סדרת הרצאות הסלון של Timeless Hemlines- אופנה והיסטוריה

 חוקרת תולדות האופנה והתרבות-אריאלה גארבר- בסדרת הרצאות סלון בנושא  היסטוריה, אופנה ותרבות פופלרית

אתם מוזמנים לבחור את ההרצאה שתתאים בדיוק לכם לחוג בית, ערב חברה או כל אירוע בסלון, בר, או סטודיו שלכם.

כל הרצאה עוסקת בסיפורים המשעשעים, הנסתרים ואפילו הביזאריים , של ההיסטוריה מאחורי הדמויות המוכרות והטרנדים 

האהובים של עולם האופנה, הקולנוע והטלוויזיה של היום. אז הצטרפו אלי למסע:

המראה האמיתית של דיסני: תולדות עיצוב הדמויות 

כשאנחנו חושבים על נסיכות דיסני, אנחנו לרוב מדמיינים נסיכה בלונדינית בשמלה וורודה. אבל איך באמת עוצבו הדמויות המצוירות של דיסני לאורך השנים? מי היו ההשראות לדמויות הנסיכות והנבלים בכל עשור במאה ה 20 ובמאה ה 21? ומי באמת היו ההשראות לעיצוב דמויות הנסיכות?

בהרצאה נסתכל על הדמויות המוכרות והאהובות של נסיכות דיסני לאורך השנים, משלגיה משנות השלושים ועד מואנה ואלזה מהעשור האחרון. נבחן כיצד השתנו תלבושות הדמויות לאורך התקופות? האם הן נכונות היסטורית לתקופתן? ומה משפיע יותר על עיצוב הדמות: הדיוק ההיסטורי או השפעת התקופה בה 

צוירו? 

 אורך ההרצאה: בין שעה לשעה וחצי 

"ההיסטוריה הבלונדינית של העולם" 

מאז ומתמיד הוקסמה התרבות המערבית מדמותה של האישה הבלונדינית, החל מאלות יוון העתיקה, דרך הנסיכות באגדות ימי הביניים ועד הכוכבות הגדולות של הקולנוע ההוליוודי. אבל בכל תקופה סימלה ה"בלונדינית" משהו אחר: פעם בתולה קדושה, פעם סמל מין, פעם דמות ילדותית וטיפשית ופעם מכשפה רצחנית.

מדוע אנחנו כחברה כה מוקסמים מצבע השיער הבלונדיני, בעיקר בקרב נשים? וכיצד השתנה דימויה של "הבלונדינית" לאורך השנים?

בהרצאה נגלה מי היו הבלונדיניות המפורסמות ביותר בהיסטוריה, מאיפה נוצרו הסטריאוטיפים הידועים על צבע השיער הזהוב והאם אי פעם הוא יפסיק להיות צבע השיער המבוקש בעולם? 

אורך ההרצאה: בין שעה לשעה וחצי

מגלימה למעיל עור: עיצוב הערפד ההוליוודי

כיצד אנחנו מדמיינים את דמותו של הערפד? מעמודי הספרים ועד מסך הקולנוע, דמותו של הערפד עברה מהפכים ושינויים מגלימה שחורה ועיניים בוהקות ועד מעילי עור, ג'ל בשיער ואפילו שמלות מעצבים.

בהרצאה נכיר את דמויות הערפדים המפורסמות ביותר מהספרות, הקולנוע והטלויזיה. נגלה כיצד השתנה עיצובו של הערפד במדיה מעשור לעשור, נראה כיצד השפיעה אופנת ה "גותיקה" על עיצובו של הערפד ומי באמת עומד מאחורי התלבושות הערפדים המפורסמות בכל תקופה.

אורך ההרצאה: משעה עד שעה וחצי

"בריג'רטון: העולם האמיתי"

סדרת הפנטזיה הרומנטית "בריג'רטון" מתרחשת באנגליה של תחילת המאה ה 19 אבל מבוססת למעשה על סדרת ספרים של הסופרת ג'וליה קווין משנת 2000. האם הסדרה משקפת את המציאות האמיתית של אנגליה בשנים הראשונות של המאה ה 19 (תקופת ה "ריג'נסי") או אולי התלבושות והאביזרים יוצרים עבורנו היסטוריה דמיונית?

בהרצאה נחזור לעבר, לאנגליה של שנת 1813 ,לתקופת הריג'נסי באנגליה, ונגלה כיצד התלבשו, הסתרקו, פילרטטו והתחתנו. מדוע באמת היה חשוב לקבל את ברכת המלכה, האם הנשפים המפוארים היו ה"טינדר" של האצולה במאה ה -19, וכיצד מעצבי התלבושות של הסדרה יוצרים עבורנו עבר שהוא קצת היסטורי וקצת דמיוני.

אורך ההרצאה: כ 45 דקות.

"כיצד מעצבים דיסטופיה: סיפורה של שפחה"

סדרת הלהיט של רשת Hulu"" – "סיפורה של שפחה" שהחלה לשדר ב 2017 וסיימה לאחרונה את עונתה החמישית, מבוססת על רומן דיסטופי של הסופרת הקנדית מרגרט אטווד שראה אור ב 1985.

הסדרה מתארת מציאות בה אסון אקולוגי הביא למהפכה קיצונית בארה"ב ולהשתלטות של תנועה פונדמנטליסטית, אשר החזירו את המציאות יומיומית לתקופת התנ"ך, כולל בתי אב בהם מוחזקות שפחות ילודה. אבל מי הן אותן שפחות? וכיצד סדרת הטלויזיה מתרגמת עבור הצופה המודרני את מציאות הספר האפלה למסך?

בהרצאה נחקור את ההשפעות ההיסטוריות האמיתיות שהשפיעו על האירועים המצמררים בספר, ונגלה כיצד מעצבי התלבושות והתפאורה משתמשים באלמנט אחד מרכזי- אלמנט הצבעים , כדי ליצור לכל דמות עולם משל עצמה וגם כדי לחדד את האימה והפחד המשתקפים בסדרה.

אורך ההרצאה: בין שעה לשעה וחצי

"ג'ז, אופנה וסימבוליזם ב'גטסבי הגדול' "

הרומן "גטסבי הגדול" פורסם ב 1925 ע"י הסופר האמריקאי פ. סקוט פיצג'רלד ונחשב עד היום ל"רומן האמריקאי הגדול". הסיפור משקף באופן מושלם את פער המעמדות בין העשירים לעניים בארה"ב של שנות העשרים הקודמות ואת החלום האמריקאי שרק למעטי מעטים יש את הזכות לגעת בו- רעיונות שהיו רלוונטיים לפני מאה שנה בדיוק כמו שהם רלוונטיים היום.

במהלך העשורים זכה הרומן לעיבודים רבים וביניהם שני עיבודים קולנועיים מפורסמים: האחד מ- 1974 בכיכובו של רוברט רדפורד והשני מ 2013 בכיכובו של ליאונרדו דיקאפריו.

בהרצאה נתמקד בשני הסרטים, ונבחן כיצד הם משתמשים באלמנטים של צבע, מרקם ואופנת שנות העשרים המרהיבה כדי לקחת אותנו הצופים היישר אל עידן הג'ז. נתבונן בהבדלים וגם בדמיון בין שתי הגרסאות הקולנועיות, ונגלה איך הטרנדים של כל התקופות השפיעו על הסרטים עצמם ועל יצירת עולם הרומן.

אורך ההרצאה: בין שעה לשעה וחצי

              "ממארי אנטואנט לג'וזפין: מורשת אופנה"

כולנו מכירים את המלכה הצרפתית מארי אנטואנט. אנחנו מכירים את אהבתה לעוגות ואת המשפט המפורסם שנקשר אליה. אבל האם אנחנו יודעים שמארי אנטואנט נחשבת לא רק ל"מלכת האופנה" של ההיסטוריה אלא שהייתה לה גם יורשת אופנתית, מפורסמת לא פחות ממנה- הקייסרית ג'וזפין בונפארט, אשתו של נפוליאון בונאפרט בכבודו ובעצמו.

אז כיצד קשורות שתי הנשים הללו, שחיו בשני צידי המפה הפוליטית של צרפת בסוף המאה ה 18? כיצד עיצבו האופנה והאסתטיקה את מהלך חייהן של השתיים? ואיך זה שהן ממשיכות להשפיע על האופנה והתרבות הפופולרית גם בימינו, מעל 200 שנה אחרי מותן?

את כל התשובות נגלה בהרצאה "ממארי אנטואנט לג'וזפין: מורשת אופנה".

משך ההרצאה: כשעה עד שעה וחצי.

להזמנת הרצאות -לביתכם, לעסק או לסטודיו שלכם, אתם מוזמנים ליצור קשר ב:

טלפון: 054-5679844 אריאלה 

או במייל: agoichman@gmail.com

בפייסבוק: Timeless Hemlines- אופנה והיסטוריה

באינסטגרם: Fashionhistory_by_ariella

נתראה אצלכם! 

אודת המרצה:

היי, אני אריאלה גארבר. התחלתי לחקור אופנה בפעם הראשונה בגיל 5 כשראיתי את השמלות המצוירות בספר "סינדרלה" והתחלתי להעתיק אותן במחברת שלי. את גיל ההתבגרות העברתי מול דרמות תקופתיות של "הבי.בי.סי " ובניסיון נואש לשרטט כל בגד שראיתי על המסך. כמו כן, קראתי כל ספר אופנה בעברית, אנגלית ואפילו רוסית שיכלתי להזמין מכל קרוב משפחה שטס לחו"ל . 

בשנת 2006 סיימתי תואר משולב בספרות אנגלית וחינוך (במסלול לייעוץ חינוכי) מאוניברסיטת תל-אביב, וב 2008 סיימתי לימודי תעודת תרגום ותעודת הוראת האנגלית מאוניברסיטת תל-אביב.

ב 2011 נולד הבלוג Timeless Hemlines- אופנה והיסטוריה שבו תיעדתי את כל האינפורמציה שאספתי במשך שנים. כשנה לאחר מכן התחלתי לכתוב תור אופנה במגזין האינטרנטי "מגפון" ויצרתי את עמוד הפייסבוק Timeless Hemlines. חשבון האינסטגרם FashionHistory_by_Ariella הגיח לאוויר העולם זמן קצר אחריהם. ב 2017 העברתי את ההרצאה הראשונה שלי בנושא "השמלות של מלכות רצחניות מההיסטוריה" בכנס "אייקון" למדע בדיוני ופנטזיה. 

היום אני מורה לאנגלית, נשואה לדניאל ,אמא לתאומים המהממים אדם ואליס, יוצרת תוכן של אופנה והיסטוריה, ומסתובבת בכל הארץ: בספריות, כנסים ובבתים הפרטיים שלכם עם סדרת ההרצאות של Timeless Hemlines- אופנה והיסטוריה.

עכשיו גם בערוץ היוטיוב : Timeless Hemlines-אופנה והיסטוריה

אופנת מגיפות: הטרנד של היום שאחרי

בהרצאה שלי "מגלימה למעיל עור: עיצוב הערפד ההוליוודי" שהשקתי בפסטיבל אייקון 2019, דיברתי בין היתר גם על גילגוליו הרבים של הז'אנר האופנתי שנקרא "גותי" וכיצד הקולנוע והטלוויזיה משתמשים בז'אנר האפל והמורבידי הזה כדי לייצג את דמותו של הערפד כבר מעל מאה שנים. אחד הרעיונות שבהם התמקדתי במהלך ההרצאה הוא שסגנון האומנות הזה שנקרא "גותיקה" (או Goth באנגלית) הפך להיות טרנד לביש באופנה אי שם באנגליה הויקטוריאנית של אמצע המאה ה 19, והסיבה לכך הייתה התפשטות של מחלה קטלנית שהובילה לאובססיה של האנגלים הויקטוריאנים עם כל מה שקשור באופל ומוות.

האופנה הגותית הויקטוריאנית ("Victorian Goth") - טרנד שנולד מתוך מגיפה קטלנית

תמונה מתוך: גוגל אימג'ז

אמצע המאה ה 19 באירופה ובאנגליה בפרט הייתה שיא המהפיכה התעשייתית. באנגליה, ערים תעשייתיות כמו ליברפול, מנצ'סטר וכמובן גם לונדון החלו לשגשג ולגדול, ואלפי איכרים מהאיזורים הכפריים שאיבדו את אדמתם ופרנסתם משום שהמכונות והתעשייה החליפו את עבודת האדמה, נהרו לערים הללו בניסיון למצוא עבודה.  התוצאה הייתה צפיפות איומה ועוני מכפיר בערים התעשייתיות הגדולות , וכל מי שאי פעם קרא רומן של דיקנס יודע שהמצב הזה הוליד רעות חולות כמו ניצול של ילדים קטנים בעבודות במפעלים ונשים רבות שהתדרדרו לזנות בכל מעמד בחברה האנגלית. אבל אחד התוצרים המפחידים ביותר של הצפיפות הרבה, התנאים הסניטריים הקשים והעשן הסמיך מהמפעלים הייתה התפרצות מחלת השחפת (Consumption)- מחלה שהיום נחשבת לדלקת ריאות , אך לפני כמאה שמונים שנה הרגה מאות אלפים ברחבי אירופה והתפשטה בלונדון כמו אש בשדה קוצים.

באופן לא מפתיע, השחפת התפרצה בתחילה בקרב המעמדות העניים שחיו בדוחק ובצפיפות, ולא יכלו להרשות לעצמם מזון בריא או תרופות. אך כמו שקורה פעמים רבות בסיטואציות חברתיות רחבות- המעמדות העשירים והמשכילים, שלא באמת הכירו מקרוב את זוועות מחלת השחפת, עשו לה "רומנטיזציה" והפכו אותה לטרנד בספרות, באומנות וכמובן גם באופנה.

רומנטיזציה של חולי ומוות- האישה השברירית והחיוורת הופכת לסמל מין

"אופליה" מאת הצייר האנגלי ג'ון אוורט מיליי, 1851 (גוגל אימג'ז)

מחלת השחפת התבטאה בחיוורון של העור, רזון קיצוני, הזעה מרובה כתוצאה מגלים של חום גבוה, ואישונים מורחבים שהובילו לעיוורון . ולפתע סופרים ומשוררים החלו לכתוב דמויות של גיבורות רומנטיות שגוססות בזרועות מאהבן, וציירים ציירו דמויות של נשים בעלות רזון וחיוורון לא בריא שמחזירות את נשמתן לבורא על רקע רומנטי ופסטורלי של מדשאות ירוקות ופרחים מלבלבים. לכן זה ממש לא מפתיע שנשים ונערות מהמעמדות העשירים יותר ביקשו להידמות לגיבורות הטראגיות שהפכו לסמלי המין של התקופה ,וניסו לדמות את השפעות מחלת השחפת בעזרת אביזרים של אופנה וקוסמטיקה: הן החלו למרוח מני אבקות לבנות מבריקות על עורן שהלבינו את העור והבריקו אותו, ובכך גרמו להן להיראות חיוורות ומזיעות ממש כאילו הן סובלות מחום השחפת.  הן אפילו טפטפו לעיניהן טיפות של רעלן מפרח ממשפחת הרעלים בשם "אטרופה בלדונה" שהרחיב את האישונים וגרם לעיניים להבריק ממש כאילו הגברת עומדת להתעוור מהמחלה (נורא רומנטי...), וכמובן שלעזרת הרזון הקיצוני באו המחוכים.

איור של "שחפת שיק" מתוך הספר 

"Consumptive Chic: A History of Beauty, Fashion and Disease" של פרופסור קרוליין איי. דיי (2017)

כחוקרת אופנה, אני סולדת באופן אישי מההקשר שההיסטוריה הפמיניסטית יצרה בין מחוכים לבין הדיכוי של הפטריארכיה, שכן החל מהמאה ה 16 ועד אמצע המאה ה 20 מחוכים מילאו את אותו תפקיד שממלאות היום החזיות ואפילו סדי הגב לאנשים חולים. במשך מאות שנים, המחוכים הותאמו לגופה של הלובשת , והיו אפילו מחוכים שנקשרו רק באיזור החזה ונותרו פרומים לגמרי באיזור הבטן במיוחד עבור נשים בהריון. אך לקראת העשורים המאוחרים יותר של המאה ה 19 , כאשר טרנד ה"שחפת שיק" היה בשיאו , נשים רבות רכשו מחוכים שהיו קטנים עליהן בכמה וכמה מידות והידקו את השרוכים באופן כזה שיצר לחץ חולני על איברים פנימיים וגרם להתעלפויות ואובדן הכרה, מה שכמובן שירת את המוניטין של הלובשת כגיבורת רומאנים טראגיים- שברירית וזקוקה להגנה של גבר חזק. 

למזלן של אותן גברות ושל התנועה הפמיניסטית כולה, ה"שחפת שיק" עבר מהעולם בתחילת המאה ה 20 ,  אך המראה החיוור מאוד והרזה באופן שאינו בריא חזר לצערנו הרב לככב בעולם האופנה והטרנדים בגילגולו החדש : ה"הרואין שיק" בתחילת שנות התשעים של המאה ה 20 

מחלות באופנה: ה"שחפת שיק" הויקטוריאני הוא הסבא של ה"הרואין שיק" שעולם האופנה אימץ בתחילת הניינטיז. (קולאז' של שתי תמונות מתוך גוגל אימג'ז)

אז אם מחלה קטלנית כמו השחפת הויקטוריאנית יכלה להוליד טרנד שהפך במהלך השנים למראה שהיום אנו מכנים אותו "גותי", האם גם נגיף הקורונה שמכתיב את חיינו כיום יתורגם במהרה לטרנד אופנה שיישאר איתנו גם עשורים רבים אחרי שהנגיף הזה יעבור מהעולם ויעזוב את כולנו בשקט? אם נסתכל על כמה דוגמאות מתוך עולם האופנה והבידור בשנים האחרונות, נגלה אביזרים השייכים לתחום הרפואה שכבר מזמן השתלטו על מסלולי התצוגות בצורה זו או אחרת, והבולטת מכולם היא המסיכה הרפואית . 

שגרירת האופנה שלנו באירופה, ניקול ראידמן, משיקה את המסיכה הרפואית כפריט אופנה לכל דבר בשבוע האופנה האחרון בפאריז, 2020 (מתוך עמוד האינסטגרם של ניקול ראידמן )

כיסויי פנים בסגנונות שונים כגון תכשיטי פנים וכיסויי תחרה סקסיים ,מככבים על שערי מגזינים ומסלולי התצוגות כבר מעל לחמש שנים. בסיבוב ההופעות הבינלאומי שלה ב 2014 הופיעה ביונסה עם כיסוי רשת המכסה את הפנים, ובשבועות האופנה באירופה בשנה שעברה , מותגי-על כמו שאנל ודיור הציגו מחדש הומאג'ים לסגנון הגותי של ה"פאם פאטאל" משנות הארבעים בדמותם של שלל כובעים עם כיסויי תחרה חושניים ומסתוריים. 

ביונסה עם כיסוי רשת על הפנים, מתוך סיבוב ההופעות העולמי שלה ושל בעלה ג'יי זי , 2014

(גוגל אימג'ז)

כיסוי תחרה לפנים מתוך הקמפיין של דיור הוט-קוטור, 2019 

(מתוך: Pinterest)

אבל כיסויי הפנים האלגנטיים האלה אינם רק הומאג' לכובעי התחרה של כוכבות הקולנוע בשחור לבן ,אלא אמירה חברתית לכל דבר. חוקרי אופנה ותרבות רבים טוענים שהטרנד הזה צמח כתגובה לעידן הרשתות החברתיות ולאובדן הטוטאלי של מושג הפרטיות בחברה העולמית. הכיסויים הללו (למרות שבינינו, אינם מכסים הרבה...) באים להפגין צורך מסויים של התרחקות והסתתרות בתוך עצמינו. וזה כמעט אירוני עד כמה נגיף הקורונה העכשווי מתכתב באופן מושלם עם הצורך הפנימי שלנו להתרחק חברתית, להשקיט על האובר-שרינג ולהתבודד קצת מהעולם. ועל כן , גם מסיכות ההגנה הרפואיות שאנחנו נאלצים לחבוש להגנתנו ולהגנת הסביבה בכל פעם שאנו יוצאים לסופר בימים האחרונים, גם הם הופכים אט-אט לפריט מאסט אופנתי. ניכר שמי שהביאה את הטרנד לאור הזרקורים היא נציגתנו בעולם תצוגות הקוטור של אירופה- נקול ראידמן, כאשר הגיעה לשבת בשורות הראשונות של שבוע האופנה האחרון בפאריז לבושה בחליפת הגנה ביוכימית בעיצוב בלעדי של בית האופנה שאנל, ובמהלך כל השבוע צולמה ע"י מיטב הבלוגרים וצלמי האופנה בעולם כשהיא חובשת מסיכה רפואית מעוצבת של שאנל. 

קרנבל המסיכות הרפואיות: כתבת אופנה מתוך אתר המגזין The Guardian , מרץ 2020

אולם אפילו ראידמן  בכבודה ובעצמה לא באמת המציאה את הטרנד. מסיכות רפואיות בשלל צבעים החלו להופיע בקולקציות של מעצבים ברחבי העולם כבר עם הגילויים הראשונים של התפרצות הנגיף אי שם בדצמבר הרחוקה, וביפן- כבר כמה עשורים שמסיכות  רפואיות צבעוניות ומקושטות מעטרות את פניהם של בני נוער וצעירים מרובע ה"הרג'וקו" בטוקיו המאמצים את אופנת הרחוב הבובתית וה"קומיקסית" שנקראת על שם הרובע :"אופנת ההרג'וקו". היפנים המתאפיינים בדאגה לסביבה וכבוד לניקיון ואווירה סטרילית, נוטים להסתובב ברחובות הערים הגדולות כשהן חובשים מסיכות רפואיות השומרות על בריאותם ומבטיחות את בריאות הסובבים אותם למקרה שהם עצמם מצוננים או חולים, וכפי הנראה בשנים הקרובות- כולנו נלמד להתאים את צבע המסיכה לצבע הנעליים והתיק לפני שאנחנו יוצאים מהבית.

אופנת ה"הארג'וקו" בטוקיו: מסיכות רפואיות מותאמות באופן מושלם ללוק בובתי ומגניב. (גוגל אימג'ז)

יתכן מאוד שתחושת הצורך בבידוד חברתי או בריאותי תמשיך ללוות אותנו גם ביום שאחרי הקורונה ובשנים הבאות. אולי נחבוש מסיכות צבעוניות , אולי נתאים את המסיכות לצבע האאוטפיט שלנו בכל בוקר ונגלגל את עינינו למראה השכנה ממול שהמסיכה הרפואית שלה היא "כ"כ מהקולקציה של החורף שעבר", ואולי נאמץ באלגנטיות על רעלות התחרה של דיור ושאנל א-לה כוכבות סרטי "פילם נואר". אני מוכנה לזרום עם הכל, העיקר שלא נחזור למסיכות ה"ציפור" המפחידות שעטו על עצמם רופאי המגיפה מהמאה ה 14 כשהסתובבו בגלימות שחורות בערים הגדולות באירופה בעיצומה של ה"המגיפה השחורה"  של ימי הביניים.

איור של רופא מגיפות גרמני, 1656 (גוגל אימג'ז)

מעבר לקשת: טרנד הקשתות 2019

כיסויי ראש היו מאפיין עיקרי באופנה הנשית בכל תרבות ובכל תקופה משחר האנושות: בין אם זה היה סימן למלכות, סימן לעבדות, סימן לאדיקות דתית או למרד בממסד - כיסויי ראש עברו גלגולים רבים ותמיד (כמו במקרה האחרון עם כיסוי הראש של מלכת היופי במיל' לינור אברג'יל), אבל תמיד- עוררו מחלוקת.

כיסויי הראש האירופאים בלטו במיוחד באופנת הנשים של ימי הביניים . במאות ה 13 וה-14, כיסוי הראש  נקרא Whimple ("ווימפל") באנגליה או Coiff ("קוואף") בצרפת (מהמילה הצרפתית Coiffure= "תסרוקת"), והוא היה בעצם רדיד כותנה לבנה או בד גזה לבן שנכרך סביב הראש ונקשר בעורף כך שהוא עטף גם את הצוואר. כיסוי זה נלבש ע"י נשים מכל שכבות האוכלוסיה האירופאית: מאיכרות ועד מלכות והוא סימל גם את האדיקות והצניעות שנשים (בעיקר נשואות או בגיל נישואין- כלומר בסביבות 15...) נדרשו להפגין תחת שלטונה האכזרי של הכנסייה הקתולית , ובמקרה של איכרות עניות- גם שמירה יחסית על נקיון השיער בזמן עבודה בשדה.

כולן חובשות "ווימפל" במאות ה-13 וה-14

בניגוד לאיכרות עניות, נשים עשירות ואצילות יכלו לקשט את ה"ווימפל" בהינומה נוספת מבד עשיר יותר כמו משי ולעטר אותו בעיטור ראש דמוי כתר דק (טיארה) מזהב ויהלומים. מי שזוכר את הסצינה המקסימה מהסרט "אמיצה" (Brave) של אולפני דיסני/פיקסאר  מ-2012, שבה המלכה אלינור מכריחה את בתה המרדנית (וגיבורת הסרט) מרידה לאסוף את שערה האדום והפרוע כדי לפגוש את המחזרים המיועדים, יזהה בוודאי שמדובר ב"ווימפל" תקופתי כשר למהדרין. כהיסטוריונית אופנה ו"ניטפיקרית" מדופלמת בענייני דיוק תקופתי בסרטים, זה היה אחד הרגעים הקולנועיים שהכי אהבתי באותה השנה , כי ה"ווימפל" הלבן של מרידה הנסיכה הסקוטית הדמיונית מימי הביניים סימל לא רק את נסיונה של אמה לרסן את הפרעות של השיער של מרידה - ושל מרידה עצמה- אלא גם לסמל לחתנים הנלהבים שהילדה כשירה לנישואין. ניסיון שלשמחת כל הצופים כשל כישלון חרוץ!

שום כיסוי ראש לא ירסן את מרידה ("אמיצה". דיסני/פיקסאר 2012)

המאות ה-15 וה -16 :הרנסאנס

עם המעבר מימי הביניים למאות ה-15 וה-16, הכנסייה הקתולית באירופה החלה לאבד ממעמדה לטובת זרמים דתיים אחרים שקראו לחופש (יחסי) והשכלה (יחסית). התדרדרותה של הדת הולידה עיסוק חדש במדע ואומנות , והדבר התבטא גם בכיסויי הראש של הנשים שהפכו ממקור לצניעות והסתתרות למקור לקישוט והחצנה של היופי החיצוני.

רואים זאת במיוחד באיטליה- המרכז הבלתי מעורער של אומנות תקופת הרנסאנס, שם הנשים החליפו את ה"ווימפל" החונק בעיטורי ראש שדמו יותר לקשתות שיער מודרניות. בהרבה מהציורים של התקופה ניתן לראות נשים מקשטות את שיערן בקשתות עשויות מתוספות שיער של צמות קלועות, ומעוטרות בסרטים, פנינים ויהלומים שנשזרו בתוכן. אפילו בספרד הקתולית הדתית, נשים השתחררו מכיסויי ראש מלאים ועברו לקשתות מרופדות או קשתות ממטפחות מגולגלות דמויות כתר שהיו עשויות מבד קטיפה מרופד ועבה ומקושטות בסרטים ופנינים.

דיוקן של אישה צעירה מאת צייר הרנסאנס האיטלקי סאנדרו בוטיצ'לי . 1485.

קשתות שיער מבד מגולגל ומרופד. ספרד, המאה ה-15 (ושחזור מודרני).

1990s- הצתה מאוחרת:

נראה שאחרי תרדמת של 400 שנה, קשתות הבד הענקיות חזרו לככב בעולם האופנה ותרבות הפופ של העולם המודרני בשנות ה-80 וה-90. מדונה פרצה לתודעה בקליפים הסקסיים והשערורייתיים של שנות השמונים עם סרטי בד ענקיים על השיער. אבל היו אלה הניינטיז שהחזירו בענק את קשתות הבד והקטיפה הרחבות והמרופדות, ונראה היה שלא היה ראש אחד בכל העשור שלא התהדר בהן: בין אם אלא היו ילדות קטנות, "איט גירלז" מ"בברלי הילס" כמו ברנדה ודונה, נסיכות אמיתיות כמו שרה פרגוסון ("פרגי") מאנגליה ואפילו מי שהוכתרה למלכת הקשתות הרחבות- הגברת הראשונה של התקופה בכבודה ובעצמה- הילרי קלינטון. קלינטון השתמשה בקשתות הבד גם כדי להוכיח שהיא יכולה להיות אופנתית ובולטת, וגם כדי לשוות לעצמה מראה כוחני ממש כמו נסיכה מהרנסאנס.

בין אם היית ילדה קטנה או דוכסית בשנות התשעים: בטוח חבשת על הראש קשת בד רחבה ומרופדת

קשתות בד של "איט גירלז": ברנדה ודונה . 1992.

חובשת קשת בד כמו כתר מהרנסאנס: הילרי קלינטון- מלכת הקשתות של הניינטיז. מתוך מגזין "הרפארז בזאר" (Harper's Bazaar)

שנות ה-2000 : המלכה של ניו-יורק

עם כל הכבוד לברנדה ודונה ואפילו להילרי קלינטון, מי שהציתה מחדש את טרנד הקשתות הגדולות והרחבות היא המלכה השולט(טטטטטתתת)ת של ה"אפר-איסט סייד" והמשפיענית הראשונה של דור הרשתות החברתיות בלייר וולדורף מ"גוסיפ גירל" (Gossip Girl).... סורי סרינה...

במהלך שש העונות של הסדרה, ששיקפה באופן מושלם את לידת הרשתות החברתיות (2007-2012), הציגה השחקנית לייטון מיסטר בדמותה של בלייר וולדורף המליארדרית הצעירה כל קשת שיער אפשרית שאיזשהו מעצב-על השיק באותן שנים: קשתות יהלומים דמוייות טיארה, קשתות סרט רחבות, קשתות בד שטוחות, קשתות קלועות בצורת צמה. בקיצור, אם חיפשתם השראה לאקססורי שיער- בלייר וולדורף הייתה הבחורה שלכם. סטייליסט הסדרה, אריק דאמאן, הסביר שהבחירה לעטר את שיערה של בלייר בשלל קשתות הייתה כדי לשוות לה מראה של מלכה מההיסטוריה ולבסס את מעמדה כמלכת הקליקה העשירה של ניו-יורק (שוב, סורי סרינה...). הקשתות הרחבות של בלייר הפכו עד כדי כך לכתר על ראשה, שבעונה החמישית, כאשר בלייר מוצאת את עצמה בקולג' לא יוקרתי במיוחד בדאונ-טאון של ניו-יורק, ומבינה שהיא צריכה להשתלב באווירה ההיפסטרית והאורבנית של הקולג', האקט הראשון שהיא עושה בניסיון להשתלב עם ה"עמחה" הוא להוריד את הקשת מראשה במבט כאוב במיוחד בעיניים. ממש כמו נסיכה שנפרדת מהכתר.

אם הייתה קשת בשנות האלפיים, היא הייתה אצל בלייר וולדורף מ"גוסיפ גירל" (2007-2012)

העשור השני: השטן (והדוכסית) חובשת פראדה- 

שנייה לפני שאנחנו צוללים לתוך העשור השני של המאה הזו, בית האופנה "פראדה" משיקים את קולקציית אביב/קיץ 2019 שלהם וכל הרשתות והמגזינים ברחבי העולם מהללים את חזרתה של "קשת בלייר וולדורף" או ה"קשת המרופדת" (Padded Headband) לחיינו וראשינו. הפעם מדובר בקשת קטיפה עבה עם ריפוד פנימי ממש כמו הנסיכות הספרדיות של המאה ה-15 וממש כמו שבטח הייתה לכל אחת (או אחד) מאיתנו אי שם בכיתה ג'.

תצוגת אביב/קיץ 2019 של פראדה...נראה לי הסתבכו עם בלייר וולדרוף...

מאז התצוגה של פראדה, קשתות הבד הגדולות מופיעות בכל רחבי הרשת, נמכרות בבתי הכלבו הגדולים, ואפילו נסיכה אמיתית כמו קייט מידלטון הייתה חייבת לקפוץ על הטרנד ולהתהדר בקשת קטיפה יוקרתית ביולי האחרון לטקס ההטבלה של בנה התינוק - הנסיך לואי...אולי הכתר האמיתי שלה היה בניקוי יבש באותו יום...??

קשת בד לבנה ומרופדת, מעוטרת אבני זירקון. נמכרת ברשת בתי הכלבו האמריקאים "נורדסטרום": למקרה שאת רוצה להיות נסיכה מהרנסאנס בתקציב של דיאט קולה...

הדוכסית קייט מידלטון בטקס ההטבלה של בנה הנסיך לואי, מהודרת בקשת קטיפה בולטת במיוחד של מותג האופנה המקומי Jane Taylor London.

 אני באמת מוזמנת לברית בקרוב, אולי אשאיל ממנה.

אז בין אם אתם חשים נוסטלגייה לשנות התשעים ורוצים לדמיין שאתם ברנדה ודונה שבדיוק מרכלות על בנים בפיץ' פיט, או שאתם חושקים קצת מהיוקרה של בית האופנה "פראדה" או אפילו אם אתם חולמים להיות נסיכה ספרדייה ואקזוטית מתוך ציור רנסאנס- כל מה שעליכם לעשות הוא למצוא קשת בד רחבה ולחבוש אותה ממש כמו כתר מעל לשיער וקרוב לקו הפנים. לי באופן אישי נראה שאראה כמו מורה לספרות מהאולפנה במעלה אדומים, אבל אולי אתם תראו כמו קייט מידלטון או בלייר וולדורף. שווה לנסות!

Bitch Stole my look!

משמאל: מתוך תצוגת אביב/קיץ 2019. פראדה

מימין: דיוקן של אן בולין (אשתו השנייה של הנרי השמיני), מתוך גלריית בראדפורד, אנגליה. 1533.

עולמה האמיתי של ג'יין אוסטן

כל מי שאי פעם קרא רומן של ג'יין אוסטן או צפה בהתלהבות (כמוני) באחת ההפקות המרהיבות של ה בי.בי.סי מהאייטיז המבוססות על הרומאנים של הסופרת האנגלייה, בוודאי מדמיין לעצמו את אנגליה בתקופת ה-ריג'נסי (שלושת העשורים הראשונים של המאה ה-19 באנגליה) כפנטזיה רומנטית מלאה בגני וורדים, ספלי תה מקושטים וגברות בשמלות כותנה לבנות רוקדות באולמות נשפים מהודרים. אבל אנגליה האמתית של השנים הללו הייתה כצפוי מקום שונה לגמרי מעולמה העדין והמנומס של אוסטן.

איך נראית פנטזיית ג'יין אוסטן שלכם?  מתוך הסרט "Austenland"

ג'יין אוסטן גדלה בכפר סטיבנסון במחוז המפשייר, כבת לכומר הכפר. להיות כומר הכפר פירושו להרוויח אמנם משכורת צנועה ולחיות עם משפחתך בבית כפרי קטן, אבל עדיין להיות אדם משכיל שיודע קרוא וכתוב, בעל השכלה בלימודי דת וכבוד בקרב הקהילה. אמה של אוסטן הייתה נצר למשפחה רמת-מעלה והיו לה קשרים עם בני אצולה, מה שאפשר מאוחר יותר לאחיה של אוסטן - ג'יימס- להשתדך ולהינשא לבת אצילים, ובכך - לאחר מותו של האב המפרנס- להמשיך ולפרנס את שלי אחיותיו  ג'יין וקסנדרה, שלא נישאו ונחשבו בעיני החברה ל"רווקות זקנות" ( או כל מי שעברה את גיל 20 מבלי להתחתן במונחי המאה ה-19). כלומר, העוני היחסי שאוסטן חוותה במהלך חייה לא היה העוני האמתי שרוב אוכלוסיית אנגליה סבלה ממנו באותם ימים.

אוסטן ,כמו גיבורות הרומן שלה, חיה חיים צנועים אך לא עוני אמיתי.

למעלה: האחיות בנט מתוך "גאווה ודעה קדומה" הפקת הבי.בי.סי , 1985

למטה: הציור "הצוענים" (The Gyspies) של הצייר האנגלי וויליאם סימפסון ,המתאר את חייהם של הצוענים באנגליה בתחילת המאה ה-19

המעמד אליו השתייכה משפחת אוסטן, כמו גם רוב גיבורות הרומאנים שלה-ליזי בנט או האחיות דשווד, היה מעמד שחי בבית כפרי קטן אבל עדיין זכה להשכלה והשתכר בכבוד. קראו להם country gentry והם היו פלח קטן מאוד בתוך מעמד הביניים באנגליה. שהרי , אם ליזי בנט מ"גאווה ודעה קדומה" הייתה פשוטת עם ענייה, רוב הסיכויים שמר דארסי השרמנטי לא היה מוכן להימצא איתה באותו חדר או כלל לא היה שם לב לקיומה. בבלוג שלה "Real Life Regency England" מתארת הסופרת וההיסטוריונית האנגלייה סו ווילקס (Sue Wilks) בדיוק עד כמה המציאות של תחילת המאה ה-19 באנגליה שונה מהאידיליה הרומנטית בספריה של אוסטן:

גברות תקופת ה"ריג'נסי" - 1800-1837- בשמלות כותנת "מוסלין" ומשי דקות בגזרת ה"אמפיר"' שהזכירו בצורתן את בגדי האימפריה הרומית ובכך הפכו לטרנד ענק באנגליה הקולוניאליסטית, שחשקה גם היא להיות האימפריה הגדולה בעולם.

המלחמות נגד נפוליאון בצרפת- מספרת ווילקס- הטילו מעמסה כבדה על בריטניה, ומעמדות הפועלים קרסו תחת נטל המיסים על מוצרים בסיסיים כגון: תה, סבון, מלח או סוכר. השילוב בין עלויות המלחמה לבין כמה שנים רצופות של בצורת הובילו לרעב כבד, וכשמחירי הלחם הרקיעו שחקים ב- 1812 פועלים בכל רחבי אנגליה יצאו להפגנות. אך הממשל הבריטי, שהיה אחוז פרנויה פן תפרוץ גם באנגליה מהפיכה כמו בצרפת, עסק יותר בהגנה על מעמדו ופחות בטובתו של האדם הקטן. כך למשל, נחקקו ב -1815 "חוקי התירס" (Corn Laws) שהביאו את מחירו של לאינפלציית שיא בניסיון לשמר את רווחיהם של בעלי השדות והאדמות. כצפוי, מעמד הפועלים ניסה להילחם נגד חוקים אלה, אך זכות ההצבעה ניתנה רק לבעלי המעמדות הגבוהים (הגברים כמובן), וכאשר לאנשים קשי יום אין לחם  להאכיל את משפחותיהם ואין זכות הצבעה שתאפשר להם לשנות חוקים אכזריים, הם פונים לפשע ואלימות. כתוצאה מכך, הפכו ערים תעשייתיות שלמות, כמו מנצ'סטר וסטוקפורט, לפצצה  מתקתקת של זעם הפועלים כנגד המעמדות המשכילים והגבוהים.

שני העולמות של ג'יין אוסטן: מימין- אילוסטרציה של הפגנת פועלים באנגליה של עידן הריג'נסי. משמאל- סצינת הנשף מתוך "גאווה ודעה קדומה" 2005.

אך גם זה לא עזר לפועל הקטן, שכן כל אקט של גניבה או אלימות ואפילו הקלה ביותר, נענש באכזריות חמורה. הממשל כאמור, מתוך חרדה שהמהפיכה הצרפתית תגיע גם לאנגליה, התייחס לבעלות על אדמות ורכוש כ"קודש הקודשים" ואימץ את גישת ה(ליטרלי) "יהרג ובל יעבור". אם אדם שמשפחתו נמצאת  בחרפת רעב היה מעז לגנוב ארנבת או פסיון מאדמתו של "בעל הבית" ,הוא היה מוצא את עצמו מהר מאוד על סד העינויים בכיכר העיר או על אונייה שתעביר אותו למושבת עונשין באוסטרליה לשארית חייו, או על הגרדום בדרך לעמוד התלייה. עונשים כבדים כאלה חלו אפילו על ילדים צעירים כמו בדוגמה המפורסמת של הילד סמואל ג'ונס בן ה אחת-עשרה אשר נשפט לשישה חודשים בכלא נוטספורד בעוון גניבה של כמה סדינים.
ילדים גם הועסקו בתעשיות הטקסטיל המשגשגות, משום שהם היו קטנים מספיק בכדי להזדחל בין המכונות הגדולות ולשחרר פיסות בד או חוטים שנתקעו. אז בפעם הבאה שאתם צופים בדרמה עפ"י אחד מספריה של  ג'יין אוסטן ומתענגים למראה הגיבורות שלה מתהלכות בשמלות משי או מוסלין (כותנה דקה) לבן מעוטרות בפרחים, תזכרו שהבדים הענוגים האלה נטוו ע"י ילדים צעירים (אפילו בני חמש!) שעבדו בעד שכר זעום בעשרות המפעלים של תחילת המהפכה התעשייתית באנגליה.

מי עומד מהאחורי השמלות היפות של עידן ה"ריג'נסי"?

משמאל: שמלת ילדות ממוסלין רקום (1812-1814)

מימין: אילוסטרציה של העסקת ילדים במפעל בתחילת המהפכה התעשייתית

הקוראים חדי העין בוודאי הבחינו כבר שאוסטן בהחלט רומזת למציאות הקשה הזו בין השורות בספריה, אמנם בזהירות יתרה. ברומן "אמה" (Emma)  למשל, שפורסם בשנת 1816, דמותו של פרנק צ'רצ'יל הפלרטטן מגיעה לביקור אחרי היעדרות של שנים רבות מביתו של אביו מר ווסטון. בתחילת הרומן מציינת אוסטן שמר ווסטן העמיד נקלע לקשיים כלכליים כשבנו היה קטן. קהל הקוראים בתקופתה של אוסטן הבין שהסיבה שלמר צ'רצ'יל  יש שם משפחה שונה מזה של אביו ושהוא לא ביקר בביתו במשך שנים רבות, היא שבילדותו הוא אומץ ע"י קרובי משפחה עשירים שיכלו להרשות לעצמם לגדל אותו עד שאביו נעמד שוב על הרגליים מבחינה כלכלית. כמו כן, בסצנה בה אמה מבקרת בביתה של משפחה ענייה בכפר , מתואר בית המשפחה (בתרגום חופשי) כ"עלוב יותר מבפנים מאשר מבחוץ".

"אמה" מאת ג'יין אוסטן, 1816

אז אם אתם עדיין מפנטזים על נוסחת הקסמים שתקפיץ אתכם לתוך עולם הספרים של ג'יין אוסטן, כדי שתמצאו את עצמכם משחקים קריקט בפארק רחב ידיים או רוקדות בשמלת משי בזרועותיו של מר דארסי, תתפללו חזק שייצא לכם להיות בין שלושת אלפים בני האצולה שנספרו במרשם האוכלוסין של אנגליה בין 1810 ל  1820, ולא במקרה בין 9 מיליון עובדי המפעל, עובדי האדמה, נפחי הברזל והמשרתים, או גרוע מכך: בין 16 מיליון מקבצי הנדבות, הפושעים או הצוענים שאכלסו את עולמה האמתי של אוסטן.

האם מר דארסי וחולצתו הרטובה באמת שווים את זה??

המאמר המלא של Sue Wilks: 
https://suewilkes.blogspot.com/2010/03/real-life-in-regency-england.html?fbclid=IwAR3UEMZc_fIrZFDJB0hzmHLjqyfzmyxVWV7Kg3yiMOHqkxsRVWwhLJy3IK4

הרומן ההיסטורי של דולצ'ה וגבאנה

קצת לפני השקיעה, בגן פורח על גדות אגם קסום, בין מזרקות עתיקות ומדרגות אבן ציוריות, קם לו לתחייה אחד מסיפורי האהבה המפורסמים ביותר בתרבות האיטלקית. אם אתם חושבים שמדובר בהפקת תאטרון מושקעת או בסרט אפי חדש, אתם כמעט צודקים. אלא שהפעם מדובר בלא פחות ולא יותר מאשר תצוגת הקוטור (האופנה העילית) של דולצ'ה וגבאנה לשנת 2019 (Dolce & Gabbana Alta Moda), שנערכה בסוף השבוע האחרון.

בגן פורח על גדות נהר קסום, דולצ'ה וגבאנה מייצרים אגדה איטלקית. מתוך עמוד האינסטגרם של דולצ'ה וגבאנה (dolcegabbana) 

הדוגמניות שהילכו בתצוגה נראו כמו נסיכות איטלקיות שיצאו מתוך ציור רנסאנסי כשהן עוטות מחוכים הדוקים, חצאיות גדולות ומקושטות, ואין ספור עיטורי ראש ותכשיטי זהב במראה עתיק. אין זה מפתיע בהתחשב בעובדה שכבר מעל לשש שנים שהקו העיצובי של צמד המעצבים האיטלקים מתאפיין באלמנטים קתוליים ומושפע מציורי הרנסאנס האיטלקי , ושכמה ממשתתפות התצוגה הן בנות אצולה בפני עצמן כמו הדוגמנית והשפית הבריטית אמה וויימות' הנשואה לוויקונט (תואר אצולה אנגלי) מוויימות', וליידי קיטי ספנסר- בת אחיה של הנסיכה דיאנה ובת הדודה של וויליאם והארי. אבל הפעם נכנס בית האופנה ללב ליבה של התרבות האיטלקית כי התצוגה כולה הייתה בהשראת הרומן ההיסטורי המפורסם והאהוב ביותר בתולדות איטליה : "המאורסים" מאת הסופר אלסנדרו מנצוני (באנגלית: "The Betrothed" באיטלקית:       "I Promessi Sposi ")- רומן אפי ועב-כרס שפורסם בשנת 1842 ונחשב עד היום ל"מלחמה ושלום" של האיטלקים.

אהבה אסורה

עלילת הרומן מתרחשת בכפר קטן על גדות אגם קומו שבאיטליה במאה ה-17 (שנת 1628 ליתר דיוק), תקופה בה נסיכויות איטליה השונות היו נתונות להשפעה דתית ספרדית, והאינקוויזיציה הספרדית וכללי המוסר של הדת הקתולית שלטו ביד רמה. במרכז העלילה שני צעירים כפריים- רנצו ולוצ'יה היפה, המתאהבים ומחליטים להינשא. אך ימים ספורים לפני יום החתונה נשבה האציל המקומי ובעל האדמות- דון רודריגו, בקסמה של לוצ'יה היפה, ומאיים על  על הכומר שאמור לחתן את הנאהבים שלא לקיים את החתונה. בני הזוג מחליטים לברוח, והם יוצאים למסע תלאות ברחבי איטליה בניסיון להימלט מכוחו של דון רודריגו, מחוקי הצניעות של הדת הקתולית שלא מאפשרת לזוג לא נשוי לחיות יחד, ומצלה הכבד של האינקוויזיציה הספרדית. 

סיפור אהבתם של רנצו ולוצ'יה- אילוסטרציה מתוך הרומן מתורגם לאנגלית. מתוך:Getty Images 

מחוכים ושרוולים נפוחים

השפעת הרומן על קולקציית הקוטור של דולצ'ה וגבאנה ניכרת מיד, בהתחשב בעובדה שכמו הכפר הקטן בו מתרחש הרומן גם התצוגה התקיימה על גדות נהר קומו, בפארק טרסיו אוליבלי בעיירה הציורית טרמצו- אחד המקומות הקסומים ביותר באיטליה, שיכול בקלות לעורר מחשבות על סיפור אהבה איטלקי אחר- רומאיו ויוליה.  ההשפעה ניכרת כמובן גם בעיצובים הנשענים רבות על אופנת הנשים (וקצת גם על הגברים) של המאה ה-17 בה מתרחשת העלילה. במהלך המאה ה-17, ברוב ארצות אירופה, לבשו הנשים מכל המעמדות חולצות כותנה דקה או פשתן בעלות שרוולים רחבים ונפוחים, לרוב מעוטרים בסרטים כדי לאפשר תנועה נוחה, ומעליהן מחוכים הדוקים שחיטבו ואספו את הגוף הנשי.  נשים אצילות או עשירות במיוחד הוסיפו למראה הזה גם ז'קט או עליונית מעל למחוך כדי לשמור על צניעותן, בעוד שנשים ממעמד נמוך יותר הסתפקו בחשיפת המחוך והחולצה התחתונה- דבר שהקל על העבודה בשדות גם בימות הקיץ החמים.

דולצ'ה וגבאנה חיקו את הסגנון הזה ע"י הצגה של מחוכים שחורים כחלק עליון כשמתחתיהם מבצבצים שרוולים רחבים עטורי סרטים וקפלולים בשחור או לבן.

דמותה של לוצי'ה היפה מתהלכת בתצוגה של דולצ'ה וגבאנה. משמאל: הציור "לוצ'יה בחלונה" בהשראת הרומן המפורסם, מאת הצייר האיטלקי אליצ'יו סאלה, 1843 (גוגל אימג'ז). מימין: הדוגמנית ובת האצולה הבריטית ממוצא אנגלי וניגרי, הוד רוממותה הויקונטית אמה וויימות', כבת דמותה של לוצ'יה (מתוך עמוד האינסטגרם של דולצ'ה וגבאנה).

פארק טרסיו אוליבלי, בין פרחים מלבלבים

רוחב החצאיות במאה ה-17 היה גם הוא בהתאם למעמד הלובשת, כאשר נשים עשירות שלא נאלצו לעבוד בשדות או להסתובב בעצמן ברחובות הערים, לבשו מספר רב של חצאיות תחתונות דקות ומעליהן את החצאית שתאמה בגזרתה וצורתה את המחוך והז'קט העליון . נשים ממעמד נמוך יותר לבשו פחות חצאיות תחתונות, או כלל לא, כדי שיוכלו לעסוק בעבודות השדה והבית מבלי להפיל כל דבר שעומד בדרכן. ובכל זאת, כל אישה שידה הייתה משגת, עשתה כמיטב יכולתה לקשט את חצאיתה ברקמה מורכבת ורומנטית. דולצ'ה וגבאנה פרגנו לדוגמניות שלהן חצאיות בנפח שמתאים ללא פחות מאשר מלכות אירופאיות בשיא הדרן עם שכבות רבות של חצאיות טול מתחת. רק הרקמה המסורתית של המאה ה-17 הוחלפה בהדפסים מרהיבים של אגם קומו עם כיתובים המפארים את האתר הנחשק. 

משמאל: שמלת אצילה המורכבת מחצאית רקומה, מחוך תואם וחולצה רחבת שרוולים (ללא הז'קט ) מתוך: The Museum of Applied Art, Budapest. מימין: ליידי קיטי ספנסר, אחייניתה של הנסיכה דיאנה, במראה כמעט זהה.

הצוענייה השופעת

גם ההשפעה הספרדית ברומן הקלאסי מצאה את דרכה למסלול התצוגה. כי אם יש דגם אחד שחוזר ומופיע  מדי שנה בקולקציות של בית האופנה האיטלקי הוא דגם בסגנון שמלת צוענייה- שמלת תחרה שחורה, צמודה וחשופה, בתוספת עגילי זהב גדולים ופרחים בשיער. זהו דגם חושני המתאים לכל אישה בכל גיל כמעט, ואף אחת לא יכלה להתאים לו יותר מאשר דוגמנית ה"פלאס סייז" עוצרת הנשימה אשלי גראהם, שהזכירה במראה שלה דמות ספרותית אייקונית לא פחות- את הצוענייה הספרדייה כרמן, גיבורת הרומן הנושא את שמה מאת הסופר הצרפתי פרוספר מרימה.

סוף הסיפור של המאהבים רנצו ולוצ'יה כמו גם סיפורה של הצוענייה הפרועה כרמן נותרו לכם לגלות. אבל אם תרצו לקחת רגע פנוי ולצלול לתוך אגדה מהמאה ה-17, מוקפת בנוף הפסטורלי של אגם קומו, אתם מוזמנים להציץ בעמוד האינסטגרם של דולצ'ה וגבאנה ולרוץ למדוד מחוך מעל שרוולים נפוחים ולחלום על רומאנים אסורים.