יום רביעי, 31 במאי 2017

A Boy, A girl and a Camera: Marilyn & Milton

"You're just a boy!" she exclaimed in wonder.

"And you're just a girl" she answered nonchalantly.

This was the first exchange of words between fashion photographer Milton Greene and screen, glamor and sex icon Marilyn Monroe.

On December 1954, photographer Milton Greene was sent on assignment from Look Magazine to photograph Marilyn Monroe while she was shooting the western The River of No Return. Prior to their meeting, Marilyn was given a portfolio of Milton's work and she was so impressed by the photographer's famously intimate and outstanding portraits of the most famous actors of the era, that she immidiately assumed he was an elderly man with vast life experience. One can only imagine how stunned the 28 year-old star was when she finally met the talented photographer, only to discover that he was actually 26! It was then that she uttered the words: "You're just a boy!" And Greene, who kept his wits about him and was seemingly unfazed by the presence of the all-American sex symbol, answered simply: "And you're just a girl."

Marilyn Monroe. "The Black Sitting", photographed by Milton Greene, 1956.

It might have been that very simplicity and informality, with which Greene treated Monroe, that ignited a deep friendship between the two. That same year, Marilyn made another crucial move in her life- she broke contract with her film studio, 20th Century Fox, and moved to New York to study at the Actors' Studio, under the tutelage of one of the greatest drama teacher of 20th century- Lee Strasberg. She was fed up with the way Hollywood Portrayed her, and the move to New York was an attempt to shake off the "dumb blonde" roles in which she was continuously cast, and to take on the more serious image of a dramatic actress.

For Greene this was his opportunity to photograph the most famous woman in the world during a pivotal shift in her career and image, thus becoming an internaionally known photographer and perhaps even break into film photography. While Monroe, for her part, saw in Greene as a person who respected her coveted serious image and who could market her as a woman of many facets, rather than just the superficial sex symbol that Hollywood had made her into. 

Greene and Monroe- The beginning of a wonderful friendship.

Monroe and a classmate (one Marlon Brando) promoting a benifit event for the Actors' Studio. Photographed by Milton Greene, 1955.

The relationship between the two quickly grew, so much so that Monroe became Greene's muse, and in the first year of her life in New-York she even lived as a house guest in the home of Miltone, his wife Amy and their infant son Joshua. In April of 1955, a television crew from the Ed Murrow Show arrived at the Milton household to film their glamorous guest in their spacious kitchen. But what this interview also reveals is how surprised Murrow was at the idea that Monroe the sex icon could actually be a domestic person, and his belittling attitude towards her is evident throughout the interview. Still, Monroe managed to answer all of his questions with good humor and her famous charm, even telling Murrow how happy she was babysitting for the Greene's son on the nights when the couple was out. 

In later interviews, Amy Greene (now in her eighties) would go on to insinuate that the time Monroe had spent in their home was the only time in the actress' turbulent life that she had experienced a stable family life.

Throughout 1956, Monroe posed for several of Milton's most famous photo sessions, which were completely different to anything she had ever posed for before in her life. In Milton's photographs she appears innocent, delicate and at times almost tragic- just the way she was in real life. In one session called "The Black Sitting" she is portrayed as a playful cabaret dancer, all in black and white against a black satin backdrop. In another session, which became known as "The Ballerina Photos", she resembles a little girl in ballet class with her feet touching the floor in a child-like manner; and in yet another photo Milton transforms Monroe into a mysterious gypsy. But there is no doubt that the most macabre session of them all is the one titled "The Peasant Sitting" in which Marilyn appears as a poor, sad peasant woman in heavy unflattering clothes- a far cry from the tantalizing outfits she was used to wearing in glamor shots. 

Marilyn the mysterious gypsy. Photographed by Milton Greene, 1956

The cooperation between the two quickly developed into an even more professional one with the foundation of "Marilyn Monroe Productions", a company formed by Monroe and Greene for the purpose of both finding serious roles for Marilyn and providing leverage for Milton's career as a film photographer. This partnership proved successful in achieving its goal of transforming Monroe from a starlet, relying heavily on her sexuality, to a bone fide business woman and producer, when the two went on to produce Monroe's next film Bus Stop. For her work in this film, Monroe earned acclaimes for her acting skills for the first time in her career. 

But like everything else in Monroe's tragic roller-coaster life, her friendship with Greene was not to last. At the end of that year, she fell in love with and married renowned playwright Arthur Miller (All My Sons, Death of a Salesman), who became increasingly jealous of his new bride's relationship with Milton, despite the fact that according to accounts the relationship was never a romantic one. Miller made the working relationship between the two partners very strenuous.

Naive and Child-like: Monroe as a dainty ballerina in a Milton Greene photograph from the "Ballerina Photos" series, 1956.

The straw that finally broke the camel's back for the two friends and business partners was their next project- a film adaptation of the play The Prince and the Showgirl, which was filmed in London in 1957 and featured British theatre legend Sir Laurence Olivier. Marilyn's psychological struggles on set (presumably depression and severe performance anxiety, which would often cause her to freeze and forget her lines) led her to seek support from strangers. Little did she know that her harmless little flirtation with a minor production assistant by the name of Colin Clark would culminate in a best-seller memoir by the name of The Prince, The Showgirl and Me written by the star-struck assistant when he grew up to become an author and documentary filmmaker; or that that book would, decades later, be made into the movie My Week with Marilyn (2011).

When all those issues were topped off by Miller's ever-growing jealousy and a failed pregnancy which Monroe had suffered during filming, her work with Milton became impossible. Finally, when the film failed at the box office, that was also the end of  Monroe and Greene's professional and personal relationship.

Monroe wearing  heavy old clothes, looking like a melancholy peasant. A stark contrast to the glamorous image we all know. "The Peasant Sitting" by Milton Greene, 1956.

Marilyn Monroe died tragically in 1962 at the tender age of 36, while Milton passed away in 1985. It wasn't until 1994 that his son, Joshua Greene, the same little boy whose babysitter was the most beautiful woman of her day, discovered digital technology and began digitally restoring his late father's work. Joshua Greene curated thousands of his father's photographs into several series of books, and displayed them in exhibitions all over the world. By doing so, he continues to commemorate the work of an artist who saw beyond the alluring makeup and the white wind-blown dress, and who succeeded in showing the world the gentle spirit of a woman who spent a lifetime in the pursuit of love, recognition and true creativity.

יום שבת, 20 במאי 2017

הצלם שראה את מרלין

"אתה רק ילד!" היא קראה בפליאה. 
"ואת רק ילדה", הוא ענה בנונשלנטיות.

זו הייתה חלופת הדברים הראשונה בין צלם האופנה מילטון גרין (Milton Greene) לאייקון הקולנוע, הזוהר והסקס של כל הזמנים- מרלין מונרו.

בדצמבר 1954 נשלח צלם האופנה הניו-יורקי מילטון גרין, מטעם המגזין Look לצלם את מרלין מונרו, שהייתה אז בעיצומם של צילומים למערבון The River of No Return. לפני הפגישה, קיבלה מונרו תיק עבודות של גרין, שהיה ידוע גם בדיוקנאות האינטימיים והמרהיבים שיצר עבור רבים מכוכבי הקולנוע הגדולים של אותם הימים. היא נדהמה כ"כ מטיב העבודות, עד שהייתה משוכנעת שגרין הוא אדם מבוגר בעל נסיון חיים עשיר. אך כאשר השחקנית בת ה-28 פגשה לראשונה את הצלם, שהיה אז רק בן 26, היא הצהירה בתדהמה: "אבל אתה רק ילד" (You're just a boy!). גרין ששמר על קור רוח ולא התבלבל לרגע לנוכח המעמד מול סמל הסקס, ענה בפשטות: "ואת רק ילדה". (and you're just a girl).

מרלין מונרו בצילום ה"תמונות השחורות" מאת מילטון גרין. 1956 ("The Black Sitting"). 

יתכן שהייתה זו אותה פשטות וחוסר רשמיות בה נהג מילטון גרין כלפי מונרו, שהציטה חברות עמוקה בין השניים. באותה השנה החליטה מרלין מונרו שהיא מאסה באופן שבו הוליווד רואה אותה. היא לא הייתה מוכנה עוד לתפקידי ה"בלונדינית הטיפשה" שאליהם לוהקה פעם אחר פעם. בצעד קיצוני, היא שברה חוזה עם אולפן הסרטים 20th Century Fox בו הייתה חתומה, ועזבה לניו-יורק כדי ללמוד בביה"ס הגבוה למשחק - The Actors' Studio- בניהולו של מורה מגדולי מורי הדרמה של המאה ה-20, לי שטראוסברג , בתקווה להפוך לשחקנית דרמטית ורצינית. גרין  ראה בכך הזדמנות לצלם את מונרו בזמן מהפך משמעותי בקריירה ובתדמית שלה, ובכך להפוך לצלם בעל שם עולמי ולפרוץ לעולם הקולנוע, ומונרו מצידה ראתה בגרין כמי שמכבד את דמותה הרצינית יותר וכמי שיכול לשווק אותה כשאישה בעלת רבדים רבים ולא סתם סמל סקס שטחי כפי שהוליווד עשתה ממנה.

גרין ומונרו בתמונה משותפת- תחילתה של ידידות מופלאה .

מונרו ו"ידיד מהלימודים" (אחד מרלון ברנדו) מקדמים ערב התרמה של ביה"ס למשחק The Actors' Studio
צילום: מילטון גרין. 1955

במהרה התחזק הקשר בין הצלם לשחקנית, עד כדי כך שמונרו הפכה למוזה של גרין, ובשנה הראשונה לשהותה בניו-יורק היא אף התגוררה בביתם של מילטון גרין, אשתו איימי ובנם התינוק ג'ושוע. באפריל 1955 הגיע צוות צילום של תכנית הראיונות הפופולארית באותם ימים- תכניתו של המראיין הנודע אד מורו (The Ed Murrow Show) לראיין את מילטון ואיימי גרין ואת האורחת המפורסמת שלהם במטבח ביתם הנינוח. בראיון ניתן לראות כיצד המראיין מופתע מעצם העובדה שמונרו הזוהרת יכולה להיות אישה ביתית ולפרקים אף מתייחס אליה בזלזול . אך מונרו מצידה משיבה לכל שאלותיו בהומור וקסם אישי, ואף מספרת בהתרגשות שהיא נהנית לעשות בייביסיטר לתינוק של בני הזוג כאשר הם יוצאים בערבים.

בראיונות מאוחרים יותר, סיפרה איימי גרין (היום בשנות השמונים לחייה) כי תקופה זו שבה התארחה מרלין מונרו בביתם הייתה התקופה היחידה בחייה המיוסרים של השחקנית בה זכתה לחוות חיי משפחה יציבים.

במהלך שנת 1956 הצטלמה מונרו לכמה סדרות צילומים של גרין שהיו שונות מכל תמונה שאי פעם הופיעה בה. בתמונותיו היא נראית ענוגה ותמימה ולעיתים כמעט טראגית- כפי שהייתה באמת. סדרה אחת נקראה "התמונות השחורות" (The Black Sitting) , בהן היא נראית כרקדנית קברט משעשעת בשחור-לבן על רקע קטיפה שחורה. סדרה אחרת נקראה The Ballerina Photos, בהן היא מצטיירת כילדה קטנה בשיעור בלט שרגליה נוגעות ברצפה באופן ילדותי. בתמונות אחרות מילטון הפך אותה לצוענייה פושטת יד. אך ללא ספק, סדרת התמונות בעלת האופי המורבידי ביותר והרחוק ביותר מהדימוי הקליל והנוצץ שהוליווד הכתיבה למונרו היא "סדרת צילומי האיכרה" (The Peasant Sitting), שבהם מופיעה מונרו בדמות איכרה עצובה בבגדים כבדים ולא חושניים כפי שהתרגלה בעבר.

מונרו הצוענייה המסתורית של מילטון גרין. 1956.

שיתוף הפעולה בין השניים התפתח במהרה גם לתחום הקלנוע, והם הקימו חברת הפקה בשם Marilyn Monroe Productions , שמטרתה הייתה למצוא תפקידים רציניים עבור מונרו ולמנף את הקריירה של גרין בצילום קולנוע. שותפות זו גם הפכה את מונרו מכוכבנית שנשענת על מיניותה לאשת עסקים ומפיקה לכל דבר. הצמד הפיק יחד את סרטה של מונרו Bus Stop שזיכה אותה לראשונה בשבחים על יכולות המשחק שלה. אך כמו כל דבר בחייה ההפכפכים של מונרו, גם היחסים עם גרין לא שרדו. בסוף אותה השנה היא התאהבה במחזאי הידוע ארתור מילר ("כולם היו בניי", "מותו של סוכן") ונישאה לו. מילר קינא מאוד ביחסים בין אשתו הטרייה למילטון גרין, למרות שלפי דיווחים היחסים מעולם לא הפכו לרומנטיים, והוא הקשה על עבודתם של השניים.

תמימה וילדותית- מונרו כבלרינה ענוגה בתצלום של מילטון גרין מסדרת "צילומי הבלרינה" (Ballerina Photos. 1956).

הקש ששבר את גב הגמל הייתה ההפקה המשותפת הבאה של השניים-  הסרט The Prince and the Showgirl ("הנסיך ונערת השעשועים"), שצולם בלונדון בשנת 1957 בהשתתפות שחקן התיאטרון האגדי, סר לורנס אוליבייה. קשייה הפסיכולוגיים של מונרו על סט הצילומים (שכללו בין השאר דיכאון והפרעות חרדה קשות) גרמו לה לחפש תמיכה מזרים. לו רק היא הייתה יודעת שפלרטוטים קלים עם עוזר הפקה זוטר בשם קולין קלארק, שנבעו ללא ספק ממצוקה וחיפוש חברה, יהפכו לרב מכר בשם "הנסיך, נערת השעשועים ואני " שכתב אותו עוזר הפקה מוכה תדהמה כאשר בגר והפך לסופר ובמאי, וכי הספר הזה יהפוך ב-2011 לסרט הוליוודי בשם "השבוע שלי עם מרלין" (My Week with Marilyn).

כשלכל הבעיות האלה התווספו גם קנאתו של מילר בגרין וההיריון הכושל שחוותה באותם חודשים- עבודתה עם גרין הפכה לבלתי אפשרית, וכשהסרט נכשל בקופות התפרקה גם השותפות בין השניים.

מונרו בבגדים ישנים וגדולים בדמות של איכרה עצובה. שינוי מוחלט מהדמות שאנו מכירים. "צילומי האיכרה" (The Peasant Sitting) מאת מילטון גרין. 1956.

מרלין מונרו מתה באופן טראגי ב-1962 בהיותה רק בת 36, ומילטון הלך לעולמו ב-1985. אך ב-1994 החל בנו של הצלם, ג'ושוע גרין, לשמר את התמונות באופן דיגיטלי. הוא אצר אותן לסדרת ספרים והציג אותן בתערוכות מסביב לעולם. בעשותו כך, הוא משמר עד היום את עבודותיו הנדירות של אביו- הצלם שהצליח לראות מעבר לאיפור הזוהר והשמלה הלבנה המתנפנפת, ולחשוף לעולם את נפשה העדינה של אישה שחיפשה אהבה, הכרה ויצירה אמיתית.

יום שלישי, 14 בפברואר 2017

Victorian Floral Code

Dating and courtship in the age of emojis and Tinder can absolutely be a nightmare. But imagine how life must have been for the victorians, when members of the respectable classes couldn't even ask out the object of their desire for a cup of coffee. Instead, the hopeful victorian suitor had to resort to a very specific code to win over his lady love- The language of flowers.

Victorian courtship. Let's hope he means true love...

The vicotorian era in England (between 1837 and 1901), named after the British queen Victoria, is widely associated with social cruelty, heavy industry and inhumane neglect of the working classes; greatly due to the novels or Charles Dicknes. But more than anything, it seems to have been an era of what today would be considered mind- boggling hypocrisy on the part of the upper and aristocratic classes: On the one hand, words like "chest" or even "limbs" would never have come up in a polite drawing room conversation. On the other hand, orgies became a favorite pastime and prostitution rates are still among the highest in recorded history.

It's not surprising therefore, that courtship also had to be conducted under strict regulations. After all, a young man from a respectable family couldn't exactly walk up to the girl of his dreams and say "hi". Instead, he had to make his intentions clear by using a type of victorian "Mors Code"- a bouquet of flowers. Flowers were such a staple of communication between the sexes that each flower had a widely understood meaning of its own, so a successfully put together bouquet could represent an entire "pick up" line. One combination of flowers could mean "your eyes mesmerize me", while another could say "sorry, I'm married." In an attempt to help the confused suitor send his lady the right message and keep him from making a colossal mess of it, flower dictionaries were published by the thousands during that period, detailing the secret meaning of each flower.


The Victorian "Language of Flowers" dictionary- a must-have for any hopeful suitor.

The dictionaries offered a coherent glossory of all available flower types and their acceptable social meaning. For instance: Bluebells meant that he admired your kindness; violets meant that your humble nature and humility were really turning him on; tulips were often used to say that he liked you; Jasmin said "you are charming"; while red roses were a clear sign that, well... he's itching for you in a body part that he dare not speak of.

Judging by the flowers on her end table, that is one steamy letter that she'd received...

"The Love Letter"/Auguste Toulmouche. 1883

But not all roses smell as sweet, and not every flower was a declareation of fondness. Yes, dear maiden, if you received chrystanthemums, he was telling you "let's be friends". If he sent you cyclaments, he was trying to break up with you; and if he was so rude as to send you orange lilies, he purely hated you! (as opposed to white lilies which meant that you are a rare beauty- what a difference a shade makes!) You can definitely say that flowers were the emojies of the 19th century.

Orange and white lilies: Someone's sending mixed messages!

But the one who transformed the victorian floral code into a truly sexy phenomenon was French novelist Alexander Dumas fils ("junior") with his renowned novel "The Lady with the Camellias" (La Dame aux Camellias). In 1848, Dumas junior- son of the man who introduced the world to "The Three Musketeers", published his sensual novel, the main character in which is a courtesan (basically a high-end escort for the aristocracy) named Marguerite Gautier who carried a bouquet of camellias wherever she went. Since camellias were known to be the sign for flirtation, Marguerite's bouguet was her way of saying "How you doin'?" to every wealthy gentelmen who crossed her path.

Rumer had it that Marguerite's character was actually based on a real life courtesan- a woman named Marie Duplessis who was very famous in the Parisian upper class circles, and who was said to have been the mistress of the author himself. 

Portrait of Marie Duplessis- the woman, the mistress and the inpiration for "The Lady with the Camellias"

Even though the French were much more liberal than the British when it came to expressing their emotions and secret urges (they were French, after all), the heroine of the novel was still constrained by social conventions, and so she only had her camellias as a business card for attracting potential customers. An amazing example of that can be seen in the first chapter of the novel, where she is described carrying her bouquet of white camellias as she  attented the opera every night (the place where the creme de la creme of society would go to see and be seen). But then it goes on to say that for about three or four days out of the month, Marguerite would appear at the opera house carrying red camellias instead. A clever way of telling you're stuffy aristocratic clients that you are...shall we say "closed for business."

Unfortunately,  Alexander Dumas junior was a typical 19th century man. And as such, he couldn't allow this sinner of a woman to have her happy ending. So the novel ends with Marguerite's tragic deeath as a result of consumption (and according to some critics, that may have been a euphemism for a sexually transmitted disease). Nevertheless, the passion and rebellious nature of the novel made it so popular that in 1853 Italian composer Giuseppe Verdi adapted it to his famous opera "La Traviata" (literally: "Fallen woman" in Italian), and in 1915 it became a widely successful silent film titled "Cameille". The film itself was remade in 1936 with Greta Garbo starring in the role of Marguerite Gautier; a role which earned her an Oscar.

Greta Garbo as Marguerite. 1936.

Modern day Marguerite: On the left- the cover of Aleander Dumas' classic novel. On the right- a model wearing Dolce & Gabbana's "Rose Dress" in their fall/winter 2016 show.

So on this Valentine's day when you want to convey a message to that special someone or if you are just fed up with deciphering winking smiley faces in a text message, why don't you pay a visit to your neighborhood florist and try to find a flower that says: "Want to go for a drink?"

יום שישי, 20 בינואר 2017

מלכת ה"סלפי" של המאה ה-19

דמיינו אישה המתעדת את עצמה בפרטי פרטים מדי יום, הדואגת לביים כל תמונה בה היא מצולמת עד לזווית המדוייקת ביותר, והמתקנת כל צילום בפוטושופ. אתם חושבים שאני מדברת על מלכת הטראש קים קרדשיאן? תחשבו שוב! האישה עליה אני מדברת חיה במאה ה-19. קראו לה וירג'יניה אולדויני, ואהבתה להמצאה החדשה והגאונית שנקראה "דאגרוטיפ" (טכניקה מוקדמת של צילום) יחד עם תחושת נרקסיזם מפותחת, הביאה היסטוריונים מודרניים לכנותה "ממציאת הסלפי" ו"אם הסוריאליזם".

אולדויני נולדה למשפחה אריסטוקרטית באזור לה-ספציה, במה שהפך במרוצת השנים לחלק מאיטליה המאוחדת, ובגיל 17 היא נישאה לרוזן מקסטיליון. ב-1855 עברו בני-הזוג לפאריז בעקבות בקשתו של בן-דודה- ראש ממשלת איטליה הראשון- קאמיליו קאבור, שביקש מבת דודתו היפיפיה בקשה מיוחדת: לשכנע את הקיסר נפוליאון השלישי מצרפת שיעזור לו בתהליך איחוד איטליה בכל דרך אפשרית. הרוזנת מקסטיליון לקחה את הבקשה לתשומת ליבה, והפכה במהרה למאהבת של הקיסר הצרפתי (ולחשוב שההיסטוריה נותנת לקאבור והגנרל גאריבלדי את הקרדיט על איחוד איטליה...).

הרומן נמשך אמנם פחות משנה, אך בזמן קצר זה הפכה הרוזנת המקסטיליון לשיחת העיר בפאריז. בכל מקום הופנו העיניים אליה ואל התלבושות האקסטרווגנטיות שעיצבה לעצמה. סופרים ומשוררים בני תקופתה כינו אותה "יפיפיה קסומה" ו"וונוס שירדה מהר אולימפוס". אך תשומת הלב הזו החלה "לעלות לה לראש" עד כדי כך שהיא נהייתה יהירה, דרשה הערצה מתמדת מגברים ובקושי פנתה בדברים לנשים. היא אף החלה לתעד את חייה ביומנים בהם תיארה את עצמה בגוף שלישי כ:"יצירה מושלמת של אבינו בשמיים, ששקד פעם אחר פעם על עיצובה. ומשסיים את מלאכתו, הביט בהשתאות ביצירת האומנות שלו." מה אפשר לומר- בחורה צנועה...

ב- 1857, היא נפרדה מבעלה ומצאה דרך נוספת ומודרנית במיוחד לתעד את דמותה. עשירי פאריז באותם ימים גילו טרנד חדש- הצילום, ונהרו בהמוניהם לסטודיו של הצלם המלכותי הרשמי- פייר לואי פיירסון. ברגע שרגלה של הרוזנת דרכה במקום, היא החלה "להפיק" צילומים באופן שלא נראה עד הפקות האופנה-העילית של ימינו: היא ארגנה תפאורות מיוחדות לכל תמונה, הזמינה במיוחד תלבושות מגוונות שיוסיפו אופי לכל תצלום, ואפילו שכרה ציירים שיתקנו בעזרת צבע כל תצלום- מאבני היסוד של הפוטושופ המודרני.

מערכת היחסים בין הרוזנת לצילום של פייר-לואי פיירסון נמשכה מעל ארבעים שנה- עד סוף ימי חייה . ובעידן שבו אנשים עמידים יכלו להרשות לעצמם רק דיוקן צילום אחד בימי חייהם, הרוזנת מקסטיליון הצטלמה לעשרות דיוקנים שזיכו אותה בכינוי "אם הסוריאליזם". באחת מהתמונות המפורסמות ביותר שלה היא מצולמת כשפניה הבהירות מוצבות באופן מושלם כנגד קיר כהה, שמלתה בעלת נפח רב במיוחד, שיערה משוך כלפי מעלה בעשרות סיכות כשרק תלתל אחד תלוי באומנותיות מכוונת על צווארה. מאחוריה נראה ילד שדמותו מטושטשת כאילו היה רוח רפאים, בעוד דמותה של הרוזנת עצמה נראית לא רק במרכז התמונה כי אם משתקפת באופן סימטרי גם מבעד למראת היד המעוטרת שהיא אוחזת. עד כדי כך הייתה מדוייקת תשומת-ליבה לפרטים.

בערוב ימיה היא הסתגרה בביתה וסירבה כלל לתלות בו מראות. גם קירות הבית נצבעו בצבע כהה והיא סירבה להופיע בפומבי. ולמרות שהצילומים שלה- אותם התעקשה להמשיך- הפכו לאפלים ומעוותים יותר ויותר, היא תיכננה זמן קצר לפני מותה "קאמבק" בדמות תערוכת צילומים שתיקרא (כבקשתה) "האישה היפה ביותר של המאה". בביוגרפיות אודותיה היא מתאורת כאובססיבית לגבי דמותה וכמי שהתעקשה לגלם בתצלומיה גיבורות מיסטיות ולא מובנות. אך היסטוריוניות פוסט-פמיניסטיות מתעקשות שהיא הייתה למעשה פורצת דרך באופן שבו נשים ראו את עצמן. שכן בתקופה שבה האישה האידיאלית נדרשה להיות צנועה וענווה, וירג'יניה אולדויני העזה להעריץ את עצמה ולהציב את דמותה באור הזרקורים (תרתי משמע) באופן שלא נראה עד "עידן הסלפי" בו אנו חיים.

יום שני, 17 באוקטובר 2016

שלגייה האמיתית מבוואריה

האגדה "שלגיה" או בשפת המקור (גרמנית) Sneewittchen, היא אחת האגדות המפורסמות ששוכתבה ופורסמה ב-1812 ע"י זוג האחים חוקרי הפולקלור הגרמני- ווילהלם ויעקב גרים. האגדה הקסומה על נסיכה שנרדפה ע"י אם חורגת, שמתגלה כמכשפה קנאית בעלת כוחות הרסניים, ובורחת עמוק לתוך יער אל ביתם של שבעה גמדים טובי לב, מוכרת ואהובה על כל ילד בעולם המערבי כבר מאתיים שנה. אך כמו במקרים של רוב האגדות הקסומות, ההשראה תמיד נמצאת בעולם האמיתי הסובב אותנו. וכך גם במקרה של הנערה היפה בעלת הפנים החיוורות כשלג, השיער השחור כפחם, והשפתיים האדומות כדם.

"שלגיה ושבעת הגמדים" איור מקורי של הצייר הגרמני בן המאה ה-19 קארל אופטרדינגר

היסטוריונים וחוקרי ספרות עדיין חלוקים בדעתם לגבי מי הייתה הנערה האמיתית מאחורי אגדת העמים. אך רוב התיאוריות מצביעות על נסיכה בווארית בשם מריה-סופיה וון ארת'ל.

מריה- סופיה וון ארת'ל: שלגיה האמיתית

מריה-סופיה וון ארת'ל (Maria Sophia Von Erthal) נולדה בשנת 1729 בטירת וון ארת'ל שבעיר לור על גדול נהר המיין (Lohr am Main) בבוואריה (גרמניה). היא הייתה בתו היחידה של הנסיך הבווארי פיליפ כריסטוף וון ארת'ל שאיבד את אשתו האהובה כשמריה-סופיה הייתה רק בת 12. שנתיים לאחר מכן, נשא פיליפ את הרוזנת קלאודיה וון ארת'ל, וכמו באגדה גם כאן העניינים מתחילים להסתבך...

יחסי אמהות (חורגות)-בנות מעולם לא נראו רע יותר: הפוסטר לסרט "שלגייה" של וולט דיסני. 1937

לרוזנת קלאודיה היו ילדים משלה מנישואים קודמים, והעובדה שלנסיך העשיר הייתה כבר יורשת חוקית ויחידה ממש לא באה לה טוב. וממש כמו באגדה, יחסה כלפי הנערה היה שתלטני ואפילו אלים וקשה. מאחר שהנסיך פיליפ בילה את רוב זמנו בנסיעות דיפלומטיות, האם החורגת יכלה לעשות בנערה פחות או יותר כל העולה על רוחה. לא ידוע בדיוק מה היה אופי ההתעללות של האם החורגת במריה-סופיה, אך דבר אחד כן ידוע: בזמן שהנסיך בילה את רוב ימיו רחוק מהבית, והרוזנת קלאודיה נתקעה לבד בטירה עם בת חורגת שהיא לא סבלה, היא ניחמה את עצמה בחברת המתנה היפיפיה שבעלה קנה לה כמתנת חתונה: מראה מרהיבה מגולפת במסגרת ברזל צבעונית.

באותם ימים (כמו גם היום) נודעה העיר לור בתעשיית הזכוכית הענפה המתקיימת בה, ונפחיות זכוכית רבות צבעו את העיר. הייצוא העיקרי של תעשיית הזכוכית היו מראות וארונות זכוכית- ממש כמו זה שהאחים גרים בחרו להציג כארון הקבורה בתוכו נחה שלגייה לאחר שאכלה תפוח מורעל. המראות שיוצרו בלור קושטו במסגרות ברזל מגולפות במלאכת מחשבת ועליהן נחרטו אמירות חשובות מהתנ"ך והפולקלור המקומי, אותן נהגו בעלות המראות לקרוא בקול רם. ה"שטאנץ" הזה של כיתובים על מסגרת המראה הפכו את המראות למצרך מבוקש ע"י כל אישה ונערה באזור, והם זכו לכינוי "המראות המדברות של לור". תיאוריה אחרת טוענת שמקור הכינוי "המראות המדברות" נובע מאיכות המראות מלור, שהייתה כה גבוהה עד שלזכוכית הייתה  אקוסטיקה שגרמה להד במראה בכל פעם שמישהו דיבר אליה. בכל מקרה, המראה המקורית של האם החורגת שרדה והיא מוצגת עד היום בטירת וון ארת'ל המתפקדת כמוזיאון. ואם אתם חושבים שאי אפשר לעבור מול המונה ליזה בלובר בלי לבדוק האם העיניים שלה עוקבות אחרינו, דמיינו לכם כמה פעמים ביום עוצרות מבקרות במוזיאון מול המראה האגדית ומדקלמות: Mirror, mirror on the wall...

הקירות במוזיאון אולי לא יכולים לדבר אבל המראה לגמרי כן! המראה המקורית שהיוותה השראה למראה הקסומה באגדה.

אז מריה-סופיה שלנו גדלה כילדה עצובה ודי מבודדת מסביבתה. לא קשה אפוא להניח שהיו לה מספיק סיבות טובות לברוח מהבית בכל הזדמנות גם בלי שצייד ירדוף אחריה כדי להגיש את ליבה לארוחת הצהריים של אמה. וכשמריה ברחה מהבית היא קרוב לוודאי ברחה לכיוון אחד משבעת ההרים שהקיפו את לור והכילו בתוכם מכרות מתכת. למעשה, העיר ביבר (Bieber) הממוקמת ממערב ללור, הייתה במשך המאות ה-17 וה-18 מרכז עבודת הכרייה הגדול ביותר באזור כולו. ובהתחשב בשם של העיר, סביר להניח שהיא גם מולדתה של השושלת המשפחתית שהביאה לנו לימים את הזמר ג'סטין ביבר. רק תחשבו שאם ההיסטוריה הייתה נראית אחרת, ג'סטין ביבר היה יכול להיות היום כורה מתכת מבוואריה, והעולם היה שליו יותר...

בגרמניה, כמו גם בשאר העולם, כרייה במכרות נחשבה לעיסוק מסוכן מאוד בשל המנהרות והכוכים המסועפים שתוכם. לכן, רוב העובדים שנלקחו לעבוד במכרות היו גברים נמוכי קומה שיכלו בקלות לנוע בתוך המכרות מבלי להיקלע לסכנת מוות (שכמובן קרתה למרות הכל), ובמקרים רבים אף ילדים. מאחר שלא סביר שנסיכה בווארית תתיידד עם גברים מבוגרים, סביר יותר להניח שחברייה היחידים של מריה-סופיה היו ילדים בני גילה שעבדו בפרך במכרות המתכת של בוואריה. בתחילת המאה ה-19 כשהאחים גרים הגיעו לאזור וביקשו מכל איכרה זקנה לספר להם על ידידיה של מריה-סופיה, רוב האנשים טענו שהילדים נראו כמו מבוגרים קטנים.  עובדה זו ניתן להסביר בכך שהאוויר העכור במכרות ותנאי התזונה הדלה של איכרים במאה ה-18, הזקינו מאוד את עורם של הילדים המסכנים ושיוו להם מראה של מבוגרים קטני קומה. ילדים אלה אף נהגו לחבוש כיפות ארוכות בצבע בהיר כדי שיבחינו בהם אם הם נעלמים בסבכי המכרה. המרחק בין דימוי זה לבין גמדים שמחים בלבוש צבעוני הוא אמנם קצר מאוד אך גם אפל מאוד.

תסמכו על האחים גרים ודיסני שיהפכו עבדות ילדים לחבורה של יצורי פלא מזמרים

לרוע המזל, במציאות לא היו גמדים טובי-לב או נסיכים יפי תואר שהסתובבו בחוסר מעש ביערות באזור לור בחיפוש אחר אהובת ליבם. על-כן, לא היה מי שיציל את מריה-סופיה ממוות בגיל צעיר. סיבת המוות לא ידועה לחוקרי ספרות עד היום שכן, גופתה של הנסיכה מעולם לא נמצאה. אך מסיפור חייה ניתן להסיק שהאם החורגת המרשעת שלה אכן הרעילה אותה, כי כלי הרצח נמצא בשפע ביער ספסארט (Spessart) הסמוך לאזור בדמות צמח ממשפחת הסולניים (באנגלית שם הצמח הוא הרבה יותר מיסטי ומגניב: Nightshade). פרחים ממשפחה זו מכילים רעלן שממנו מופקת תרופת האטרופין וגם הרעל בעל השם החושני "בלה-דונה" (שם שניתן לו באיטליה בתקופת הרנסאנס כשנשים נהגו לטפטף טיפות ממנו בעינים כדי להרחיב ולהאיר את האישונים... ואז להתעוור בייסורים, אבל היי- זה יפה...). הדרך המהירה ביותר באותם הימים להרעיל אדם בעזרת הרעלן שבצמח, היה להספיג בו בגדים או לערבבו בפירות השונים, למשל....תפוח.

פרח ממשפחת הסולניים- יפה וקטלני ממש כמו האם החורגת באגדת האחים גרים

חייה של מריה-סופיה וון ארת'ל אולי היו קצרים ועצובים, אבל בזכות שני חוקרי התרבות שבאו מהעיר הגדולה כדי לרחרח ולמצוא סיפורים מעניינים היא הפכה לאחת הדמויות המוכרות ביותר בספרות הילדים לדורותיה, והמשיכה להקסים בדמותה המצויירת המתוקה להפליא.

אם תרצו לדעת כיצד השפיעה דמותה האייקונית של שלגיה על תרבות הפופ של המאה ה-21, וכיצד הפכה לדמות מרכזית בטלוויזיה, בפרסום ואפילו על מסלולי תצוגות האופנה של השנים האחרונות, אני מזמינה אתכם להמשיך ולקרוא גם את הכתבה "שלגיה והמלכה המרושעת מככבות בזירת האופנה" שפרסמתי בעבר במגזין "מגפון". קריאה מהנה! 

יום שישי, 5 באוגוסט 2016

דבר אלי בפרחים

אם חשבתם שחיזור ופלרטוט היום הם עניין מסובך בגלל הצורך לפענח אימוג'יז בהודעות ולייקים באינסטגרם (ואני אפילו לא מנסה להבין איך עובד הטינדר...), הגיע הזמן שתכירו את קוד החיזור של העידן הויקטוריאני- זמן שבו אנשים באמת "דיברו בפרחים".

זרי פרחים היו משפטי הפתיחה של העידן הויקטוריאני. בואו נקווה שהפרחים בזר שלה מבטיחים אהבת אמת...

התקופה הויקטוריאנית (1837-1901)- תקופה הנקראת על שמה של המלכה ויקטוריה מאנגליה- ידועה לנו היום בעיקר כתקופה אכזרית וחשוכה של תעשייה כבדה ונצלנית, הזנחת המעמדות הנמוכים, ושוביניזם קיצוני. והרבה מכך בזכות הרומנים המטלטלים שכתב צ'ראלס דיקנס. אבל מדובר גם בתקופה שבה בני המעמדות הגבוהים התנהגו זה לזה (וזה לזו) בצביעות חברתית איומה: על פני השטח, הם היו עד כדי כך שמרנים שאנשים נהגו אפילו לכסות את רגלי השולחנות והפסנתרים בסלון במפות ארוכות כדי שרגלי הרהיטים החשופות לא יעלו חלילה בשיחת סלון תרבותית! (למרות שכחובבת וינטג' מושבעת אני יכולה להבין את ההתלהבות שחשים למראה רגלי שולחן מעץ מהגוני מגולף...) אולם בחדרי חדרים, אורגיות היו תחביב פופולארי ואחוז הנשים שעסקו בזנות היה הגבוה ביותר בהיסטוריה עד היום.

גם כללי החיזור בין המינים התנהלו תחת כללים ברורים ונוקשים. אתם הרי יכולים לתאר לעצמכם שבחור ממשפחה טובה ומכובדת לא בדיוק יכול היה לגשת לבחורה שהוא נדלק עליה ולהציע לה להיפגש לקפה. במקום זאת, הוא היה צריך להצהיר על כוונותיו בעזרת סוג של "מורס קוד" בדמות זר פרחים. למעשה, פרחים היו עניין כ"כ רציני בתקשורת בין גברים לנשים בעידן הויקטוריאני, שלכל פרח הייתה משמעות משלו, וזר פרחים סימל משפט "פיק אפ" שלם. כך ששילוב מסויים של פרחים היה יכול להגיד "העיניים שלך מהפנטות אותי" או "מצטער, אני נשוי". וכדי לעזור למחזר המבולבל לשלוח את המסר הנכון ולמנוע ממנו לעשות בושות, החלו לצאת לאור באותה התקופה אלפי מילונים שפירטו את המשמעות המדוייקת של כל פרח. כך למשל: 
אם הוא שולח לך פעמוניות, הוא מתפעל מטוב הלב שלך. סיגליות אומרות שהצניעות והענווה שלך ממש עושות לו את זה. פרחי צבעוני אומרות שהוא מחבב אותך, היסמין אומר "את מקסימה", וורדים אדומים אומרים שכבר מתחיל לדגדג לו במקומות שהוא לא יכול לדבר עליהם!

מילון מושגים של פרחים מאנגליה של אמצע המאה ה-19. חובה לכל מחזר מבולבל. 

אבל לא כל הנוצץ זהב, ולא כל פרח ריחני הוא הצהרה של חיבה. כן, נערה יקרה, אם קיבלת ממנו כריזנטמה, הוא אומר לך: "בואי נהיה ידידים". אם הוא שלח לך רקפות- הוא רוצה להיפרד. ואם חלילה קיבלת חבצלת כתומה- הוא שונא אותך (זאת בניגוד לחבצלת הלבנה שאומרת לך שאת יפיפיה. יחי ההבדל הקטן...). אפשר בהחלט לומר שפרחים היו האימוג'י של המאה ה-19. 

אוהב או אויב? מה דעתכם?

מי שהפך את "שפת הפרחים" לתופעה סקסית וחושנית של ממש הוא הסופר הצרפתי אלכסנדר דיומא הבן ברומן שלו "הגברת עם הקמליות (La Dame aux Camelias). דיומא ג'וניור- הבן של האיש שהביא לנו את "שלושת המוסקיטרים"- כתב רומן עסיסי אודות קורטזנה (סוג של נערת ליווי יוקרתית למעמדות הגבוהים) בשם מרגריט גוטייה, שנהגה להסתובב באופן קבוע עם זר של קמליות ביד- סמל הפלרטוט של התקופה (ובכך היא פחות או יותר אמרה How you doin'....? לכל מי שנקרה בדרכה). כשרומן יצא לראשונה לאור ב-1848 התפשטה השמועה שדמותה של מרגריט התבססה על קורטזנה צרפתייה ידועה באותם ימים- מארי דופלאסי (Marie Duplessis ), איתה ניהל הסופר רומן מלא תשוקה.

דיוקן של מארי דופלאסי- האישה, המאהבת וההשראה לרומן "הגברת עם הקמליות"

למרות שהצרפתים היו חופשיים יותר לבטא רגשות ודחפים בהשוואה לאנגלים בני התקופה (בכל זאת, צרפתים...), גיבורת הרומן הייתה עדיין נתונה למגבלות החברתיות של אותם ימים. ולכן, הקמליות שלה היו כרטיס הביקור שלה ללקוחות פוטנציאליים. הפרק הראשון ברומן אפילו מתאר כיצד מדי ערב בבית האופרה- המקום אליו היו עשירי התקופה מגיעים כדי לראות, להיראות ולרכל- הייתה מרגריט נראית כשהיא אוחזת בגאווה בקמליות הלבנות שלה, כאות ללקוחותיה שהיא "מחפשת להרחיב את העסק". הרי היא לא בדיוק הייתה יכולה לגשת ולדבר איתם ישירות כשהם יושבים ליד הנשים שלהם. אבל במשך שלושה או ארבעה ימים בכל חודש, הגברת הייתה לפתע מופיעה בבית האופרה כשבידיה זר של קמליות בצבע אדום. אתם בוודאי יכולים לנחש לבד מה המסר שניסתה מרגריט להעביר ללקוחותיה בעזרת הזר הזה. ולמי שמתקשה לנחש, בואו נאמר שמרגריט ניסתה להגיד שהיא... "סגורה לעסקים". 

למרבה הצער, אלכסנדר דיומא הבן היה גבר טיפוסי בן המאה ה-19, וככזה הוא לא יכול היה לתת לנערת ליווי חוטאת לחיות באושר ובעושר. לכן הרומן מסתיים במותה הטראגי של מרגריט ממחלת השחפת (ויש רמזים ברומן לכך שבעצם מדובר במחלת מין). אבל התשוקה והסבל שאפיינו את הרומן הפכו אותו לפופולארי כ"כ שבשנת 1853 המלחין האיטלקי וורדי הפך אותו לאופרה המפורסמת "לה טרוויאטה", וב-1915 הוא אף הפך לסרט אילם בשם "קמיל" (Camille). גם הסרט עצמו זכה לכמה גרסאות במהלך השנים, כשהמפורסמת בהן היא הגרסה מ-1936 בכיכובה של גרטה גארבו בתפקיד מרגריט- תפקיד שאף זיכה אותה בפרס האוסקר.

גרטה גארבו בתפקיד מרגריט בסרט "קאמיל". 1936

"הגברת עם הקמליות": השראה מודרנית. משמאל: עטיפת הרומן מאת אלכסנדר דיומא. מימין: דוגמנית בשמלת וורדים מתצוגת חורף-סתיו 2016 של דולצ'ה-גבאנה. 

אז בפעם הבאה שאתה רוצה להגיד לבחורה שהיא מוצאת חן בעיניך או כשימאס לך לפענח סמיילים בהודעה, גשו לחנות הפרחים הקרובה ונסו למצוא איזה פרח אומר: "אהבתי את התמונה שהעלית אתמול בערב".