יום שבת, 26 במאי 2018

ג'יג'י הנערה הפריזאית



"ג'יג'י" הוא שמה של נובלה (רומן קצר והומוריסטי) שהתפרסמה בצרפת בשנת 1944 והלהיבה את הצרפתים, שעייפו משנות הכיבוש הנאצי והיו צמאים לאסקפיזם מפואר. הסיפור המשעשע מתרחש בעשור הראשון של המאה ה-20 ובמרכזו ג'יג'י (או ז'יז'י - בהגייה הצרפתית)- נערת בית ספר פריזאית בת 16 הגדלה בבית סבתה ודודתה, ומגלה יום אחד לתדהמתה ששתי הנשים המבוגרות היו בעברן קורטיזנות מהוללות (קורטיזנה: נערת ליווי או מאהבת יוקרתית עבור גברים מהמעמדות הגבוהים באירופה). ולא רק זה, אלא שהשתיים גם מתחילות להעביר לה שיעורים פרטיים בנימוסים, הליכות, לבוש ואפילו שיעור אחד ספציפי בבחירת סיגרים משובחים כקינוח לארוחת ערב, כחלק ממזימה להכניסה ל"עסקי המשפחה" ולהפוך אותה למפרנסת הבאה, לאחר שאמה התנערה מהמסורת המשפחתית (לתדהמת כולן ) לטובת מקצוע רווחי הרבה פחות- נערת מקהלה באופרה.


הסבתא והדודה אף נוקטות בצעד אחד נוסף להבטחת עתידה הכלכלי של ג'יג'י (ושלהן) ו"משדכות" לה את ידיד המשפחה, גסטון- אציל הולל כבן ארבעים, כפטרון. אולם ג'יג'י המרדנית מוצאת דרכים משעשעות לטרפד את העתיד המתוכנן לה, וגסטון מצידו נחוש לא להשבה בקסמה של הנערה חמומת המוח. אולם כמו בכל אגדה,  המוסר חוזר למשול בסוף, וג'יג'י וגסטון מגלים שה"שידוך" הופך אט אט למשהו עמוק וקסום יותר (כי מי התייחס אז להבדל גילאים קרימינאלי...).



"ג'יג'י" עטיפת הרומן בגרסה הראשונה שתורגמה לאנגלית

את הסיפור כתבה הסופרת הצרפתייה סידוני-גבריאל קולט, מי שנודעה בשם העט שלה "מאדאם קולט" (Madam Colette). כמי שהייתה בעברה שחקנית תיאטרון וחיה בפתיחות כלסבית מוצהרת, קולט חוותה את כל ההנאות הדקדנטיות שהיו לצרפת של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 להציע . כאשר, למרות זהותה המינית, נישאה בכל זאת לגבר עשיר המבוגר ממנה בשנים רבות,  נפתחו בפניה הדלתות לחברה הצרפתית הגבוהה ולכל השערוריות החבויות בה. וכך, במרוצת השנים, היא הפכה לחלק מהבוהמה הפריזאית, ובעקבות גירושיה, שלא איחרו לבוא, כשמצבה הכלכלי החל להידרדר, היא אף שימשה בעצמה כקורטיזנה לכמה מעשירי פאריז.  אין ספק אפוא שהדמויות בסיפוריה השערורייתיים היו שאובות מחיה האישיים ומהאנשים שסבבו אותה. אך תרומתה הגדולה של מאדאם קולט לתרבות הפופ של המאה ה-20 התרחשה דווקא בזכות טיול למונקו בשנותיה המאוחרות יותר:



סידוני- גבריאל קולט כשחקנית צעירה בפאריז של תחילת המאה ה-20



בקיץ של שנת 1949 קיבלה מאדאם קולט, כשהיא כבר מבוגרת ומתקשה ללכת, הצעה להפוך את סיפורה למחזה בברודוויי , והיא החלה בחיפושים אחר נערה שתיראה שובבה מספיק אך גם תמימה מספיק בכדי לגלם את דמותה של ג'יג'י הקוקטית. במהלך טיול לחופי מונקו, כשהיא ישובה בכיסא גלגלים ומובלת ע"י בעלה באותן השנים, הבחינה קולט בנערה צעירה ורזונת בעלת עיניים גדולות, הלבושה בבגד ים שחור. עפ"י סיפורים, הסופרת הוקסמה מהנערה וקראה: "Voila! הנה ג'יג'י!". מבירור קצר הסתבר  שהנערה היא רקדנית בלט אנגלייה דוברת צרפתית אשר השתתפה באותו זמן במופע בידור באחד המלונות לחופי מונקו ( כי אם כבר צוות הווי ובידור אז שיהיה במונקו, לא?). כלל לא הפריע לה  שלנערה לא היה כל ניסיון משחק, והיא ביקשה להיפגש עם הצעירה והציעה לה את התפקיד בו במקום. וכך זכתה אודרי הפבורן בתפקיד המשחק הראשון בקריירה שלה.





אודרי הפבורן בדמותה של "ג'יג'י" על כרזת ההצגה בברודוויי, 1952.


בשנת 1951 עובדה הנובלה למחזה באנגלית אודות לסופרת האמריקאית אניטה לוס, שנודעה גם היא בדמויות הנשיות, העצמאיות והמיניות שיצרה לאחר שפרסמה בשנות ה-20 את הנובלה שלה "גברים מעדיפים בלונדיניות"- נובלה שהפכה לסרט מוזיקאלי בשנות החמישים בכיכובן של מרלין מונרו וג'יין ראסל. וב-1952 עלתה אודרי הפבורן על הבמות בתפקיד הנערה הפריזאית ג'יג'י.


מאדאם קולט בשנותיה המאוחרות והתגלית שלה- אודרי הפבורן, בחזרות להצגה. 1952


שש שנים לאחר מכן, ב-1958 הפך המחזה של מאדאם קולט למיוזיקל קולנועי בבימויו של וינסנט מינלי (אבא של לייזה מינלי). באותם ימים הייתה כבר הפבורן לכוכבת עסוקה ובוגרת יותר, ולכן לתפקיד הנערה שובת-הלב לוהקה הרקדנית והשחקנית האמריקאית-צרפתייה לזלי קארון. מוריס שבלייה האגדי גילם את תפקיד דודו של גסטון הנהנתן עוד יותר ממנו. וכפי שכבר ציינתי, כמו במחזה ובסיפור גם בגרסה ההוליוודית הסוף כמובן היה חייב להיות טוב, ובמקום לקחת את ג'יג'י כמאהבת הפטרון מתאהב בה, והם נישאים באושר ובהרבה מאוד עושר.



לזלי קארון ומוריס שבלייה מביאים את "ג'יג'י" למסך הגדול. 1958.


אבל מי שחשב שמחזה הזה ישכח על רצפת העריכה של תור הזהב של הוליווד טעה ובגדול, כי ב-2015 זכה המיוזיקל הקלאסי לשוב לבמות ברודוויי , הפעם בכיכובה של כוכבת הנוער וונסה האצ'נס (שכיכבה בעבר בסדרה המוזיקאלית "היי סקול מיוזיקל"), המזכירה מאוד את הפבורן האייקונית בחיוכה השובב ובחזותה המתוקה. אך כאן נאלצה הפקת המיוזיקל לערוך שינויים דחופים בקווי העלילה כדי להתאים את הסיפור לעידן ה"פוליטיקאלי קורקט", שכן נישואין בין נערה בת 16 לגבר עשיר שגילו כפול משלה אולי לא הרעישו את הקוראים הפריזאים של מאדאם קולט משנות ה-40, אבל זה בטח לא יתקבל יפה אצל קהל מודרני. גרוע מכך, בסופו של המיוזיקל משנת 58' שר מוריס שבלייה שיר היתולי שנקרא Thank Heavans for Little Girls (בתרגום חופשי: "תודה לאל שברא ילדות קטנות"), והרי אם גבר מבוגר ישיר שיר שכזה מעל במת תיאטרון במאה ה-21, ההפקה כולה תעמוד מול תביעה בגין פדופיליה.  על כן, ג'יג'י של 2015 בגרה בשנתיים והפכה מבת 16 לבת 18 חוקית, לפטרון המיועד "גילחו" כמה שנים והוא הפך לבן 25, ושיר הסיום הושם בפיהן של הסבתא והדודה ובכך קיבל נופח אימהי ולא מטריד.




וונסה האצ'נס בתפקיד ג'יג'י על במות ברודוויי, 2015.


למרבה הצער, המיוזיקל ירד מהבמות כשנה לאחר מכן ב-2016 בשל ביקורות מעורבות. אך למרות קיומה הקצר, הגרסה המחודשת הקימה לתחייה זכרונות מאודרי הפבורן, לזלי קארון, מאדאם קולט המרדנית שהקדימה את זמנה, ונערה פריזאית אחת שכבר בעשור הראשון של המאה ה-20 העזה להתנגד לחינוך שקיבלה ולגורל שיועדו לה, ועשתה זאת כמובן בחיוך קוקטי ורוח נעורים.



זכרונות מאודרי הפבורן- "ג'יג'י" המקורית.

יום חמישי, 29 במרץ 2018

מבת פרעה ועד ביונסה: תולדות הסטייל המצרי



לנשים בתנ"ך , כידוע, אין ממש מקום של כבוד. כך קרה שהאישה הכי חשובה בסיפור חג הפסח לא מוזכרת אפילו בשמה הפרטי וכמעט כלום אינו ידוע על תולדות חייה. ההיסטוריה זוכרת אותה רק בהיותה "הבת של" ולכן אנו זוכרים אותה בשם "בת פרעה". והרי מדובר בנסיכה אצילה שלא רק מאמצת לחיקה ילד עזוב וזר, אלא מודעת למוצאו העברי ובכך בעצם מפרה את פקודתו של אביה הפרעה הכל יכול. בלעדיה סיפורו של משה לא היה מתקיים, ויתכן שכל סיפור יציאת מצרים לא היה מסופר מעולם. משום כך, חוקרי מקרא והיסטוריונים ניסו להתחקות אחר זהותה האמיתית: חלקם טוענים ששמה האמיתי היה מירינה או מרסיס, וחוקרי מקרא אף מצאו כי בספר "דברי הימים" נזכר שמה כ"בתיה". אולם לא ברור האם זה עברות של השם הקדום "ביתיה" או כינוי שהעניקה לה ההיסטוריה העברית העתיקה כסמל להיותה בת של כבוד לה'.


לצערנו, כמו נשים גדולות ומהותיות אחרות במהלך ההיסטוריה האנושית, גם בת פרעה נפלה לאלמוניות, והמלכות המצריות הבולטות שההיסטוריה המודרנית כן מכירה חיו כנראה במרחק של כאלף שנים ממנה ואלו הן- נפרטיטי היפה וקליאופטרה החושנית. קליאופטרה שנולדה כנראה בשנת 70 לפניה"ס לשושלת תלמי המוקדונית, זכתה לתהילת עולם פחות בשל היותה פילוסופית ופוליטיקאית מחוננת, ויותר בשל פרשיות האהבים שלה עם השליטים הרומיים של אותם ימים יוליוס קיסר ומארקוס אנטוניוס, ובעיקר בזכות ההתלהבות שגילה המחזאי האנגלי הנודע בן המאה ה-16, וויליאם שייקספיר, לרומאנים החושניים הללו ולדימוי האישה הסקסית והמפתה שההיסטוריה הדביקה לה בגינם. 




דימויה של קליאופטרה בעיני העולם המערבי- ציור מאת הצייר הצרפתי ז'אן-לאון ז'רום (Jean-Léon Gérôme ) משנת 1866.


מעניין לדמיין מה הייתה המלכה המצרית הקדומה חושבת לו הייתה יודעת שכמעט אלפיים שנה אחרי מותה, היא עתידה להפוך לא רק לסמל של פנטזיות מערביות על  אהבה אקזוטית אלא גם גם לאייקון של אופנה וסטייל, והכל בזכות ארכיאולוג בריטי אחד בשם הווארד קרטר.


ב-1922 גילה קרטר את קברו החבוי של המלך הפרעוני תות-אנך-אמון משושלת הפרעונים ה-18, ומבלי להתכוון גרם לתחיית התרבות הפרעונית בקרב עולם הבידור והקולנוע שזה עתה נולד וחיפש לעצמו השראה שתמשוך את הקהל הסקרן. העניין המחודש בפרעונים העתיקים התאים בדיוק לנשים של שנות ה-20 שלראשונה בהיסטוריה השתלבו בשוק העבודה הגברי- בזכות מלחמת העולם הראשונה, זכו בזכות הבחירה (בארה"ב) והחלו לחפש דמות נשית חזקה וסקסית להתחקות אחריה. קליאופטרה המצרית הייתה האייקון המושלם של הרגע ו"שיגעון קליאופטרה" נולד:



סגנון הפרעונים הפך לטרנד החם ביותר של עולם הבידור החדש של שנות ה-20


את סגנון הלבוש של הפרעונים אפשר לאבחן בערך מהשנים 1400 לפניה"ס ועד ימיה של קליאופטרה. לעומת האיכרים בשדות והעבדים, המצרים האצילים הבדילו את עצמם ע"י לבישת פאות שחורות מעוטרות בתכשיטי זהב, ופסים של פחם שחור מעורבב בשמן שהדגישו את עיניהם ותווי פניהם (ה"איי-ליינר" הראשון בהיסטוריה, אם תרצו). הפרעונים הקדומים סגדו לגוף האנושי, ולכן נשים אצילות לבשו שמלות מפשתן דק שהתהדק סביב הגוף. הבגד הצמוד שנקרא "קאלאסירי" (Kalasiri) חשף את הגוף עד כדי כך שברוב המקרים החזה הנשי כוסה רק ע"י שתי רצועות בד מעוטרות זהב ולעיתים אף נותר חשוף כליל. 



כשאנחנו מנסים לדמיין את השמלות של קליאופטרה, הדימוי הראשון שעולה בדמיוננו הוא שמלת זהב שכולנו התהדרנו בה בפורים בנקודה זו או אחרת בחיים. למעשה, המצרים הקדומים לא ידעו לטוות חוטים זהובים בבגדים, והם הרבו ללבוש בגדים בצבעים כחולים ואדומים שסימלו את האלים שלהם. היה אמנם דגש על תכשיטי זהב, אך הצבע הקרוב ביותר לזהב שהפרעונים התהדרו בו היה צהוב שסימל את העושר של הזהב. 


כאמור, סגנון הלבוש החושני הזה, התאים בול לנשים המשוחררות של עידן הג'ז העליז, ואלילות הקולנוע האילם כגון לואיז ברוקס ות'דה בארה מיהרו לגזוז את מחלפותיהן הארוכות לתסרוקת קארה קצרה ("תסרוקת קליאופטרה"). ת'דה בארה אף גילמה את דמותה של קליאופטרה בסרט אילם משנת 1917, בו הופיעה לתדהמת הצופים של תחילת המאה בחזה כמעט חשוף.



לואיז ברוקס ב"קארה קליאופטרה"






הקליאופטרה של ת'דה בארה מזעזעת את הצופים. 1917.


התהפוכות הפוליטיות של שנות ה-30 ומלחמת העולם השנייה הרגיעו את פרץ החושניות הזה, ועולם הבידור עבר למודלים קלאסיים ונאיבים יותר של נשיות ומיניות. יעברו עוד שלושים שנה עד שבשנת 1963 תגיח דמותה של קליאופטרה שוב על המסך, והפעם בגילומה של האגדה ההוליוודית המהפנטת בפני עצמה- אליזבת טיילור. הסרט צולם ברומא ומיטב מעצבי אופנת העילית של עיר האופנה גויסו כדי להפוך את אייקון הסטייל מהעולם הקדום למושא הערצה של נשות שנות ה-60. התשוקה של הפרעונים לזהב התבטאה היטב בשמלות של טיילור, שגזרתן חובקת הקימורים ובעלת השרוולים הרחבים נראתה אמנם הרבה יותר כמו אופנת המועדנים של הסיסקטיז ופחות כמו עבודת דיוק היסטורית, אך המראה של אליזבת טיילור נוטפת זהב בשמלה שהמחשוף שלה חיקה עד כמה שאפשר את גזרת ה"קאלאסירי" הפרעונית נחקק בתודעה הקולנועית לדורות והפך לאחד המראות האייקונים של הקולנוע והאופנה של המאה ה-20.



אליזבת טיילור מחזירה לתחייה את דמותה של קליאופטרה בשמלת זהב בעיצובה של מעצבת התלבושות ההוליוודית רני קונלי בשיתוף עם מעצב העילית האיטלקי ויטוריו נינו. 1963



מסתבר שהאיטלקים, אז וגם היום, עדיין סוגדים לאישה שהורידה שני מצביעים רומים דגולים על ברכיהם. שכן כמו מעצבי השמלות שיצרו את המראות האייקוניים של אליזבת טיילור ב 1963, כך גם ב-2016 הציג בית האופנה האיטלקי ולנטינו בקולקציית אביב/קיץ שלהם שמלות ותכשיטים במראה אתני, שמעלה דימויים של אלות רומיות, יווניות ומצריות מהעולם העתיק.




קולקציית אביב/קיץ 2016 של וולנטינו במראה אלות רומיות, יווניות ומצריות.




כמובן שאי-אפשר לדבר על מלכות כוחניות וחושניות או אלות מהעולם העתיק מבלי לדבר על האישה שנחשבת לאלילה בעיני עולם הבידור של ימינו- הלא היא ביונסה. ביונסה שמרבה לתחזק את דמות האלה המודרנית בעזרת שמלות זהובות ארוכות ועיטורי ראש המזכירים הילה , עשתה הומאז' לסגנון הפרעונים של שנות ה-20 כשהגיעה בחודש האחרון לנשף ה"אומנות הלבישה" בלוס אנג'לס, כשהיא לבושה בשמלת זהב המסתירה טפח וחושפת כל דבר אחד. העגילים הזהובים הגדולים שענדה הזכירו את מבנה הפירמידות במצרים, העיניים המודגשות עוררו השוואה לצבע העיניים של הפרעונים, ושמלת הזהב עם הפסים הגיאומטריים דמתה מאוד לסגנון הארט- דקו המזוהה עם שנות ה-20 והאינטרפרטציה של כוכבות הקולנוע האילם ל"אופנת קליאופטרה".



כך יוצרים מלכה אייקונית- ביונסה במראה קליאופטרה עם אלמנטים משנות ה-20. מתוך נשף ה Wearable Art Gala בלוס אנג'לס



הסגנון המצרי באופנה- מתוך מגזין אופנה צרפתי משנות ה-20



אז בליל הסדר המתקרב מדוע שלא נזנח את השמלות הלבנות המסורתיות עם הפרחים והתחרות, ונזכיר לעולם את בת פרעה שיצרה עבורנו את סיפור יציאת מצריים ואת המלכות והאלות המצריות שבאו בעקבותיה, ע"י לבישת שמלה עם עיטורי זהב, קווים גיאומטריים בהשפעת שנות ה-20, תכשיטים גדולים ובולטים ואפילו הדפסים הלקוחים מהתרבות הפרעונית? זה בטוח ישאיר את הדודות החטטניות ללא מילים.



שמלה בעלת הדפסים של סמלי הפרעונים ממצרים . קולקציית סתיו/חורף של בית האופנה הצרפתי Givency 2016
חיעהכעבס

יום שבת, 25 בנובמבר 2017

חלומות של חוחלומה



אי שם ברוסיה המושלגת של שנת 1650, עלה לראש הכנסייה הרוסית איש דת בשם הפטריארך ניקון, שהחליט למגר את כל הסממנים הפגאנים העתיקים ששלטו עדיין בזרם הנצרות הפרובוסלבית ברוסיה, ולהפוך אותה לדת רוסית אורתודוכסית. כצעד ראשון במהפיכה המיוחלת שלו הוא החל ברדיפות דתיות עקובות מדם כנגד כל המאמינים שנשארו נאמנים לדת הישנה. הם נקראו "אדוקי האמונה הישנה" (מאנגלית: The Old Believers), ואם אתם מדמיינים ברגע זה דיוקנאות של איכרים רוסים בפרוות עבות וזקנים עבים אפילו יותר, אתם צודקים.

מיתוס רוסי עתיק מספר שאותם מאמינים ברחו עמוק אל תוך יערות הסבך של רוסיה, ובכדי לשרוד החלו לגלף כלים מהעצים האינוספיים שהסתירו אותם מהעולם. את הכלים הם צבעו בשחור, ציפו בשמן פשתן כדי לשמר את הכלים ולהגן עליהם פני חרקים ומכרסמים, ואז קישטו אותם בעיטורים שתיארו את הצמחיה האופיינית ליערות הרוסיים: חרציות בעלות עלים מסולסלים, ורדים גדולים ושלל פירות יער אדומים. אך אומנות ייחודית זו של ציורי פרחים מרהיבים ועלים מתעגלים לא נשארה לנצח אבודה בתוך היערות האימתניים כי אם מצאה את דרכה לכפר המסחר "חוחלומה" שבמחוז ניז'ני נובורגרוד על שפת נהר הוולגה, אליו היו מגיעים סוחרים ואנשי מלאכה מכל המחוז כדי לסחור במרכולתם. במרוצת השנים, החלו הכפריים בחוחלומה לגלף ולקשט בעצמם את הכלים המסורתיים ואומנות ייצור וקישוט הכלים קיבלה את שמו של הכפר "חוחלומה" (ברוסית: Хохлома́ ).








כלי אוכל רוסיים עם ציורי ה"חוחלומה" המסורתיים.








הייחודיות באומנות החוחלומה היא בשילוב הצבעים העשיר שלה. הכלים היו ברובם שחורים ואילו הפרחים והעלים ציורו בצבעי זהב ואדום מתוך התפיסה ההו-כה רוסית שאת החיים השחורים יש לצבוע בתקווה זהובה ולקשט באדום החושני של הפירות היער הצומחים בשפע באיזורים אלה. לכפריים העניים לא היו כמובן חלקיקי זהב לייצור צבעם המרהיב של העלים, ואפקט זה מתקבל ע"י כיסוי הצבע בשכבה נוספת של שמן פשתן. מי שיבחר לבקר בכפר חוחלומה הקיים עד היום, יגלה שם לא רק את מוזיאון החוחלומה, אלא גם בעלי מלאכה זקנים שנולדו לתוך שושלות של אמני חוחלומה וגם היום מגלפים אותם מעץ בסכינים ובגרזן ממש כמו אבותיהם, חלקם עדיין מצפים את הכלים בשמן פשתן, אם כי במפעלי הייצור המתקדמים יותר נעשה כבר שימוש בלקה מודרנית. וממש כמו לפני ארבע מאות שנה, כך גם היום- פעולת החיתוך והגילוף נעשית ע"י הגברים בעוד הצביעה והציור נעשים ע"י הנשים.






  
איכרים מהכפר חוחלומה עוסקים באומנות ייצור הכלים. המאה ה-19, רוסיה.



                       
                             


מסתבר שצאצאים בודדים של אותם "אדוקי האמונה הישנה" שלפי המיתוס החלו באומנות גילוף כלי החוחלומה שרדו במקומות מחבוא נידחים כגון ערבות סיביר, וכמה מהם אף התגלו במהלך המאה ה-20. וממש כמותם, גם הקישוטים המסורתיים של כלי העץ, שרדו והפכו השנה לטרנד החם ביותר בעולם האופנה לעונת החורף 2018.   


                                
מאומנות רוסית מהמאה ה-17 להדפס המככב על מסלולי שבועות האופנה.
משמאל: כלי חוחלומה רוסיים מסורתיים. מימין: מתוך תצוגת האופנה של גוצ'י - סתיו/חורף 2018



בשבועות האופנה ברחבי העולם ניכר כי מותגי ענק כגון גוצ'י ו"בלנסיאגה" הוקסמו משילוב הצבעים העשיר של שחור זהב ואדום של כלי החוחלומה (למרות שמרוצת הזמן התווסף גם שימוש ברקע כחול וירוק לגיוון) ומהקסם של העלים המטפסים, והדפסים אלה ניתן למצוא כיום על מיטב עיצובי האופנה מבתי הקוטור הנחשבים של אירופה ועד הקניון הקרוב לביתכם.  



סבתא שלי תמיד האמינה שקרש החיתוך שלה היה יום אחד שיא הטרנד





משמאל: בלסניאגה. קולקציית סתיו/חורף 2017-2018. מימין:  פריט מקולקציית ניז'ני נובוגרוד, חורף 1650.



לא מפתיע כלל שאומנות מסורתית זו הפכה להשראה בעולם האופנה הנוכחי, שכן בעיצומו של עידן וירטואלי ומהיר, מחפשים גדולי מעצבי האופנה כבר כמה וכמה שנים להחזיר את הגלגל אחורה ולשלב בבגדים ובתכשיטים אלמנטים מתרבויות שהשתמרו בשל עבודות יד מסורתיות. כך קרה למשל, שבשנתיים האחרונות הופיעו בכל דירה בארץ וברחבי העולם שטיחים וריפודי כורסאות בדוגמאות משובצות וזיגזג בצבעי שחור ולבן (ועל כך, תודה לאיקאה...), שלמעשה נלקחו היישר מלבושם המסורתי של השבטים האצטקים שחיו באזור מקסיקו במאות ה-15 וה-16, וכל מגזין אופנה החל לצבוע את כתבות השער שלו  עם דגמי פונפונים צבעוניים שהם לאמיתו של דבר חלק עיקרי מלבושם של יושבי הכפרים בפרו.



מלבוש אצטקי במאה ה-16 לקטלוג "איקאה" 2016



מהשבטים הפרואנים ועד למסלול של דולצ'ה וגבאנה 2016: עולם האופנה בורח מהטירוף הטכנולוגי לתרבויות עבודות היד הנושנות


בחורף הזה שהגיע סופסוף נטשו בתי האופנה הגדולים את יבשת דרום אמריקה ונדדו לחפש את ההשראה האתנית הבאה ביערות המושלגים של רוסיה. אבל גם הטרנד הזה הוא לא חדש, וההדפסים העשירים של כלי החוחלומה הפכו לרקמה בבגדי האיכרים והאצולה הרוסית כבר בסוף המאה ה-17. 





במרכז: הציור "איכרות רוסיות" מאת הצייר הרוסי פיליפ מאלייאבין, 1925  (Russian Peasant Women, by Filipp Malyavin). מימין ומשמאל ולמטה: אתרי האופנה ושבועות האופנה הרוסיים חוזרים למקורות.





את דוגמאות הפרחים, העלים והפירות ניתן לראות בציורים של איכרות רוסיות מהמאה ה-19 ואפילו בדיוקן המפורסם של הבלרינה האוקראינית אולגה קוקלובה כפי שצייר אותה ב 1917 בעלה- איזה אמן מתוסכל בשם פאבלו פיקאסו. 




דיוקן של אולגה קוקלובה בבגד עם רקמת חוחלומה. פאבלו פיקאסו 1917.


עיטורי החוחלומה זוכים לעדנה מחודשת כבר כעשור באתרי האופנה הרוסיים המתרפקים על המסורת האסתטית שלהם ומי שמיטיבה  להחיות את הפולקלור הרוסי בנוף הישראלי היא המעצבת הישראלית ממוצא רוסי לארה רוסנובסקי (Lara Rosnovsky). עיון בקטלוג של רוסנובסקי אף מגלה דגם של מעיל לו היא קראה דגם "טולסטוי" על-שם הסופר הרוסי שהביא לעולם את "אנה קרנינה" ו"מלחמה ושלום". גם רשת האופנה והלייף סטייל הישראלית Ginger מציגה העונה שלל דגמים שחורים בעלי עלי כותרת זהובים שהיו מצליחים להעלות דמות נוסטלגיה מעיניה של כל סבתא רוסייה.



מימין: מתוך עמוד הפייסבוק של Lara Rosnovsky





מתוך סניף Ginger 




אז החורף שלנו אמנם רטוב וקצר, אבל אפשר לפחות לנצל את הלילות הקרירים כדי להכין לעצמינו תה ב"סמובר" רוסי, לפתוח עותק מאובק של "מלחמה ושלום" ולהתענג על מיטב הטרנדים החמים של העונה הלקוחים היישר מהפולקלור הרוסי הנושן .












                                         

יום חמישי, 10 באוגוסט 2017

שמנופוביה במאה ה-19


בשנים האחרונות, עם התפתחות המודעות החברתית שהולידו הרשתות החברתיות ותנופתה המבורכת של תנועת ה Body Positive (תנועה הקוראת לנשים לקבל ולאהוב את מבנה גופן גם אם הוא אינו תואם את אידיאל תעשיית האופנה), התפתח דיון פורה סביב המושג "שמנופוביה" שמשמעו- סטריאוטיפים שליליים כלפי אנשים בעלי משקל גבוה. רובנו מאמינים ששמנופוביה היא תוצר של התפתחות המדיה המודרנית ושל עולם האופנה בשישים השנים האחרונות, ומייחסים אותה להערצת הרזון הקיצוני שסימלו דוגמניות כמו "טוויגי" בתחילת שנות השישים של המאה ה-20.


אבל התפיסה (המעוותת) של אנשים שמנים כעצלנים, אכלני-יתר ומוזנחים נמצאת עמוק בשורשי המהפכה התעשייתית של אנגליה בסוף המאה ה-18 ולכל אורך המאה ה-19. המהפכה התעשייתית גרמה להתפתחות מהירה של טכנולוגיה ותעשייה באנגליה כמו גם ברחבי אירופה, ויצרה הזדמנויות חדשות לאנשים שעד כה השתייכו למעמד הפועלים או האיכרים עובדי האדמה להתקדם בסולם החברתי ולראשונה בהיסטוריה- להתעשר. בני מעמד האצולה, שחששו שאותם מתעשרים חדשים יגזלו מהם את הכוח החברתי והכלכלי (מה שבסופו של דבר קרה בתחילת המאה ה-20), החלו לזלזל במעמד ה"בורגני" החדש וללגלג על חוסר ההסתגלות שלהם לעושר, נוחות ובעיקר לאוכל. נאמר עליהם שמאחר שמעמדות אלה צמחו מתוך עוני ורעב, שהם "מתנפלים" על המזון העשיר שלפתע נפל בחלקם ו"משמינים מנחת" (מה שהיינו מכנים היום "נובורישים" או "מתלהבים"). וכך, ברוב היצירות הספרותיות של המאה ה-19, כל דמות וולגרית, טיפשית או מגוחכת לרוב מתוארת כשמנה.


                                    
                                 
איור מתוך הרומן "אוליבר טוויסט" של צ'ארלס דיקנס. דמותו הסדיסטית והמרושעת של השוטר,         מר באמבל.    


  ואף אחד לא עשה שימוש סטריאוטיפי יותר בדמויות שמנות מאשר הסופר הויקטוריאני המהוללל צ'ארלס דיקנס ("אוליבר טוויסט", "תקוות גדולות") בעיקר כשזה מגיע לדמויות הנשיות. ברומן שלו "דוריט הקטנה" (Little Dorrit) מ-1855, מתאר דיקנס אישה צעירה כבת עשרים בשם איימי דוריט שגדלה עם אביה בבית סוהר לבעלי חוב- שכונה סגורה, מאין גטו בפאתי העיר, המשמשת ככלא לאסירי עולם ומשפחותיהם בעקבות חובות לא משולמים. כפי שמרמז שם הרומן, איימי היא קטנה ודקיקה כתוצאה מהתנאים הדלים בהם נולדה וגדלה, אך גם בשל ההקרבה הבלתי פוסקת שלה לאביה- היא נראית מורעבת משום שמונעת מעצמה את מעט המזון שהיא משיגה בעבודתה על מנת להאכיל את אביה החולה.
הקרבה טוטאלית כזו מצד אישה היא אידיאל תפיסת הנשיות של המאה ה-19. מצופה היה מהאישה האידיאלית שתהיה צנועה וענווה ושתקריב מעצמה למען הזולת עד כדי ביטול עצמי של ממש. ברומנים של דיקנס, כמו ביצירות ספרותיות אחרות בנות זמנו, ביטול עצמי זה התבטא בעיקר בביטול גופני וצמצום הגוף של הגיבורות הנשיות, אותן תיאר דיקנס כטהורות ואהובות.


בניגוד גמור לאיימי דוריט הקדושה הצנומה, עומדת ברומן דמותה המגוחכת של פלורה פינצ'ינג- אלמנה כבת ארבעים המנסה להחזיר לחייה אהוב שזנח אותה עשרים שנה קודם לכן (ושבסופו של דבר מתאהב בדוריט הקטנה כמובן). דיקנס מתאר את פלורה כשאישה ש"התרחבה וכעת מתקשה לנשום" (תרגום חופשי מהמקור באנגלית) והקוראים אמורים ללגלג על נסיונותיה הנואשים להתקשט בפרחים ולהיראות צעירה ומושכת בעיני אהובה משכבר הימים. בעיבודים הקולנועיים, נראית פלורה כאוכלת לחם בחמאה כל אימת שהיא מדברת ולא מפסיקה להציע כיבוד לאורחיה- דבר שהיום היינו כנראה מכנים "אכילה רגשית".



מימין: דמותה של "דוריט הקטנה" מתוך הפקת ה BBC מ-1987. משמאל: דמותה של פלורה פינצ'ינג מתוך הפקת ה BBC , ב-2008.


אבל אי אפשר להאשים את דיקנס במיזוגניה תלושת הקשר, שכן תפיסת ההימנעות ממזון נמצאת בבסיסה של הדת הנוצרית ובמיוחד בזרם הנצרות הקתולית המתהדרת בימי צום רבים במהלך השנה. לאורך ההיסטוריה, אצילים ואנשי כמורה היו צמים כאות פומבית לאדיקותם וכדי להפגין שהם מכפרים על חטאים. הגרגרנות עצמה (צריכת יתר של מזון ומשקה) נחשבת בכתבים הנוצריים לאחת מ"שבעת החטאים" שתוביל את נפש האדם לגיהנום, וכבר בימי הביניים נודעו מקרים בהם נזירות צעירות מתו כתוצאה מהרעבה עצמית (מה שאנו מכנים היום אנורקסיה) בניסיון להוכיח שהן נעלות כל-כך מבחינה רוחנית עד שאינן זקוקות לחיזוקים גשמיים כגון מזון.


"העכביש הקפיטליסטי"- דמות סטריאוטיפית של קפיטליסט שמן וגרגרן הלוכד מטבעות ברשתו כמו עכביש. כרזת תעמולה סובייטית, בריה"מ 1919. הדימוי מהמאה ה-19 המשיך להדהד לתוך המאה ה-20.



עד סוף המאה ה-19, שומן עודף בקרב נשים נחשב כה וולגרי עד כי רופא איטלקי בשם צ'זארה לומברוסו (Cesare Lombroso) מפרסם ספר בריאות לנשים בשם The Female Offender  ובו הוא מציג גרפים ונתונים מספריים המתיימרים לקשור בין נשים גדולות גוף לבין נשים העוסקות בזנות ואף נשים שנכלאו במוסדות לחולי רוח. זאת בניגוד למידות הקטנות יותר של נשים "מוסריות ובריאות בנפשן".





תצלום של אישה שהשתתפה במופעי קרקס מסוג Freak Shows בשל היותה בעלת משקל חריג. סוף המאה ה-19


דיקנס ובני תקופתו הויקטוריאנים האדירו אפוא את סבל הגוף הנשי שסימל עבורם הקרבה וצמצום עצמי. כמובן שבכל הנוגע לדמויות גבריות החוקים היו גמישים יותר וניתן היה למצוא את דמות ה"שמנמן החביב" בכל יצירה ספרותית ותרבותית, ואפילו בתפיסת המאה ה-19 את דמותו של סנטה קלאוס העגלגל והאהוב. ואם אנו טועים לחשוב שהניינטיז ותרבות הסמים הם אלה שהולידו את הגלוריפיקציה של המחלות שוחקות הגוף כגון "הרואין שיק", הרי שלויקטוריאנים היה את ה"שחפת שיק".


שחפת (טוברקיולוסיס) היא דלקת ריאות זיהומית שהתפשטה ברחבי אירופה כמו אש בשדה קוצים במחצית הראשונה של המאה ה-19. זאת בעקבות צפיפות גדלה בערים הגדולות, זיהום אוויר כבד בשל ריבוי המפעלים ומכונות הקיטור, ואוכלוסיה שהלכה וצמחה באופן שהאנושות לא ידעה לפני כן. המחלה הפכה כה שכיחה בקרב המעמדות הנמוכים (שסבלו יותר מכולם מזיהום אוויר וצפיפות) עד שבאמצע המאה ה-19 סממני המחלה זכו לרומנטיזציה בספרות ובתאטרון והפכו למאפיינים של יופי נשי. וכך, חיוורון העור והרזון שנגרמו כתוצאה מהמחלה הפכו למראה הרצוי בקרב נשים ויקטוריאניות והתבטאו בהופעתן של אבקות לבנות למראה פנים לבן יותר ומחוכים בצורת חץ (Pointed Corsets) המדגישים לא רק היקף מותניים צר כי אם אגן קטנטן ואפילו עקמומיות בגב בצורת S. גם האישונים המורחבים והברק בעיניים ,שנוצר כתוצאה מהעיוורון שלרוב ליווה את שלביה האחרונים של השחפת, הפך למראה נחשק בקרב נשים רבות, עד כדי כך שנשים באיטליה טיפטפו טיפות של תמצית פרח רעלן לעיניהן כדי לקבל את אותו ברק קסום. מכאן קיבל הפרח את שמו המודרני "בלה-דונה" ("אישה יפה"). באומנות התקופה, ניתן לראות מספר דמויות נשיות רומנטיות ונחשקות הגוססות לאיטן משחפת, ביניהן דמותה של מרגריט זונת הצמרת מהרומן "הגברת עם הקמליות" וגם מימי התופרת הענייה מהאופרה "לה בוהאם" (1897) הגוססת ממחלת השחפת בזרועותיו של אהובה רודלפו, והם עוד איכשהו מצליחים לשיר תוך כדי...
המראה החיוור והכחוש של ה"שחפת שיק" הוא גם האחראי לסגנון האופנה המוכר היום כ"גוטיקה ויקטוריאנית"- סגנון המפלרטט עם אפלת המוות.




עור חיוור, מחוך בצורת חץ היוצר אשליה של מראה כחוש ועיניים בולטות. מראה השחפת- ה"הרואין שיק" של המאה ה-19 והמקור ל"גוטיקה ויקטוריאנית"


אכן, ה"שיק" שהמדיה והתרבות הפופולארית משייכים למחלות כגון התמכרות להרואין ואנורקסיה בעשורים האחרונים, והאפליה של אנשים (ובעיקר נשים) החורגים מאותו הסטנדרט, הם כאין וכאפס לעומת הסלידה של הויקטוריאנים לדמויות שמנות ו"גרגרניות" וחיבתם העזה לנשים שבריריות, חולניות וגוססות (או לפחות כאלה שנראו כך), במיוחד אם זה קורה בעליית גג אפלה.

יום שלישי, 27 ביוני 2017

הוליווד וגותיקה: הערפדית שנולדה בדיסני


כשחושבים על סרטי דיסני, מדמיינים מיד נסיכות בשמלות וורודות וציפורים מזמרות. אבל מה תגידו אם תגלו שהאישה הגותית הראשונה בהיסטוריה של הטלויזיה האמריקאית, כזו שהתהדרה בפאה שחורה, גבות קשתיות, ציפורניים אדומות ארוכות ושמלה שחורה צמודה לכדי חנק, קיבלה השראה דווקא מסרט דיסני מתקתק?


שמה היה מאילה נורמי (Maila Nurmi), אך חובבי תולדות הקולנוע והטלויזיה מכירים אותה בשם "ואמפירה" (Vampira. בתרגום חופשי: "ערפדית"). נורמי, שחקנית אמריקאית ממשפחת מהגרים פינית, התחילה את דרכה בשנות ה-40 כעוד דוגמנית "פינאפ" בלונדינית ושופעת מני רבות, עד אשר תחפושת של מכשפה סקסית שלבשה במסיבת האלווין ב-1953 צדה את עינו של המפיק האנט סטרומברג, שחיפש מגישה בעלת מראה אפל להגיש רצועת סרטי אימה מאוחר בלילה.




מדוגמנית פינאפ לערפדית אפלה: מאילה נורמי לפני ואחרי המהפך


נורמי התקבלה לתפקיד וב-1954 הדמות "ואמפירה" נולדה בתכנית האימה הלילית Dig Me Later Vampira. את ההשראה לדמותה של ואמפירה קיבלה נורמי ממספר מקורות: הציפורניים והשפתון בצבע אדום דם, כמו גם המחוך המהודק נלקחו מעולמות ה"פאטיש" המחתרתיים. השמלה השחורה ההדוקה בעלת המחשוף הנדיב עוצבה בהשראת הדמות הנשית מתוך קומיקס שפורסם בעיתון ה- New Yorker אודות משפחה גותית ומשעשעת, עם חיבה יתרה למוות, בשם "משפחת אדמס" (באמצע שנות ה-60 הפך הקומיקס לסדרת קאלט ובשנות ה-90 חודש בדמות סדרת סרטי להיט בכיכובה של אנג'ליקה יוסטון). אך המפתיע מכל הוא שהאיפור של ואמפירה, שכלל כאמור שפתיים אדומות כדם, גבות מורמות באופן מוגזם ואיפור פנים חיוור, נלקח דווקא מהמקור הכי ילדותי שיכול להיות- דמותה של המלכה המרשעת מהסרט "שלגיה" של דיסני (1939).



המלכה המרשעת של דיסני כאייקון גותי וההשפעה ללוק של ואמפירה


נורמי התעקשה שדמותה של הערפדית חייבת להיות סקסית בטענה שקיים קשר טבעי בין מיניות למוות, קשר שאותו אפיין גם זיגמונד פרוייד בתחילת המאה כשני הדחפים המניעים את האנושות (הפחד מהמוות והכמיהה להתרבות). השחקנית אף הקצינה את הדמות בכך שפתחה כל שידור בצרחה מחרישת אוזניים ואז נחה על ספה עשויה מגולגולות. בין רצועות השידורים היא אחזה בכוס מרטיני מעשנת שעין מפלסטיק שוחה בתוכה במקום זית. היא חתמה כל שידור באיחול: Bad Dreams Darlings ("חלומות רעים יקיריי"). הסיכון השתלם, והיא הפכה במהרה לכוכבת טלויזיה מהשורה הראשונה. נשים ראו בה שוני מוחלט מדמויות האמהות הבלונדיניות בעלות החצאיות הרחבות שכיכבו בטלויזיה בשעות היום, וגברים ראו בה הקצנה של דמות ה"פאם פאטאל" (תרתי משמע) והפליגו איתה למחוזות מיניות ה"פאטיש".

https://www.youtube.com/watch?v=gs0ehPgyD3U    פתיח תכנית הלילה של ואמפירה.


אך לדמות של ערפדית בעלת מיניות מסוכנת ובוטה לא היה סיכוי רב לשרוד את הצנזורה האמריקאית השמרנית של שנות ה-50, ובשנת 1955 מצאה רשות השידור האמריקאית (ה- FCC) סיבה לבטל את תכנית הטלויזיה של ואמפירה וכמעט להרוג את הקריירה של נורמי. באותה שנה, בעקבות מותו הפתאומי של חברה הטוב, הכוכב ג'יימס דין, החלו הצהובונים להאשים את נורמי בגרימת מותו של דין בעזרת מאגיה שחורה- מטאפורה מושלמת ל"ציד המכשפות" שהתנהל במקביל בבתי המשפט האמריקאים כנגד כל דמות ציבורית שנחשדה בקשרים קומוניסטיים. לא עזרה העובדה שנורמי התמודדה עם האבל בעזרת הומור שחור והרשתה לצלמים לצלם אותה ישובה לצד קברו של הכוכב כשהיא לבושה בדמותה של ואמפירה, תחת הכותרת "Come Join Me Darling"  ("הצטרף אלי יקירי").



הצהובונים האמריקאים מאשימים דמות בדיונית במותו של הכוכב.


כאמור, ראשות השידור האמריקאית מיהרה להשתמש בפרסומים ובהאשמות הצהובונים כתירוץ המושלם לבטל את תכנית הטלויזיה של ואמפירה. אך מכיוון שנורמי אחזה בזכויות על הדמות, היא המשיכה להופיע בדמות זו גם בערוצי טלויזיה אחרים, וב-1959 חידשה את הרומן שלה עם אולפני וולט דיסני, כאשר הפעם שימשה היא השראה ומודל ליצירת דמותה של המכשפה מליפיסנט  בסרט המצוייר "היפיפיה הנרדמת". אולם הקריירה של נורמי דעכה, ובאמצע שנות ה-60 היא נאלצה לקבל על עצמה תפקידים בסרט אימה מגוכחים ודלי תקציב, לפני שביצעה הסבה לקריירה בעיצוב פנים ובהתקנת רצפות לינוליום (!) בשנות ה-70 היא פתחה בוטיק לאופנה ואקססוריז גותיים בהשראת הדמות האלמותית שלה (שוב- תרתי משמע).




דמותה של מליפיסנט מהסרט "היפיפיה הנרדמת". רואים דמיון?





ואמפירה בצבעים חיים, לשם שינוי


הדמות אכן נשארה אלמותית. ב-1981 החליטו מפיקי טלויזיה להחיות את התכנית של ואמפירה, והם פנו שוב לאלילת הגותיקה שתשמש השראה לתכנית החדשה. אולם משום שנורמי הייתה כבר מבוגרת מדי לתפקיד, ליהקו המפיקים את הסטאנדאפיסטית קסנדרה פטרסון וקראו לדמות הערפדית החדשה "אלוויירה" (Elvira). נורמי תבעה את ההפקה ואת פטרסון על גניבת זכויות יוצרים.

השפעתה של נורמי והדמות שלה לא פגה, וב-1997 הכה טרנד הערפדיות בפריים טיים בשנית עם הופעתה של הסדרה "באפי קוטלת הערפדים" (Buffy the Vampire Slayer), שהציגה דמות ערפדית גותית חדשה לדור הצעיר- דרוסילה, בגילומה של השחקנית ג'ולייט לנדאו. במאי הסדרה ג'וס ווידון אמנם לא אפיין את דרוסילה באותם בגדים צמודים ומיניות מתפרצת כמו של ואמפירה, כי אם בחר במראה אנמי ומופנם יותר בהשראת הדוגמנית קייט מוס וטרנד ה"הרואיין שיק" האיום, מתוך הנחה נכונה שמראה ה"פאם פאטאל" של שנות ה-50 לא ידבר לבני הנוער של שנות ה-90. אך חזרתה של דמות ערפדית למיינסטרים, בשילוב עם המיניות הנונשלאנטית של דרוסילה בהחלט מעידים על השפעה ממאילה נורמי ומהדמות שיצרה.




הערפדית דרוסילה- גותיקה של הניינטיז. המראה של קייט מוס, האופי של ואמפירה.


באופן מפתיע: השחקנית ג'ולייט לנדאו היא ככל הנראה נצר לשושלת מכובדת של "ערפדים". שכן אביה, השחקן היהודי הדגול- מרטין לנדאו, גילם בשנת 1994 את דמותו של השחקן בלה לוגוסי- מי שהחיה לראשונה את דמותו של דראקולה בקולנוע האמריקאי של שנות ה-20.


והנה לכם סגירת מעגל משעשעת: הסרט בו השתתף לנדאו נקרא "אד ווד" (בכיכובו של ג'וני דפ) והוא מגולל את סיפורו של במאי כושל היוצר סרטי אימה דלי תקציב. הסרט המופיע בתוך הסרט נקרא Plan 9 from Outer Space ובו הופיעה במקור.... ניחשתם נכון! מאילה נורמי בדמות ואמפירה! שחקנית בדמותה אף מופיעה בקצרה בסרט משנת 94. ובצעירותו, בניו-יורק של שנות ה-50 הפך לנדאו לחבר קרוב וקולגה של אחד- ג'יימס דין, שהיה חבר קרוב של.... מאילה נורמי! מבולבלים?



ג'ולייט ומרטין לנדאו- דם ערפדי.




ואמפירה מתוך הסרט: Plan 9 from Outer Space


נורמי הלכה לעולמה בשנת 2008 בגיל 86. אך דמותה של "ואמפירה" נותרה אייקונית בעיניהם של חובבי קולנוע וטלויזיה והיוותה השראה לדורות רבים של ערפדיות חושניות ושחקניות שאימצו את המראה הגותי בהוליווד (היי אנג'לינה ג'ולי!). בסופו של דבר, מי מאיתנו לא חושקת לאמץ ולו במעט את התעוזה והאופל של ואמפירה מדי פורים, כשאנחנו מודדות לרגע את תחפושת המכשפה הסקסית?