יום שבת, 3 בפברואר 2024

טרומן קפוטה והברבורים: הבגידה שהפכה ללהיט

 
העונה החדשה של סדרת הלהיט של המפיק ריאן מרפי "Feud" עלתה לאוויר ב - 31 לינואר ברשת FX. ואני באופן אישי חיכיתי לה כבר כמעט שנה בכיליון עיניים.

העונה הראשונה סיפרה את סיפור המריבה בין כוכבות העבר של הוליווד בטי דייוויס וג'ואן קרופורד, והפעם בחר מרפי לספר את סיפור המריבה והבגידה שטילטלו את העשירון העליון של ניו יורק בשנות השבעים: הריב הגדול בין הסופר האמריקאי האגדי טרומן קפוטה לחבורת נשים עשירות ואלגנטיות שאותן הוא כינה  ה"ברבורים שלו".



טריילר לעונה "קפוטה נגד הברבורים" של הסדרה Feud 


העונה מספרת על מקרה שקרה באפר איסט סייד של ניו יורק ב 1975, כאשר הסופר האייקוני טרומן קפוטה ("בדם קר", "ארוחת בוקר בטיפאניס") החליט לרענן את הקריירה הגוססת שלו ע"י פרסום של סיפור קצר במגזין "אסקוויר". אלא שהסיפור שלו היה למעשה טור רכילות שחשף את הסודות של חבורת נשים עשירות, משפיעניות ואלגנטיות שהחשיבו אותו לחברן הטוב ביותר במשך מעל עשרים שנה. הנשים הרגישו מרומות ונבגדות, והחליטו על חרם חברתי על הסופר, שלמעשה חסם אותו מכניסה לכל מסעדה, ארוחת ערב נחשבת או אירוע השקה ניו יורקי. בעצם- מנע ממנו את החמצן להמשיך לחקור את העולם שכ"כ סיקרן אותו- עולם הזוהר של העשירון העליון בארה"ב באותם ימים. 

ההתחלה: טרומן קפוטה



טרומן קפוטה נולד בשם טרומן פרסונס ב 1924 בניו אורלינס, לואיזיאנה, לאם טינאייג'רית בשם לילי מיי פולק ואב מוכר מדלת לדלת שהיה שיכור רוב הזמן, הקסים את לילי מיי המתבגרת ונעלם לכמה שנים. לילי מיי הייתה הסיפור האמריקאי הקלאסי של נערה דרומית יפיפייה חסרת השכלה, שחלמה על האורות הנוצצים של ניו יורק וחיפשה כל גבר אפשרי שיוציא אותה מלואיזיאנה וייקח אותה לעיר הגדולה. בעקבות חיפושיה העיקשים אחר גבר שכזה, היא השאירה את טרומן הקטן לגדול אצל קרובי משפחה בעירה הנידחת מונרוויל שבאלבמה. 

טרומן שסבל לא מעט כילד בעל חזות "נשית" וקול דק ולא מפותח, בדרום האמריקאי של שנות השלושים, הפך לילד מופנם שהתמכר לכתיבה והתחבר רק עם בני משפחתו הקרובים. אביו שביקר לעיתים רחוקות, ולרוב במצב שיכרות, התבייש בבנו ה"לא גברי", והשמועות על מעשיה של אימו בדרכה לניו יורק לא הקלו על חייו של הילד המסכן. למזלו, הוא הכיר בשכונה ילדה שאהבה לכתוב סיפורים ממש כמוהו, והשניים פצחו בחברות שהמשיכה כל חייהם. לילדה קראו נל הארפר לי, והיא הפכה לימים לסופרת הארפר לי הידועה בספרה "להרוג את הזמיר". היא אפילו הנציחה את החברות עם טרומן בדמותו של הילד "דיל" ב"להרוג את הזמיר".

חייו של טרומן השתנו ב 1932 כאשר לילי מיי סופסוף חזרה לאסוף אותו, והיו לה חדשות נפלאות: היא הגיעה לניו יורק והצליחה להינשא לאיש עסקים ומסעדן קובני בשם ג'וזף קפוטה . היא למדה להתלבש ולהתאפר, התחברה עם העשירים שפקדו את המסעדות של בעלה, ואף החלה לעבוד כמארחת במסעדות המפוארות שלו. היא אפילו שינתה את שמה ל"נינה" כדי להישמע אלגנטית יותר ולטשטש את שורשיה הדרומיים. 

ג'וזף אימץ את טרומן ונתן לו את שם משפחתו. אבל אז גילה הילד שלהיות ילד גיי בניו יורק הנוצצת של שנות השלושים לא באמת כ"כ שונה מלהיות כזה ב מונרוויל הנידחת. ג'וזף נהיה אלים כלפיו ו"נינה" הרגישה שילד הקטן והרזה בעל הקול הדקיק לא באמת מתאים לחברים החדשים והעשירים שלה. לבסוף החליטו השניים לשלוח את טרומן לפנימייה פרטית ואקסקלוסיבית. טרומן אמנם פרח שם, הכיר חברות מהמשפחות הכי פריווילגיות בארה"ב והחל לטפח את חלומו להפוך לסופר. אבל החותם שהטביעה בו אימו ליווה אותו כל חייו. לא סתם הדמות המפורסמת ביותר של קפוטה -"הולי גולייטלי"- מהנובלה שלו "ארוחת בוקר בטיפאניס" (1958), היא יתומה דרומית פשוטה בשם לולה מיי שבורחת ממשפחתה, ומגיעה לניו יורק, שם היא עובדת כנערת ליווי ומפנטזת על גבר עשיר שיגשים את חלומות הזוהר שלה. טרומן כתב את עצמו בדמות הסופר העמום מגדרית שמתחבר עם "הולי" ואפילו "ירד" קצת על אביו החורג בדמותו של מאפיונר איטלקי ש"הולי" נקשרת אליו וכמעט נאסרת בגללו.



לילי מיי או לולה מיי? אימו של טרומן קפוטה כהשראה לדמותה של "הולי גולייטלי" ב"ארוחת בוקר בטיפאניס",
אותה גילמה אודרי הפבורן בגרסת הסרט משנת 1961.


שנות השישים היה העשור המוצלח בחייו של קפוטה. רומן ה True Crime שלו "בדם קר"- המבוסס על סיפור אמיתי של שני רוצחים שרצחו משפחה בקנזס, ראה אור ב 1959 והפך לרב מכר מידי, ויש האומרים שהוא למעשה המציא את ז'אנר ה טרו קריים שהפך לכ"כ טרנדי רק בשנים האחרונות. וב- 1961 הנובלה שלו "ארוחת בוקר בטיפאניס" הפכה לסרט בכיכובה של אודרי הפבורן המהפנטת. טרומן היה שיחת העיר בניו יורק, והוא לא בזבז רגע בלנסות למצוא את מקומו איפה שהוא, ממש כמו אימו, תמיד חלם להיות- בקרב העשירון העליון של העיר.

כבר בסוף מלחמת העולם השנייה, כשטרומן היה סופר מתחיל בניו יורק, הוא נמשך לקבוצה של נשים עשירות ויפיפיות שחיו בדירות המפוארות של האפר איסט סייד. פסיכולוגים וחוקרי ספרות מודרניים מנחשים שהוא ראה בכל אישה כזו את התגשמות החלום של אימו , והוא העריץ אותן בשל יופיין הקורן וגופן החטוב (אולי כפיצוי על העובדה שהוא היה נמוך וחיוור כל חייו). 
בשנות השישים הסוערות, לאחר כשני עשורים של חברות, טרומן כבר היה בן בית אצל כמה מאותן משפיעניות ניו יורקיות מובילות . הוא אירח להן חברה בבראנצ'ים רוויי האלכוהול שלהן , הקשיב לכל הטראומות בחייהן - מבעליהן הבוגדניים שראו אותן רק כ"מדליה" ועד הכישרונות הלא ממומשים שלהן בחברה שציפתה מהן לא לעבוד- ובכישרון של סופר הוא אגר את כל האינפורמציה בראש וסיפר את כל סודותיהן בארוחות הערב הבאות עליהן הוזמן.

אבל טרומן, כאמור, העריץ את היופי והאלגנטיות של אותה חבורת נשים, עד כדי כך שהוא כינה אותן "הברבורים" שלו.


"הברבורים" של טרומן 

חברות ה"ברבורים" של טרומן הייתה די גדולה ומגוונת. אבל הסדרה של ריאן מרפי מתמקדת בכמה דמויות מפתח, וביניהן: ברברה "בייב" פיילי, סי.זי גאסט, ננסי "סלים" קית', לי רדזיוול , אן וודוורד, ו ג'ואן קרסון.

ננסי "סלים" קית' הייתה אישה גבוהה וגבעולית שתוארה ע"י המדיה בזמנה כ"בעלת רגליים בלתי נגמרות".  עלייתה לגדולה החלה כשהיא הגיעה מעיירה קטנה בקליפורניה להוליווד של שנות הארבעים בחיפושיה אחר בעל עשיר (ויתכן שהזכירה לטרומן את אימו...) ומיד הקסימה את מפיק העל האוורד הוקס (הבמאי של "גברים מעדיפים בלונדיניות" בכיכובה של מרלין מונרו). היא קיבלה את הכינוי "סלים" (Slim) בשל גזרתה הגבעולית, וכוכבי הוליווד הוקסמו מהיכולת שלה להפוך מאשת המפיק הזוהרת ל"טום בוי" שמעשנת סיגריות ויוצאת לטיול סקי מים עם מיטב הגברים. 

אבל "סלים" הייתה לא רק קישוט על זרועו של בעלה. היה לה מוח חריף, שיחד עם יופייה המצודד הקסימו אפילו את הסופר ארנסט המינגווי שהיה מאוהב בה בסתר שנים רבות. וכשהוקס חיפש דמות של אישה חריפה וקשוחה, שיכולה להיות גם יפה וגם חצופה, לסרט החדש שלו To Have and Have Not" (1944" בכיכובו של המפרי בוגארט , הוא ביסס את הדמות בסרט על אשתו. "סלים" אפילו עזרה לו ללהק את התפקיד כאשר הציעה דוגמנית בת 19 שהיא ראתה על שער של מגזין אופנה. ה"דוגמנית" הצעירה הפכה לאגדה ההוליוודית לורן באקול (היהודייה ובת דודתו של הנשיא המנוח שמעון פרס). דמותה של באקול בסרט אפילו נקראה "סלים" על שם האישה שגילתה אותה.

את שם המשפחה "קית'" היא קיבלה לאחר שהתגרשה מהוקס ונישאה לאציל הבריטי, לורד קנת' קית' ב 1962. בסדרה מגלמת את דמותה של "סלים" המבוגרת השחקנית דיאן ליין 



השחקנית דיאן ליין מגלמת את דמותה של ננסי "סלים" קית'


אפשר לומר שהחברה הטובה ביותר של קפוטה הייתה ברברה "בייב" פיילי. אשתו של מפיק הטלויזיה והמייסד של רשת CBS- וויליאם פיילי. בניגוד לטרומן, "בייב" פיילי גדלה במשפחה מיוחסת ופריווילגית . שמה לפני הנישואים היה ברברה קושינג ואביה היה מנתח המוח הידוע הארווי קושינג (על שמו אף נקראת מחלת "קושינג" אותה הוא זיהה לראשונה). ברברה הייתה הקטנה והיפה ביותר מבין שלוש הבנות במשפחתה, ולכן זכתה לכינוי "בייב". היא גם הייתה בין ה"ברבורים" היחידים בחבורה של טרומן שהייתה לה קריירה משלה, שכן היא השתמשה בקשרים הנרחבים שלה ובסטייל המושלם שלה כדי להפוך לעורכת מגזין "ווג" ב 1938. טרומן אמר עליה בראיונות : "הבעיה היחידה של בייב היא שהיא מושלמת מדי. חוץ מזה, היא מושלמת."
את דמותה של "בייב" פיילי המבוגרת מגלמת השחקנית האדירה נעמי ווטס.



נעמי ווטס בתפקיד "בייב" פיילי בסדרה




טרומן קפוטה מבלה עם הבסטיז "בייב" פיילי וסי.זי גסט




ה"ברבורה" הבאה בחבורה הייתה לוסי "סי.זי" גסט: פאשיוניסטה שנולדה למשפחה מיוחסת אך מרדה בהם בניעוריה ,כשהפכה לרקדנית קברט פרובוקטיבית בשנות הארבעים. עורה השזוף ושיערה המחומצן לבלונד חיוור הפכו אותה לאייקון של יופי נשי בתקופתה ,עד כדי כך שהצייר המקסיקני האגדי דיאגו ריברה והצייר הספרדי האייקוני סלוודור דאלי התעקשו לצייר אותה בעירום. בתחילת שנות החמישים, היא מאסה בחיי המרד וחזרה לחיק החברה הגבוה והמסורתית. היא כתבה ספרים על גינון ואופנה, וממש כמו חברתה "סלים" קית' התחתנה גם היא עם אציל אנגלי -לורד ווינסטון פרדריק גסט. 

דמותה בסדרה אולי לא כ"כ דומה פיזית לדמותה האמיתית. אבל הליהוק היה גאוני, שכן היא מגולמת ע"י מי שמהלך הניינטיז נחשבה בעצמה ל"איט גירל" מרדנית ממשפחה טובה - השחקנית קלואי סבניי.



השחקנית קלואי סבניי מגלמת את אייקון הסטייל של שנות החמישים- סי.זי גסט

ה"ברבור" לי רדזיוול הייתה הקשר של טרומן קפוטה לאצולה הפוליטית , מעצם היותה אחותה של ג'קלין קנדי- אשתו של הנשיא הנרצח ג'ון.אפ.קנדי. לי, שנחשבה ליפה והאלגנטית שבין שתי האחיות, בכל זאת מצאה את עצמה חייה חיים שלמים בצילה של אחותה המפורסמת. שכן בניגוד ללי, שסבלה מקשיי קשב וריכוז (לא מאובחנים באותם ימים) , ג'קי הייתה מבריקה אקדמית ומפוקסת מקצועית, ולכן הגיעה להישגים מרשימים יותר מ-לי. במשך עשורים הקשיב טרומן לקנאה היוקדת של לי כלפי אחותה המוצלחת יותר ולבסוף הוא אף חשף אותה באקט בוגדני. את דמותה של לי רדזיוול הבוגרת מגלמת בקאמבק מטורף (ובדמיון פיזי מדהים) השחקנית קליסטה פלוקהרט , הלא היא "אלי מקביל".





קאליסטה פלוקהראט ("אלי מקביל") בדמותה של לי רדזיוול- אחותה של ג'קלין קנדי.




טרומן ולי רדזיוול מבלים בנשף

ואם מדברים על קאמבק מטורף, חייבים להזכיר את אגדת האייטיז הג'ינג'ית- השחקנית מולי רינגוולד, המגלמת בסדרה את ג'ואן קרסון: אשתו לשעבר של מגיש הלייט נייט האמריקאי האייקוני ג'וני קארסון. ג'ואן נשארה לצידו של טרומן כשכל ה"ברבורים" שלו החרימו אותו. היא אירחה אותו בביתה במהלך שנות השמונים כאשר היה כבר מכור כבד לסמים ואלכוהול, והוא אף נפטר בביתה כשהיא לצידו. מדהים לראות את מולי רינגוולד הזכורה לכולנו מסרטי הילדות בתפקיד הדרמטי הזה.






מ"מועדון ארוחת הבוקר" למועדון ה"ברבורים": מולי רינגוולד בדמותה הבוגרת של ג'ואן קרסון 


הבגידה: "לה קוט באסק 1965"

הבגידה המפורסמת שהרסה את חייו של הסופר התרחשה בנובמבר 1975. באותם ימים, טרומן היה כבר מכור לסמים, וכתביו לא הפכו לרבי מכר מאז "בדם קר" כמעט עשור וחצי מוקדם יותר. כאקט אחרון להצלחה, הוא אץ רץ לספר למו"לים בהוצאת הספרים "רנדום האוס" על חייו בחברת הנשים הנוצצות ביותר בארה"ב ועל כל הזימה והסודות שהוא גילה. הוא התכוון לכתוב רומן, שיחשוף את הצדדים האפלים של האצולה הניו-יורקית ושעתיד היה להיקרא "Answered Prayers" .אבל ככל שהוא שקע עמוק יותר ויותר בהתמכרויות שלו, אף פרק לא הגיע ממנו להוצאת הספרים, והמו"לים איימו לתבוע ממנו בחזרה את כל המקדמה הנדיבה שהוא קיבל. או אז, כדי להוכיח להוצאה שהוא באמת מתכוון לכתוב משהו , הוא החליט לפרסם קטע מתוך הספר המיוחל בגילון נובמבר 1975 של המגזין "אסקוויר". הוא מיקם את העלילה עשור אחורה ב 1965, וקרא לסיפור הקצר "La Cote Basque"' ע"ש המסעדה הצרפתית השיקית, שאותה פקדו כל המי ומי של ניו יורק בשנות השישים, ושבה הוא בילה שנים רבות בשתייה וריכולים עם הברבורים שלו.





                              סיפור הבגידה: "לה קוט באסק 1965" מתוך מגזין "אסקוויר"


במרכז העלילה שכתב דמות של יורשת עשירה, יפיפייה ומשועממת בשם ליידי איינה קולבירת'  שנפגשת במסעדה הידועה עם חברה הטוב- כתב העיתונות ג'ונסי (בן דמותו של טרומן עצמו), ובמשך כמה וכמה עמודים פשוט שופכת את כל הרכילות על כל האנשים (ובעיקר הנשים) הידועים ביותר בתקופה. דרך סיפוריה של הדמות הדימיונית, חשף הסופר לעולם את הסודות של כל החברות הקרובות שלו:  מי נבגדת במשך שנים ע"י בעלה, מי מכורה לסקס עם גברברים צעירים, מי אכולת קנאה באחותה המוצלחת (אהממ...לי רדזיוול), מי סובלת מאנרוקסיה (אהמממ...כולן) ואפילו מי גוססת מלוקמיה. טרומן שינה את השמות, אבל מהתיאורים שעלו בסיפור, חברותיו הברבורות זיהו בקלות את עצמן ואת סודותיהן הכמוסים ביותר , והחליטו על חרם מוחלט נגד הסופר הבוגדני.





קטע מתוך "לה קוט באסקט" בו טרומן קורא ללי רדזיוול בשמה האמיתי וחושף בדיוק מה הוא חושב עליה ועל אחותה המפורסמת. 



אבל את החיצים הכבדים ביותר בסיפור, ירה טרומן לעבר "ברבורה" אחת שהייתה לאו דווקא חברה שלו, אלא אויבת: הגברת אן וודוורד. ממש כמו טרומן עצמו, גם אן וודוורד (שנולדה בשם אנג'לין קרוול) הגיעה מעיירה נידחת- עיירה קטנה מקנזס לעיר הגדולה, וכמו נערות יפות רבות בתקופתה עבדה כנערת שעשועים במועדונים ואף הפכה לנערת ליווי של גנגסטרים ומאפיונרים. במהלך הקריירה שלה כנערת שעשועים היא גם החלה רומן עם איש עסקים ידוע בשם וויליאם וודוורד. אבל כשזה מאס בה הוא העביר אותה ללא בושה כ"מתנה" לבנו החייל ששב ממלחמת העולם השנייה- וויליאם וודוורד ג'וניור (שנודע בשם בילי). 

אולם אן לא נואשה, והחליטה במקום זאת לסובב את הגורל לטובתה. היא ניצלה את זמנה עם בילי כדי לרכוש השכלה, לקנות בגדים יפים ולהתחבר עם כל האנשים הנכונים כולל הדוכסית מווינדזור- וואליס סימפסון. וכשבילי השתכנע שהמהאהבת שלו עברה מייקאובר "מהוגן" מספיק, הוא הסכים להינשא לה. למרות כמה שנים טובות יחד ושני בנים , הנישואים לא היו מוצלחים כי בילי מעולם לא הפסיק לבגוד בה, וכי אן התקשתה באמת להתקבל בחוג החברה הגבוהה לאחר שהעבר שלה נחשף. לילה אחד כשבילי איים להתגרש ממנה, היא לכאורה ירתה בו למוות. השערורייה כוסתה ע"י משפחתו של בילי שלא רצו כתם על שמם, ואן נשבעה בפני המשטרה שהיא טעתה לחשוב שבעלה היה פורץ שפרץ לביתם.

לצערה של אן, אם היא רצתה להתנער ממוניטין של נערת ליווי בעברה ורוצחת בהווה, היא לא הייתה צריכה להעליב את הסופר הכי רכלן בעיר. לפי שמועות שהתפרסמו באחד מעיתוני הרכילות של התקופה, אן נתקלה בטרומן באירוע מתוקשר ונשמעה (אולי...) מכנה אותו בשם גנאי. טרומן נעלב עד עמקי נשמתו ,וכאשר חלף על פניה הוא הכריז בקול רם: "היי מיסיז באנג! באנג!" (כרפרנס ליריות הרובה שהרגו את בעלה).




הסודות של אן וודוורד נחשפו ע"י טרומן בפומבי 


ב"לה קוט באסק" יצר טרומן דמות של אישה בשם אן (הוא אפילו לא טרח לשנות את שמה הפרטי!) שרוצחת את בעלה בדם קר .כשבוע לפני פרסום הסיפור, אן התאבדה בבליעת כדורים. והסברה הייתה שמישהו כנראה הזהיר אותה שהסיפור עומד להתפרסם . את דמותה מגלמת בסדרה לא אחרת מאשר דמי מור בתפקיד מצמרר.





דמי מור בתפקיד אן וודוורד הבוגרת בסדרה



הסוף המר: 
ה"ברבורים" כאמור חרצו את גורלו של האקס "בסטי" הבוגדני. הן סירבו לענות לטלפונים שלו גם כשהתקשר אליהן תחת השפעה כבדה של סמים. הן מנעו ממנו כניסה לאירועי חברה, והן השתמשו בהשפעה שלהן בעולמות הספרות והעיתונות כדי למנוע את פרסום כתביו העתידיים. מה שנקרא באנגלית: Social Death.

טרומן ניסה לשקם את חייו ע"י מעבר להוליווד וכתיבת תסריטים לסרטים בסוף שנות השבעים. בחזרתו לניו יורק הוא חבר לאמנים שערורייתיים נוספים כמו אנדי וורהול, וחגג במועדון ה"סטודיו 54" הטרנדי. אבל חיי ההוללות האלה רק החמירו את ההתמכרויות והדיכאון הגובר שלו, והוא הלך לעולמו ב 25 לאוגוסט 1984 בביתה של החברה היחידה שנותרה לו- ה"ברבורה" ג'ואן קרסון.

את דמותו של טרומן קפוטה בסדרה מגלם באופן גאוני השחקן הבריטי טום הולנדר



טום הולנדר מגלם בסדרה את דמותו של טרומן קפוטה


ממש כמו הסיפורים העצובים על מות החלום האמריקאי שהוא כתב, גם חייו של טרומן קפוטה היו חלום אמריקאי שנגוז. הילד הדרומי הזנוח נגע לרגע בזוהר הניו יורקי הפריווילגי ונכבה. הנרטיב על הסופר העני והאלמוני שחולם לפרוץ את הגבולות הסגורים והמסוגרים של האליטה העשירה, ולחשוף את הסודות שמבעבעים מתחת לחזות הקסומה, הוא נרטיב עתיק יומין בספרות האמריקאית. הוא הופיע בדמות של הסופר העני "ניק" ברומן "גטסבי הגדול" (משנת 1925) וגם קיבל אדפטציה מודרנית בסדרת הנוער "גוסיפ גירל" בדמותו של הנער העני דן . אולם בניגוד לסוף ההוליוודי המתקתק שקיבל דן ב"גוסיפ גירל" (טוב מדי אם תשאלו אותי...), טרומן היה הגרסה האמיתית של הנרטיב הזה, והוא שילם את המחיר שמשלמים בחיים האמיתיים.


האופנה: 
סופו של טרומן היה אולי עגום, אבל האופנה בסדרה היא לא פחות מאשר הומאז' מופלא לאופנה של ניו יורק בסבנטיז. מעצבת התלבושות של הסדרה- לו אייריך (Lou Eyrich) אמרה בראיונות שהיא השתמשה בטרנד העכשווי של "יוקרה שקטה" (בגדים יוקרתיים באיכות קוטור שרק נראים בייסיקיים ופשוטים) אך באינטרפרטציה של אופנת הסבנטיז, כדי להלביש את הנשים שבאמת התלבשו ב"יוקרה שקטה" כמעט חמישה עשורים לפני שדור הטיק-טוק גילה את הטרנד. והתוצאה היא לא פחות מקרנבל מושלם של יוקרה דקדנטית 





             יוקרה שקטה אך דקדנטית בעיצוב התלבושות של הסדרה , בעיצובה של לו אייריך.

עוד הסבירה אייריך שהנשים הללו לא היו משועבדות לטרנדים של התקופה, שכן הן היו מובילות הטרנדים בעצמן ("בייב" פיילי כאמור הייתה עורכת ווג בעברה), והדמויות שלהן בסדרה הן גם כבר לא צעירות. לכן לא הגיוני יהיה שיאמצו את אופנת ההיפים של הסבנטיז, אלא יתמקדו בבגדים יוקרתיים, שמרניים אבל עם טוויסט צעקני.



בגדים שמרניים אבל עם טוויסט צעקני: עבודת העיצוב של לו אייריך



עלילת הסדרה עצמה מבוססת על הספר "Capote's Women"  מאת הסופר האמריקאי לורנס לימן שראה אור ב 2021 , ושאותו גמעתי בשקיקה בשנה שעברה.

הסיפור "Capote Vs. The Swans"  משודר בעונה השנייה של הסדרה Feud ברשת FX האמריקאית . 
וביחד עם הסדרה "קריסטובל בלנסיאגה" המגוללת את סיפור חייו של מייסד בית האופנה הספרדית "בלנסיאגה" והסדרה הצרפתית על חייו של כריסטיאן דיור שתשודר בסוף אפריל, יש סיכוי סביר בהחלט שאני אישאר דבוקה למסך עד מרץ , ולבסוף אפציע החוצה עם המון המון חומר לכתיבה אופנתית והיסטורית!

יום חמישי, 16 בפברואר 2023

סדרת הרצאות הסלון של Timeless Hemlines- אופנה והיסטוריה

 חוקרת תולדות האופנה והתרבות-אריאלה גארבר- בסדרת הרצאות סלון בנושא  היסטוריה, אופנה ותרבות פופלרית



אתם מוזמנים לבחור את ההרצאה שתתאים בדיוק לכם לחוג בית, ערב חברה או כל אירוע בסלון, בר, או סטודיו שלכם.
כל הרצאה עוסקת בסיפורים המשעשעים, הנסתרים ואפילו הביזאריים , של ההיסטוריה מאחורי הדמויות המוכרות והטרנדים 
האהובים של עולם האופנה, הקולנוע והטלוויזיה של היום. אז הצטרפו אלי למסע:

המראה האמיתית של דיסני: תולדות עיצוב הדמויות 



כשאנחנו חושבים על נסיכות דיסני, אנחנו לרוב מדמיינים נסיכה בלונדינית בשמלה וורודה. אבל איך באמת עוצבו הדמויות המצוירות של דיסני לאורך השנים? מי היו ההשראות לדמויות הנסיכות והנבלים בכל עשור במאה ה 20 ובמאה ה 21? ומי באמת היו ההשראות לעיצוב דמויות הנסיכות?

בהרצאה נסתכל על הדמויות המוכרות והאהובות של נסיכות דיסני לאורך השנים, משלגיה משנות השלושים ועד מואנה ואלזה מהעשור האחרון. נבחן כיצד השתנו תלבושות הדמויות לאורך התקופות? האם הן נכונות היסטורית לתקופתן? ומה משפיע יותר על עיצוב הדמות: הדיוק ההיסטורי או השפעת התקופה בה 
צוירו? 
 אורך ההרצאה: בין שעה לשעה וחצי 

"ההיסטוריה הבלונדינית של העולם" 



מאז ומתמיד הוקסמה התרבות המערבית מדמותה של האישה הבלונדינית, החל מאלות יוון העתיקה, דרך הנסיכות באגדות ימי הביניים ועד הכוכבות הגדולות של הקולנוע ההוליוודי. אבל בכל תקופה סימלה ה"בלונדינית" משהו אחר: פעם בתולה קדושה, פעם סמל מין, פעם דמות ילדותית וטיפשית ופעם מכשפה רצחנית.

מדוע אנחנו כחברה כה מוקסמים מצבע השיער הבלונדיני, בעיקר בקרב נשים? וכיצד השתנה דימויה של "הבלונדינית" לאורך השנים?

בהרצאה נגלה מי היו הבלונדיניות המפורסמות ביותר בהיסטוריה, מאיפה נוצרו הסטריאוטיפים הידועים על צבע השיער הזהוב והאם אי פעם הוא יפסיק להיות צבע השיער המבוקש בעולם? 

אורך ההרצאה: בין שעה לשעה וחצי


מגלימה למעיל עור: עיצוב הערפד ההוליוודי



כיצד אנחנו מדמיינים את דמותו של הערפד? מעמודי הספרים ועד מסך הקולנוע, דמותו של הערפד עברה מהפכים ושינויים מגלימה שחורה ועיניים בוהקות ועד מעילי עור, ג'ל בשיער ואפילו שמלות מעצבים.

בהרצאה נכיר את דמויות הערפדים המפורסמות ביותר מהספרות, הקולנוע והטלויזיה. נגלה כיצד השתנה עיצובו של הערפד במדיה מעשור לעשור, נראה כיצד השפיעה אופנת ה "גותיקה" על עיצובו של הערפד ומי באמת עומד מאחורי התלבושות הערפדים המפורסמות בכל תקופה.

אורך ההרצאה: משעה עד שעה וחצי


"בריג'רטון: העולם האמיתי"


סדרת הפנטזיה הרומנטית "בריג'רטון" מתרחשת באנגליה של תחילת המאה ה 19 אבל מבוססת למעשה על סדרת ספרים של הסופרת ג'וליה קווין משנת 2000. האם הסדרה משקפת את המציאות האמיתית של אנגליה בשנים הראשונות של המאה ה 19 (תקופת ה "ריג'נסי") או אולי התלבושות והאביזרים יוצרים עבורנו היסטוריה דמיונית?

בהרצאה נחזור לעבר, לאנגליה של שנת 1813 ,לתקופת הריג'נסי באנגליה, ונגלה כיצד התלבשו, הסתרקו, פילרטטו והתחתנו. מדוע באמת היה חשוב לקבל את ברכת המלכה, האם הנשפים המפוארים היו ה"טינדר" של האצולה במאה ה -19, וכיצד מעצבי התלבושות של הסדרה יוצרים עבורנו עבר שהוא קצת היסטורי וקצת דמיוני.

אורך ההרצאה: כ 45 דקות.


"כיצד מעצבים דיסטופיה: סיפורה של שפחה"



סדרת הלהיט של רשת Hulu"" – "סיפורה של שפחה" שהחלה לשדר ב 2017 וסיימה לאחרונה את עונתה החמישית, מבוססת על רומן דיסטופי של הסופרת הקנדית מרגרט אטווד שראה אור ב 1985.

הסדרה מתארת מציאות בה אסון אקולוגי הביא למהפכה קיצונית בארה"ב ולהשתלטות של תנועה פונדמנטליסטית, אשר החזירו את המציאות יומיומית לתקופת התנ"ך, כולל בתי אב בהם מוחזקות שפחות ילודה. אבל מי הן אותן שפחות? וכיצד סדרת הטלויזיה מתרגמת עבור הצופה המודרני את מציאות הספר האפלה למסך?

בהרצאה נחקור את ההשפעות ההיסטוריות האמיתיות שהשפיעו על האירועים המצמררים בספר, ונגלה כיצד מעצבי התלבושות והתפאורה משתמשים באלמנט אחד מרכזי- אלמנט הצבעים , כדי ליצור לכל דמות עולם משל עצמה וגם כדי לחדד את האימה והפחד המשתקפים בסדרה.

אורך ההרצאה: בין שעה לשעה וחצי


"ג'ז, אופנה וסימבוליזם ב'גטסבי הגדול' "



הרומן "גטסבי הגדול" פורסם ב 1925 ע"י הסופר האמריקאי פ. סקוט פיצג'רלד ונחשב עד היום ל"רומן האמריקאי הגדול". הסיפור משקף באופן מושלם את פער המעמדות בין העשירים לעניים בארה"ב של שנות העשרים הקודמות ואת החלום האמריקאי שרק למעטי מעטים יש את הזכות לגעת בו- רעיונות שהיו רלוונטיים לפני מאה שנה בדיוק כמו שהם רלוונטיים היום.

במהלך העשורים זכה הרומן לעיבודים רבים וביניהם שני עיבודים קולנועיים מפורסמים: האחד מ- 1974 בכיכובו של רוברט רדפורד והשני מ 2013 בכיכובו של ליאונרדו דיקאפריו.

בהרצאה נתמקד בשני הסרטים, ונבחן כיצד הם משתמשים באלמנטים של צבע, מרקם ואופנת שנות העשרים המרהיבה כדי לקחת אותנו הצופים היישר אל עידן הג'ז. נתבונן בהבדלים וגם בדמיון בין שתי הגרסאות הקולנועיות, ונגלה איך הטרנדים של כל התקופות השפיעו על הסרטים עצמם ועל יצירת עולם הרומן.

אורך ההרצאה: בין שעה לשעה וחצי


              "ממארי אנטואנט לג'וזפין: מורשת אופנה"


כולנו מכירים את המלכה הצרפתית מארי אנטואנט. אנחנו מכירים את אהבתה לעוגות ואת המשפט המפורסם שנקשר אליה. אבל האם אנחנו יודעים שמארי אנטואנט נחשבת לא רק ל"מלכת האופנה" של ההיסטוריה אלא שהייתה לה גם יורשת אופנתית, מפורסמת לא פחות ממנה- הקייסרית ג'וזפין בונפארט, אשתו של נפוליאון בונאפרט בכבודו ובעצמו.

אז כיצד קשורות שתי הנשים הללו, שחיו בשני צידי המפה הפוליטית של צרפת בסוף המאה ה 18? כיצד עיצבו האופנה והאסתטיקה את מהלך חייהן של השתיים? ואיך זה שהן ממשיכות להשפיע על האופנה והתרבות הפופולרית גם בימינו, מעל 200 שנה אחרי מותן?

את כל התשובות נגלה בהרצאה "ממארי אנטואנט לג'וזפין: מורשת אופנה".

משך ההרצאה: כשעה עד שעה וחצי.


להזמנת הרצאות -לביתכם, לעסק או לסטודיו שלכם, אתם מוזמנים ליצור קשר ב:

טלפון: 054-5679844 אריאלה 

או במייל: agoichman@gmail.com

בפייסבוקTimeless Hemlines- אופנה והיסטוריה

באינסטגרםFashionhistory_by_ariella

נתראה אצלכם! 


אודת המרצה:



היי, אני אריאלה גארבר. התחלתי לחקור אופנה בפעם הראשונה בגיל 5 כשראיתי את השמלות המצוירות בספר "סינדרלה" והתחלתי להעתיק אותן במחברת שלי. את גיל ההתבגרות העברתי מול דרמות תקופתיות של "הבי.בי.סי " ובניסיון נואש לשרטט כל בגד שראיתי על המסך. כמו כן, קראתי כל ספר אופנה בעברית, אנגלית ואפילו רוסית שיכלתי להזמין מכל קרוב משפחה שטס לחו"ל . 

בשנת 2006 סיימתי תואר משולב בספרות אנגלית וחינוך (במסלול לייעוץ חינוכי) מאוניברסיטת תל-אביב, וב 2008 סיימתי לימודי תעודת תרגום ותעודת הוראת האנגלית מאוניברסיטת תל-אביב.

ב 2011 נולד הבלוג Timeless Hemlines- אופנה והיסטוריה שבו תיעדתי את כל האינפורמציה שאספתי במשך שנים. כשנה לאחר מכן התחלתי לכתוב תור אופנה במגזין האינטרנטי "מגפון" ויצרתי את עמוד הפייסבוק Timeless Hemlines. חשבון האינסטגרם FashionHistory_by_Ariella הגיח לאוויר העולם זמן קצר אחריהם. ב 2017 העברתי את ההרצאה הראשונה שלי בנושא "השמלות של מלכות רצחניות מההיסטוריה" בכנס "אייקון" למדע בדיוני ופנטזיה. 

היום אני מורה לאנגלית, נשואה לדניאל ,אמא לתאומים המהממים אדם ואליס, יוצרת תוכן של אופנה והיסטוריה, ומסתובבת בכל הארץ: בספריות, כנסים ובבתים הפרטיים שלכם עם סדרת ההרצאות של Timeless Hemlines- אופנה והיסטוריה.

עכשיו גם בערוץ היוטיוב : Timeless Hemlines-אופנה והיסטוריה









יום חמישי, 26 במרץ 2020

אופנת מגיפות: הטרנד של היום שאחרי



בהרצאה שלי "מגלימה למעיל עור: עיצוב הערפד ההוליוודי" שהשקתי בפסטיבל אייקון 2019, דיברתי בין היתר גם על גילגוליו הרבים של הז'אנר האופנתי שנקרא "גותי" וכיצד הקולנוע והטלוויזיה משתמשים בז'אנר האפל והמורבידי הזה כדי לייצג את דמותו של הערפד כבר מעל מאה שנים. אחד הרעיונות שבהם התמקדתי במהלך ההרצאה הוא שסגנון האומנות הזה שנקרא "גותיקה" (או Goth באנגלית) הפך להיות טרנד לביש באופנה אי שם באנגליה הויקטוריאנית של אמצע המאה ה 19, והסיבה לכך הייתה התפשטות של מחלה קטלנית שהובילה לאובססיה של האנגלים הויקטוריאנים עם כל מה שקשור באופל ומוות.




האופנה הגותית הויקטוריאנית ("Victorian Goth") - טרנד שנולד מתוך מגיפה קטלנית
תמונה מתוך: גוגל אימג'ז


אמצע המאה ה 19 באירופה ובאנגליה בפרט הייתה שיא המהפיכה התעשייתית. באנגליה, ערים תעשייתיות כמו ליברפול, מנצ'סטר וכמובן גם לונדון החלו לשגשג ולגדול, ואלפי איכרים מהאיזורים הכפריים שאיבדו את אדמתם ופרנסתם משום שהמכונות והתעשייה החליפו את עבודת האדמה, נהרו לערים הללו בניסיון למצוא עבודה.  התוצאה הייתה צפיפות איומה ועוני מכפיר בערים התעשייתיות הגדולות , וכל מי שאי פעם קרא רומן של דיקנס יודע שהמצב הזה הוליד רעות חולות כמו ניצול של ילדים קטנים בעבודות במפעלים ונשים רבות שהתדרדרו לזנות בכל מעמד בחברה האנגלית. אבל אחד התוצרים המפחידים ביותר של הצפיפות הרבה, התנאים הסניטריים הקשים והעשן הסמיך מהמפעלים הייתה התפרצות מחלת השחפת (Consumption)- מחלה שהיום נחשבת לדלקת ריאות , אך לפני כמאה שמונים שנה הרגה מאות אלפים ברחבי אירופה והתפשטה בלונדון כמו אש בשדה קוצים.

באופן לא מפתיע, השחפת התפרצה בתחילה בקרב המעמדות העניים שחיו בדוחק ובצפיפות, ולא יכלו להרשות לעצמם מזון בריא או תרופות. אך כמו שקורה פעמים רבות בסיטואציות חברתיות רחבות- המעמדות העשירים והמשכילים, שלא באמת הכירו מקרוב את זוועות מחלת השחפת, עשו לה "רומנטיזציה" והפכו אותה לטרנד בספרות, באומנות וכמובן גם באופנה.




רומנטיזציה של חולי ומוות- האישה השברירית והחיוורת הופכת לסמל מין
"אופליה" מאת הצייר האנגלי ג'ון אוורט מיליי, 1851 (גוגל אימג'ז)


מחלת השחפת התבטאה בחיוורון של העור, רזון קיצוני, הזעה מרובה כתוצאה מגלים של חום גבוה, ואישונים מורחבים שהובילו לעיוורון . ולפתע סופרים ומשוררים החלו לכתוב דמויות של גיבורות רומנטיות שגוססות בזרועות מאהבן, וציירים ציירו דמויות של נשים בעלות רזון וחיוורון לא בריא שמחזירות את נשמתן לבורא על רקע רומנטי ופסטורלי של מדשאות ירוקות ופרחים מלבלבים. לכן זה ממש לא מפתיע שנשים ונערות מהמעמדות העשירים יותר ביקשו להידמות לגיבורות הטראגיות שהפכו לסמלי המין של התקופה ,וניסו לדמות את השפעות מחלת השחפת בעזרת אביזרים של אופנה וקוסמטיקה: הן החלו למרוח מני אבקות לבנות מבריקות על עורן שהלבינו את העור והבריקו אותו, ובכך גרמו להן להיראות חיוורות ומזיעות ממש כאילו הן סובלות מחום השחפת.  הן אפילו טפטפו לעיניהן טיפות של רעלן מפרח ממשפחת הרעלים בשם "אטרופה בלדונה" שהרחיב את האישונים וגרם לעיניים להבריק ממש כאילו הגברת עומדת להתעוור מהמחלה (נורא רומנטי...), וכמובן שלעזרת הרזון הקיצוני באו המחוכים.




איור של "שחפת שיק" מתוך הספר 
"Consumptive Chic: A History of Beauty, Fashion and Disease" של פרופסור קרוליין איי. דיי (2017)


כחוקרת אופנה, אני סולדת באופן אישי מההקשר שההיסטוריה הפמיניסטית יצרה בין מחוכים לבין הדיכוי של הפטריארכיה, שכן החל מהמאה ה 16 ועד אמצע המאה ה 20 מחוכים מילאו את אותו תפקיד שממלאות היום החזיות ואפילו סדי הגב לאנשים חולים. במשך מאות שנים, המחוכים הותאמו לגופה של הלובשת , והיו אפילו מחוכים שנקשרו רק באיזור החזה ונותרו פרומים לגמרי באיזור הבטן במיוחד עבור נשים בהריון. אך לקראת העשורים המאוחרים יותר של המאה ה 19 , כאשר טרנד ה"שחפת שיק" היה בשיאו , נשים רבות רכשו מחוכים שהיו קטנים עליהן בכמה וכמה מידות והידקו את השרוכים באופן כזה שיצר לחץ חולני על איברים פנימיים וגרם להתעלפויות ואובדן הכרה, מה שכמובן שירת את המוניטין של הלובשת כגיבורת רומאנים טראגיים- שברירית וזקוקה להגנה של גבר חזק. 

למזלן של אותן גברות ושל התנועה הפמיניסטית כולה, ה"שחפת שיק" עבר מהעולם בתחילת המאה ה 20 ,  אך המראה החיוור מאוד והרזה באופן שאינו בריא חזר לצערנו הרב לככב בעולם האופנה והטרנדים בגילגולו החדש : ה"הרואין שיק" בתחילת שנות התשעים של המאה ה 20 





מחלות באופנה: ה"שחפת שיק" הויקטוריאני הוא הסבא של ה"הרואין שיק" שעולם האופנה אימץ בתחילת הניינטיז. (קולאז' של שתי תמונות מתוך גוגל אימג'ז)



אז אם מחלה קטלנית כמו השחפת הויקטוריאנית יכלה להוליד טרנד שהפך במהלך השנים למראה שהיום אנו מכנים אותו "גותי", האם גם נגיף הקורונה שמכתיב את חיינו כיום יתורגם במהרה לטרנד אופנה שיישאר איתנו גם עשורים רבים אחרי שהנגיף הזה יעבור מהעולם ויעזוב את כולנו בשקט? אם נסתכל על כמה דוגמאות מתוך עולם האופנה והבידור בשנים האחרונות, נגלה אביזרים השייכים לתחום הרפואה שכבר מזמן השתלטו על מסלולי התצוגות בצורה זו או אחרת, והבולטת מכולם היא המסיכה הרפואית . 



שגרירת האופנה שלנו באירופה, ניקול ראידמן, משיקה את המסיכה הרפואית כפריט אופנה לכל דבר בשבוע האופנה האחרון בפאריז, 2020 (מתוך עמוד האינסטגרם של ניקול ראידמן )



כיסויי פנים בסגנונות שונים כגון תכשיטי פנים וכיסויי תחרה סקסיים ,מככבים על שערי מגזינים ומסלולי התצוגות כבר מעל לחמש שנים. בסיבוב ההופעות הבינלאומי שלה ב 2014 הופיעה ביונסה עם כיסוי רשת המכסה את הפנים, ובשבועות האופנה באירופה בשנה שעברה , מותגי-על כמו שאנל ודיור הציגו מחדש הומאג'ים לסגנון הגותי של ה"פאם פאטאל" משנות הארבעים בדמותם של שלל כובעים עם כיסויי תחרה חושניים ומסתוריים. 



ביונסה עם כיסוי רשת על הפנים, מתוך סיבוב ההופעות העולמי שלה ושל בעלה ג'יי זי , 2014
(גוגל אימג'ז)



כיסוי תחרה לפנים מתוך הקמפיין של דיור הוט-קוטור, 2019 
(מתוך: Pinterest)


אבל כיסויי הפנים האלגנטיים האלה אינם רק הומאג' לכובעי התחרה של כוכבות הקולנוע בשחור לבן ,אלא אמירה חברתית לכל דבר. חוקרי אופנה ותרבות רבים טוענים שהטרנד הזה צמח כתגובה לעידן הרשתות החברתיות ולאובדן הטוטאלי של מושג הפרטיות בחברה העולמית. הכיסויים הללו (למרות שבינינו, אינם מכסים הרבה...) באים להפגין צורך מסויים של התרחקות והסתתרות בתוך עצמינו. וזה כמעט אירוני עד כמה נגיף הקורונה העכשווי מתכתב באופן מושלם עם הצורך הפנימי שלנו להתרחק חברתית, להשקיט על האובר-שרינג ולהתבודד קצת מהעולם. ועל כן , גם מסיכות ההגנה הרפואיות שאנחנו נאלצים לחבוש להגנתנו ולהגנת הסביבה בכל פעם שאנו יוצאים לסופר בימים האחרונים, גם הם הופכים אט-אט לפריט מאסט אופנתי. ניכר שמי שהביאה את הטרנד לאור הזרקורים היא נציגתנו בעולם תצוגות הקוטור של אירופה- נקול ראידמן, כאשר הגיעה לשבת בשורות הראשונות של שבוע האופנה האחרון בפאריז לבושה בחליפת הגנה ביוכימית בעיצוב בלעדי של בית האופנה שאנל, ובמהלך כל השבוע צולמה ע"י מיטב הבלוגרים וצלמי האופנה בעולם כשהיא חובשת מסיכה רפואית מעוצבת של שאנל. 



קרנבל המסיכות הרפואיות: כתבת אופנה מתוך אתר המגזין The Guardian , מרץ 2020


אולם אפילו ראידמן  בכבודה ובעצמה לא באמת המציאה את הטרנד. מסיכות רפואיות בשלל צבעים החלו להופיע בקולקציות של מעצבים ברחבי העולם כבר עם הגילויים הראשונים של התפרצות הנגיף אי שם בדצמבר הרחוקה, וביפן- כבר כמה עשורים שמסיכות  רפואיות צבעוניות ומקושטות מעטרות את פניהם של בני נוער וצעירים מרובע ה"הרג'וקו" בטוקיו המאמצים את אופנת הרחוב הבובתית וה"קומיקסית" שנקראת על שם הרובע :"אופנת ההרג'וקו". היפנים המתאפיינים בדאגה לסביבה וכבוד לניקיון ואווירה סטרילית, נוטים להסתובב ברחובות הערים הגדולות כשהן חובשים מסיכות רפואיות השומרות על בריאותם ומבטיחות את בריאות הסובבים אותם למקרה שהם עצמם מצוננים או חולים, וכפי הנראה בשנים הקרובות- כולנו נלמד להתאים את צבע המסיכה לצבע הנעליים והתיק לפני שאנחנו יוצאים מהבית.




אופנת ה"הארג'וקו" בטוקיו: מסיכות רפואיות מותאמות באופן מושלם ללוק בובתי ומגניב. (גוגל אימג'ז)

יתכן מאוד שתחושת הצורך בבידוד חברתי או בריאותי תמשיך ללוות אותנו גם ביום שאחרי הקורונה ובשנים הבאות. אולי נחבוש מסיכות צבעוניות , אולי נתאים את המסיכות לצבע האאוטפיט שלנו בכל בוקר ונגלגל את עינינו למראה השכנה ממול שהמסיכה הרפואית שלה היא "כ"כ מהקולקציה של החורף שעבר", ואולי נאמץ באלגנטיות על רעלות התחרה של דיור ושאנל א-לה כוכבות סרטי "פילם נואר". אני מוכנה לזרום עם הכל, העיקר שלא נחזור למסיכות ה"ציפור" המפחידות שעטו על עצמם רופאי המגיפה מהמאה ה 14 כשהסתובבו בגלימות שחורות בערים הגדולות באירופה בעיצומה של ה"המגיפה השחורה"  של ימי הביניים.



איור של רופא מגיפות גרמני, 1656 (גוגל אימג'ז)















יום שישי, 21 ביוני 2019

מעבר לקשת: טרנד הקשתות 2019



כיסויי ראש היו מאפיין עיקרי באופנה הנשית בכל תרבות ובכל תקופה משחר האנושות: בין אם זה היה סימן למלכות, סימן לעבדות, סימן לאדיקות דתית או למרד בממסד - כיסויי ראש עברו גלגולים רבים ותמיד (כמו במקרה האחרון עם כיסוי הראש של מלכת היופי במיל' לינור אברג'יל), אבל תמיד- עוררו מחלוקת.



כיסויי הראש האירופאים בלטו במיוחד באופנת הנשים של ימי הביניים . במאות ה 13 וה-14, כיסוי הראש  נקרא Whimple ("ווימפל") באנגליה או Coiff ("קוואף") בצרפת (מהמילה הצרפתית Coiffure= "תסרוקת"), והוא היה בעצם רדיד כותנה לבנה או בד גזה לבן שנכרך סביב הראש ונקשר בעורף כך שהוא עטף גם את הצוואר. כיסוי זה נלבש ע"י נשים מכל שכבות האוכלוסיה האירופאית: מאיכרות ועד מלכות והוא סימל גם את האדיקות והצניעות שנשים (בעיקר נשואות או בגיל נישואין- כלומר בסביבות 15...) נדרשו להפגין תחת שלטונה האכזרי של הכנסייה הקתולית , ובמקרה של איכרות עניות- גם שמירה יחסית על נקיון השיער בזמן עבודה בשדה.




כולן חובשות "ווימפל" במאות ה-13 וה-14


בניגוד לאיכרות עניות, נשים עשירות ואצילות יכלו לקשט את ה"ווימפל" בהינומה נוספת מבד עשיר יותר כמו משי ולעטר אותו בעיטור ראש דמוי כתר דק (טיארה) מזהב ויהלומים. מי שזוכר את הסצינה המקסימה מהסרט "אמיצה" (Brave) של אולפני דיסני/פיקסאר  מ-2012, שבה המלכה אלינור מכריחה את בתה המרדנית (וגיבורת הסרט) מרידה לאסוף את שערה האדום והפרוע כדי לפגוש את המחזרים המיועדים, יזהה בוודאי שמדובר ב"ווימפל" תקופתי כשר למהדרין. כהיסטוריונית אופנה ו"ניטפיקרית" מדופלמת בענייני דיוק תקופתי בסרטים, זה היה אחד הרגעים הקולנועיים שהכי אהבתי באותה השנה , כי ה"ווימפל" הלבן של מרידה הנסיכה הסקוטית הדמיונית מימי הביניים סימל לא רק את נסיונה של אמה לרסן את הפרעות של השיער של מרידה - ושל מרידה עצמה- אלא גם לסמל לחתנים הנלהבים שהילדה כשירה לנישואין. ניסיון שלשמחת כל הצופים כשל כישלון חרוץ!




שום כיסוי ראש לא ירסן את מרידה ("אמיצה". דיסני/פיקסאר 2012)



המאות ה-15 וה -16 :הרנסאנס

עם המעבר מימי הביניים למאות ה-15 וה-16, הכנסייה הקתולית באירופה החלה לאבד ממעמדה לטובת זרמים דתיים אחרים שקראו לחופש (יחסי) והשכלה (יחסית). התדרדרותה של הדת הולידה עיסוק חדש במדע ואומנות , והדבר התבטא גם בכיסויי הראש של הנשים שהפכו ממקור לצניעות והסתתרות למקור לקישוט והחצנה של היופי החיצוני.
רואים זאת במיוחד באיטליה- המרכז הבלתי מעורער של אומנות תקופת הרנסאנס, שם הנשים החליפו את ה"ווימפל" החונק בעיטורי ראש שדמו יותר לקשתות שיער מודרניות. בהרבה מהציורים של התקופה ניתן לראות נשים מקשטות את שיערן בקשתות עשויות מתוספות שיער של צמות קלועות, ומעוטרות בסרטים, פנינים ויהלומים שנשזרו בתוכן. אפילו בספרד הקתולית הדתית, נשים השתחררו מכיסויי ראש מלאים ועברו לקשתות מרופדות או קשתות ממטפחות מגולגלות דמויות כתר שהיו עשויות מבד קטיפה מרופד ועבה ומקושטות בסרטים ופנינים.



דיוקן של אישה צעירה מאת צייר הרנסאנס האיטלקי סאנדרו בוטיצ'לי . 1485.



קשתות שיער מבד מגולגל ומרופד. ספרד, המאה ה-15 (ושחזור מודרני).


1990s- הצתה מאוחרת:

נראה שאחרי תרדמת של 400 שנה, קשתות הבד הענקיות חזרו לככב בעולם האופנה ותרבות הפופ של העולם המודרני בשנות ה-80 וה-90. מדונה פרצה לתודעה בקליפים הסקסיים והשערורייתיים של שנות השמונים עם סרטי בד ענקיים על השיער. אבל היו אלה הניינטיז שהחזירו בענק את קשתות הבד והקטיפה הרחבות והמרופדות, ונראה היה שלא היה ראש אחד בכל העשור שלא התהדר בהן: בין אם אלא היו ילדות קטנות, "איט גירלז" מ"בברלי הילס" כמו ברנדה ודונה, נסיכות אמיתיות כמו שרה פרגוסון ("פרגי") מאנגליה ואפילו מי שהוכתרה למלכת הקשתות הרחבות- הגברת הראשונה של התקופה בכבודה ובעצמה- הילרי קלינטון. קלינטון השתמשה בקשתות הבד גם כדי להוכיח שהיא יכולה להיות אופנתית ובולטת, וגם כדי לשוות לעצמה מראה כוחני ממש כמו נסיכה מהרנסאנס.



בין אם היית ילדה קטנה או דוכסית בשנות התשעים: בטוח חבשת על הראש קשת בד רחבה ומרופדת



קשתות בד של "איט גירלז": ברנדה ודונה . 1992.





חובשת קשת בד כמו כתר מהרנסאנס: הילרי קלינטון- מלכת הקשתות של הניינטיז. מתוך מגזין "הרפארז בזאר" (Harper's Bazaar)





שנות ה-2000 : המלכה של ניו-יורק

עם כל הכבוד לברנדה ודונה ואפילו להילרי קלינטון, מי שהציתה מחדש את טרנד הקשתות הגדולות והרחבות היא המלכה השולט(טטטטטתתת)ת של ה"אפר-איסט סייד" והמשפיענית הראשונה של דור הרשתות החברתיות בלייר וולדורף מ"גוסיפ גירל" (Gossip Girl).... סורי סרינה...
במהלך שש העונות של הסדרה, ששיקפה באופן מושלם את לידת הרשתות החברתיות (2007-2012), הציגה השחקנית לייטון מיסטר בדמותה של בלייר וולדורף המליארדרית הצעירה כל קשת שיער אפשרית שאיזשהו מעצב-על השיק באותן שנים: קשתות יהלומים דמוייות טיארה, קשתות סרט רחבות, קשתות בד שטוחות, קשתות קלועות בצורת צמה. בקיצור, אם חיפשתם השראה לאקססורי שיער- בלייר וולדורף הייתה הבחורה שלכם. סטייליסט הסדרה, אריק דאמאן, הסביר שהבחירה לעטר את שיערה של בלייר בשלל קשתות הייתה כדי לשוות לה מראה של מלכה מההיסטוריה ולבסס את מעמדה כמלכת הקליקה העשירה של ניו-יורק (שוב, סורי סרינה...). הקשתות הרחבות של בלייר הפכו עד כדי כך לכתר על ראשה, שבעונה החמישית, כאשר בלייר מוצאת את עצמה בקולג' לא יוקרתי במיוחד בדאונ-טאון של ניו-יורק, ומבינה שהיא צריכה להשתלב באווירה ההיפסטרית והאורבנית של הקולג', האקט הראשון שהיא עושה בניסיון להשתלב עם ה"עמחה" הוא להוריד את הקשת מראשה במבט כאוב במיוחד בעיניים. ממש כמו נסיכה שנפרדת מהכתר.



אם הייתה קשת בשנות האלפיים, היא הייתה אצל בלייר וולדורף מ"גוסיפ גירל" (2007-2012)




העשור השני: השטן (והדוכסית) חובשת פראדה- 

שנייה לפני שאנחנו צוללים לתוך העשור השני של המאה הזו, בית האופנה "פראדה" משיקים את קולקציית אביב/קיץ 2019 שלהם וכל הרשתות והמגזינים ברחבי העולם מהללים את חזרתה של "קשת בלייר וולדורף" או ה"קשת המרופדת" (Padded Headband) לחיינו וראשינו. הפעם מדובר בקשת קטיפה עבה עם ריפוד פנימי ממש כמו הנסיכות הספרדיות של המאה ה-15 וממש כמו שבטח הייתה לכל אחת (או אחד) מאיתנו אי שם בכיתה ג'.



תצוגת אביב/קיץ 2019 של פראדה...נראה לי הסתבכו עם בלייר וולדרוף...







מאז התצוגה של פראדה, קשתות הבד הגדולות מופיעות בכל רחבי הרשת, נמכרות בבתי הכלבו הגדולים, ואפילו נסיכה אמיתית כמו קייט מידלטון הייתה חייבת לקפוץ על הטרנד ולהתהדר בקשת קטיפה יוקרתית ביולי האחרון לטקס ההטבלה של בנה התינוק - הנסיך לואי...אולי הכתר האמיתי שלה היה בניקוי יבש באותו יום...??




קשת בד לבנה ומרופדת, מעוטרת אבני זירקון. נמכרת ברשת בתי הכלבו האמריקאים "נורדסטרום": למקרה שאת רוצה להיות נסיכה מהרנסאנס בתקציב של דיאט קולה...



הדוכסית קייט מידלטון בטקס ההטבלה של בנה הנסיך לואי, מהודרת בקשת קטיפה בולטת במיוחד של מותג האופנה המקומי Jane Taylor London.
 אני באמת מוזמנת לברית בקרוב, אולי אשאיל ממנה.


אז בין אם אתם חשים נוסטלגייה לשנות התשעים ורוצים לדמיין שאתם ברנדה ודונה שבדיוק מרכלות על בנים בפיץ' פיט, או שאתם חושקים קצת מהיוקרה של בית האופנה "פראדה" או אפילו אם אתם חולמים להיות נסיכה ספרדייה ואקזוטית מתוך ציור רנסאנס- כל מה שעליכם לעשות הוא למצוא קשת בד רחבה ולחבוש אותה ממש כמו כתר מעל לשיער וקרוב לקו הפנים. לי באופן אישי נראה שאראה כמו מורה לספרות מהאולפנה במעלה אדומים, אבל אולי אתם תראו כמו קייט מידלטון או בלייר וולדורף. שווה לנסות!




Bitch Stole my look!
משמאל: מתוך תצוגת אביב/קיץ 2019. פראדה
מימין: דיוקן של אן בולין (אשתו השנייה של הנרי השמיני), מתוך גלריית בראדפורד, אנגליה. 1533.