולינו וחכמינו מהמותג "לוריאל". גם להם כנראה לא היה נח לראות דוגמנית שחורה מדי ולכן גרמו לשערורייה לא קטנה משל עצמם כשהעזו, בעזרת פוטושופ, להלבין ברבים את פניה (פאן ינטנדד) של הפרזנטורית שלהם- הזמרת ביונסה. ככה שיעל רגב לא גילתה לנו את אמריקה (וגם לא שחטה את האינדיאנים).

הלבינו את פניה ברבים: ביונסה בקמפיין ל"לוריאל" (ימין)מול המציאות (שמאל)

אז קדימה קוראים יקרים, לקראת סתיו-חורף 2012 שנאו לכם יהודים, סלדו לכם משחורים, הפנו אצבע ברחוב לנכים ולשמנים, כי גזענות היא לגמרי השחור החדש!

קפל כפליים בחתונה המלכותית (ועוד כמה שפנים מהכובע)

פורסם לראשונה ב-1 למאי, 2011

הערה: התמונות בפוסט זה נלקחו מתוך אתרי האופנה בארץ ובעולם.

כל עורכי האופנה בעולם עצרו אתמול את נשימתם בציפייה לשמלת הכלה, שעומדת להיות המודל לכל מעצבות הכלה מלונדון ועד אלנבי בשנים הקרובות. אבל אני, ממרום מעמדי, החלטתי שגם הדוכסות והרוזנות ואולי אפילו מלכת אנגליה עצמה שוות שאני אקדיש להן כמה שורות (כמה אדיב מצידי בהתחשב בעובדה שאף אחד לא הזמין אותי...).
התמונות של כל האריסטוקרטיה הבינלאומית ומליונרים אחרים, המגיעים בזה אחר זה לכנסיית ווסטמינסטר, היו לא פחות מרהיבות מהשטיח האדום של פרסי האוסקר, ולכל מי שחשב שהאריסטוקרטיה תקועה בנפטלין מבחינה אופנתית חייב לאכול את הכובע (משימה לא קלה לאור כל הכובעים האקסטרבגנטיים שכיכבו שם). הנשים היו לבושות לרוב בצבעי הפסטל והניוד שהיו שיא הטרנד בשנים האחרונות ורוב הנשים הצעירות יותר הפגינו ידע מרשים בטרנד של הקיץ- צבעי פירות בוהקים וביניהם: לימון, דובדבן ויערה, וגם כמה כחולים עמוקים מלכותיים.

אבל הרושם החזק ביותר שנוצר אצלי הוא שנשות משפחת וינדזור התכנסו בארמון וכמו מערכת עיתון אופנה מוביל החליטו פה אחד: "קפלים!!!". כמעט כל הנשים שבלטו בטקס כולל המלכה עצמה הופיעו במעילים דקים עם חצאיות מתרחבות בגזרת A ומלאות קפלים.

מי שהתחילה את הטרנד היא קמילה, אשתו של הנסיך צ'ארלס, שהפציעה במעיל תכלת וורוד חיוור עם עיטורי זהב וחצאית עשירה בקפלים

(לא מתקפלת- הדוכסית קמילה)

מדד המתיקות הגיע לממדי סכרת כשאחותה של הכלה, בשמלה בגזרת נהדרת של בתולת-ים אבל מבד שנראה זול ומגעיל ושהתקמט מקדימה עם כל צעד, הובילה לחופה שושבינות קטנות ומושלמות עם זרים על הראש והרבה הרבה קפלים בחצאיות הנפוחות שלהן...לא מזכיר קצת את "צלילי המוזיקה"?


(אגם הברבורים: שושבינות הכלה הקטנות ואחותה, פיפה מידלטון)

אלפי מצלמות התקשורת התמקדו גם על ויקטוריה בקאם שהגיעה בעקבים אימתניים שמתאימים יותר לליידי גאגא ולא לאישה בחודש חמישי, אבל הרשימה מאוד בחצאית הא-סימטרית שלה שכן, כן גם התקפלה. וגם על בת הדודה של וויליאם, הנסיכה ביאטריס, שלבשה בד פליסה מקופל בצבע פודרה מאוד טרנדי.

אבל אף אחד לא יכול להתווכח עם העובדה שאם יש מישהי שלגמרי יצאה מלכה היא....טוב נו...המלכה. היא הובילה בגאווה את הטרנד המשפחתי של הקפלים ועשתה את זה בענק כשהופיעה עם הקפלים דווקא בצווארון. יותר מזה, האישה הזו בשנות ה-80 לחייה נתנה פייט רציני לכל הצעירות כשבחרה כאחרונת דוגמניות המסלול בצבע צהוב בוהק, ובכך הצליחה לשלב מודרניזציה ומסורת- מצד אחד שיא צבעי הקיץ ומצד שני מחווה יפה ואולי מכוונת לכמרים של הכנסייה האנגליקנית.

(הלו כומר, למה לא תיאמת איתי: המלכה אליזבת)

מה אומר ומה אגיד על השמלה המדוברת של הכלה היפיפיה קייט מידלטון, שעיתוני האופנה לא אומרים כבר ב-24 השעות האחרונות? מה יש לומר? רואים שהגברת עשתה תואר בשיווק אופנה ועבדה באחד מבתי האופנה הנחשבים בלונדון. גם היא, כמו המלכה בכבודה ובעצמה, הצליחה לשלב פשטות ושמרנות עם מיטב הטרנדים של העונה. היא בחרה בבית האופנה הבריטי אלכסנדר מקווין והלכה על שמלה לא חושפנית. אך מצד שני, עשתה שימוש מושלם בתחרת שאנטילי צרפתית ובגזרת המותן הגבוהה שנכנסת לחיינו (ולצלעותינו) כל-כך חזק. C אני מצהירה בזאת שבעונת החתונות הקרובה כל כלה באשר היא תצעד לחופה בשמלת מותן גבוהה עם עליונית מתחרה- ואל תשכחו איפה שמעתם את זה קודם. ואם תצליחו להשפיל מבט כלפי מטה מהמחשוף האלגנטי בצורת לב, נוכל לשים לב שהחצאית המתנפחת מלאה ב....תגידו את זה איתי....קפלים!!! היכנו לקיץ מלא בחצאיות קפלים ובד פליסה!

(פשטנות אלגנטית: הנסיכה החדשה)

יפה? כן.יוקרתית? כן. אלגנטית ושופעת טרנדים. אלוהים, כן. אני יכולה להמשיך עם אורגזמת האופנה הפרטית שאני חווה פה עוד הרבה זמן. אבל דבר אחד שאי-אפשר להגיד על השמלה של הנסיכה קייט היא שהיא מקורית. אז נכון שהבלוג הזה הוא חזק בווינטג' אבל יש ווינטג' ויש העתקה. אז למה הנסיכה לא יכלה לעשות אמירה אופנתית משל עצמה והייתה חייבת להעתיק כמעט אחד לאחד את שמלת החתונה של גרייס קלי משנת 1956?...לא ברור...

(גרייס קלי ביום בו נישאה לנסיך מונאקו: מצאו את ההבדלים).

אין ספק שאנו עדים לאירוע שיהווה דף משמעותי בהיסטוריה. וכמחווה לטקס שמסמל את המשכיות המונכריה המתפקדת היחידה והפופולארית ביותר בעולם המודרני, גם הבלוג הצנוע הזה החליט לעשות מעשה ולאחד בפוסט אחד שני אייטמים. ועל-כן קוראים וקוראות יקרים, היכנו לפינת Do and Don't מלכותית במיוחד והפעם בפינתנו: הכובעים!!!

המסורת הבריטית קובעת שעל הנשים להופיע לכל אירוע רשמי בכובע. העניין כל-כך מהותי שנרשמה אפילו פדיחה בחתונה כשאשת ראש הממשלה, מנהיג המפלגה הליברלית-דמוקרטית, הגיעה כשלראשה רק קשת קטנה...אהמ....הפגנה סמויה נגד בית המלוכה anyone ?? אבל יותר מזה, המסורת עתיקת היומין הזו גורמת לנשות בריטניה כבר עשורים להתחרות אחת בשנייה למי יש כובע יותר הזוי, ובחתונה הזו בהחלט ראינו תהלכות מוזרויות שלא הייתה מביישת גם את הילד הלא חוקי שיכול היה להיוולד לבוי ג'ורג' וליידי גאגא (לא דיברנו עליה כבר...?).

אבל הבה נתחיל את סיפור האגדה הזה מההתחלה. רבים מכנים את סיפורנו "סיפור סינדרלה מודרני" שבו נערה מפשוטי העם (אם נחשיב בת להורים מליונרים שלמדה באחת מהאוניברסיטאות היוקרתיות בעולם "פשוטה") מתחתנת עם נסיך יפה תואר (שמתחיל להקריח בגיל 29 אבל אנחנו לא מדברים על זה....). הנערה היפה נישאת לנסיך בשמלה שיצרה עבורה במטה קסם הפיה הטובה שלה- הלא היא שרה ברטון, המעצבת הראשית בבית "אלכסנדר מקווין" (תקראו לזה "מטה קסם" אני מעדיפה לקרוא לזה טונה כסף וקשרים בעולם האופנה- תואר בשיווק אופנה כבר אמרתי??).

בהגיעה לנשף המלכותי, פוגשת הנערה המאושרת את המלכה המהוללת. ואם כל הכבוד לאליזבת השנייה, אני מעדיפה להתייחס למלכה האמיתית של הממלכה הבריטית- ויקטוריה בקהאם. וכאן אנו מגיעים ל Do של פינתנו:
Do- כובעים:
ויקטוריה אמנם ספגה ביקורת נוקבת ממבקרי האופנה באנגליה כשהגיעה לאירוע באמצע היום כשהיא לובשת צבע קודר שמתאים יותר לערב, ולא מיישרת קו עם שאר צבעי הפסטל והפירות. אבל אנחנו נסלח לצבע הכחול כהה ההלווייתי משהו(השמלה אגב לקוחה מהליין של ויקטוריה בקאהם עצמה לאביב/קיץ 2011), ונתייחס לשרף שמלבלב לו על מצחה. אז כן, לנו הישראלים זה נראה כמו מיץ הזבל של מצעד הגאווה (במקרה הטוב) אבל אם כבר לשחק אותה הכבען המטורף, אז לעשות את זה כמו הגברת בקאהם. הכובע, פרי יצירתו של אגדת האופנה פיליפ טרייסי, הוא יחסית קטן, הצבע תואם לצבע הבגד, העיטור רחוק מהפנים ולכן אינו מפריע לטווח הראייה, והתסרוקת- קוקו פשוט משוך לאחור שאינו מתחרה עם העיצוב של הכובע. דוז פואה! הייתי מורידה בפניה את הכובע, אבל עוד יאשימו אותי בתקרית דיפלומטית.


("היה קצת חם אז הצמדתי מאוורר לכובע": ויקטוריה ודיוויד בקהאם)

ומאיגרה רמה לבירה עמיקתה- גבירותיי ורבותי:ה-Don't
כל אגדת סינדרלה זקוקה לצמד אחיות מכוערות ומרושעות. וכאילו מתוך תסריט קיבלנו את שתי בנות הדודות של וויליאם, הנסיכות ביאטרים ויוג'יני, שהן לא רק Don't מהלך אלא...איך נאמר זאת בעדינות...ההירושימה והנגאסאקי של הכובעים!

(לא שותים ומתלבשים! הנסיכות ביאטריס ויוג'יני)

כפילות של האחיות המרושעות: באדיבות אתר buzzfeed.com )

בואו נתחיל מהמפגע הסביבתי הפחות נורא. אוקיי, אז הנסיכה הצעירה ביאטריס קצת יותר חטובה ונאה (...) מאחותה הגדולה, וחייבים לתת לה קרדיט על הבגד בצבע הפודרה שתואם יפה מאוד את מגמת צבעי הניוד (שאני מבטיחה שזה הדבר האחרון שאני אומרת עליה לפני שאני מתחילה להימאס גם על עצמי). העיטורים בצווארון מאוד מעניינים, ומתחת למעיל מבצבת לה חצאים מבד קלוש. אז אם הצלחת כל-כך יפה עד עכשיו, למה בשם כל השדים והרוחות היית צריכה לקחת מרבה רגליים ולתקוע אותו כמו גידול ממאיר מהפדחת??

הנפילה כואבת מאוד אם נתחשב בעובדה שמדובר באותו מעצב דגול, פיליפ טרייסי, שאמון גם על כובעה של הבקהאמית.... ולזה קוראים יום רע בעבודה!

לצידה של ביאטריס מהלכת, או יותר נכון מדדה, אחותה הגדולה יוג'יני. אני מתנצלת בפני קוראי אך כתיבת המילים הבאות קשה לי לאור התמודדות לא פשוטה עם השואה האסטתית שלפנינו. בואו נתחיל מזה שבחורה דשנה לא צריכה ללבוש ז'קט צמוד מדי ומקושקש מדי שגורם לה להשפך לכל הכיוונים. אבל לעטר את חמוקיה השופעים בשורה של סרטים שנראו כאילו נשארו כאקסטרות מחג המולד.... והחצאית הנוקשה הזו.... אוי הלב שלי...אבל הגרוע מכל עוד לפנינו- אני מבקשת מכם קוראים יקרים להרחיק ילדים קטנים מהחדר כדי שלא יצטרכו לגדול עם הידיעה שהם ראו בחורה שמסתובבת עם תרנגול הודו שחוט על הראש. באמת! היא נראית כאילו היא יצאה לציד מלכותי, שחטה את נוצות הקורבן התמים, הכניסה אותן לסלסילה וקמה בוקר בהיר אחד בהחלטה לעשות מכל הקונסטרוקציה הזוועתית הזו כובע. אני מסרבת להאמין שמי שאחראית לתרנגול הכפרות הזה היא האישה המגניבה ביותר בעולם העיצוב- ויויאן ווסטווד.תמיד ידעתי שכסף לא קונה טעם, אבל חייתי באשלייה שתואר אצולה מולד מחדיר איזשהו חוש אסטתי לדם... אני עומדת המומה ונפעמת...

ובכן קוראים יקרים, כאן מסתיים לו סיפור האגדה שלנו ובלוג Timeless Hemlines חותם בזאת את סיקור החתונה המלכותית. אמנם בחרתי לסיים בנימה קצת צורמת אבל בל נשכח את כל הצבעים והגזרות המרהיבות שהטכנולוגיה המודרנית אפשרה לנו לשטוף בהם את עינינו. וכדי שלא ניפרד בטעם מר, הנה עוד כמה מהכובעים ועיטורי הראש שריצדנו אתמול בכנסיית ווסטמינסר.

(הטוב, הרע והמכוער, וזו שלא באה בכובע בכלל)


(כובעים וצבעי פסטלים שכנראה ימשיכו איתנו גם לקיץ הקרוב)
מקווים שניהנתם ואני נפרדת מכם לשלום בנפנוף יד מלכותי עד לפוסט הבא.