העובדה שאני חיה ונושמת היסטוריה היא
לא ממש חדשה מרעישה למי שמכיר אותי. אבל הסיפור של איך הצלחתי לשלב את הסגנון
ההיסטורי האהוב עלי ביום החשוב ביותר בחיי וזאת על רקע סופה הרסנית, ביטולים
תכופים, וגנראטור חירום אחד- זה לדעתי כבר שווה פוסט!
ההשראה
אבל הבה נתחיל מההתחלה: שלב
הפנטזיות. לאחר שגמעתי בשקיקה את שלוש העונות של Downton
Abbey
("אחוזת דאונטון") , או כמו שאני נהנית לקרוא לזה- "הפורנו של
אריאלה", עצתי רצתי לספרי ההיסטוריה ופסקתי שהחתונה שלי תושפע, רובה ככולה,
מהתקופה האדוארדיאנית באנגליה!
 |
| Downton Abbey |
טוב, אני מודה שלא המצאתי את הגלגל
בכל הקשור להשפעות סגנון מתחילת המאה ה-20 שכן עם שידור סדרות מופת כמו Downton Abbey ועלייתה לאוויר בארה"ב של הדרמה
התקופתית החדשה "Mr. Salfridge" ברשת PBS, תקופת טרום
מלחמה"ע הראשונה באנגליה נראית טוב מתמיד.
 |
| ג'רמי פיבן (ארי מ"הפמלייה") כבעליה של חנות הכולבו הלונדונית "סאלפריג'ז". |
התקופה האדוארדיאנית מתייחסת לשנים
שבין 1901- 1911 – תקופת שלטונו של המלך אדוארד (בנה ויורשה של המלכה ויקטוריה). השנים הללו היו שנים מרתקות מבחינת אופנה
וסגנון, ובפרט מבחינת אופנה נשית. היו אלה שנות מעבר בין העידן הוויקטוריאני
השמרני לבין שנות ה-20 הפרועות: מלחמה"ע ה- I גירדה את הפתח, ונשים החלו להתפתח ולגלות עולמות חדשים של שוק
עבודה וזכות הצבעה.
השפעות על עולם האופנה
מאז שהפכו הדרמות התקופתיות למשפיעות על תרבות הפנאי, עולם
האופנה לא נשאר אדיש, וגם המעצבים הגדולים בעולם מיהרו לקפוץ על רכבת הקיטור: כבר
בשנה שעברה עיצבה המעצבת האנגלייה ויויאן ווסטווד קולקציה לסתיו/חורף 2012 בה
הולבשו הנשים בחליפות גבריות משובצות עם בלייזרים ווסטים על-פי הסגנון של תחילת
המאה ה-20. בתצוגת סתיו/חורף 2013 של
המעצב לואי וויטון נבנתה התפאורה כתחנת רכבת מאותם ימים, והדוגמנויות הולבשו
ב"חליפות מסע" בעלות כובעים רחבי שוליים ומעילים ארוכים ולוו על-ידי
סבלים במדים.
ויויאן ווסטווד- בגדי נשים בהשראת חליפות הגברים האדוארדיאניות.
סתיו/חורף 2012
 |
| חליפות נסיעה נשיות על רקע רכבת קיטור. לואי ויטון: סתיו/חורף 2013. |
נשים באותן שנים נטשו את השמלות הכבדות והמורכבות של המאה ה- 19 ועברו לתלבושת
נוחה יותר שכללה חולצות תחרה או כותנה דקה בעלות צווארון גבוה, שנאספו היטב בקו
המותן על-ידי חגורת עור עבה, וחצאיות ישרות וארוכות שהיוו שינוי משמעותי
מהקרינולינות הנפוחות של המאות הקודמות.
 |
| בדים רכים וגזרות ישרות. דגמי שמלות משנת 1911 |
 |
| נערה אדוארדיאנית שפגשתי במקרה במסיבה. |
החתונה
מרגע שלב תכנון החתונה ידעתי ששמלת
החתונה שעליה חלמתי בערך מאז שידעתי את צמד המילים "אופנה עילית"
ו"קו מותן" (כלומר- גיל 6...) תיראה בדיוק כמו שמלת נשף מתחילת המאה
ה-20 .פירוש הדבר שעלי להתמקד בבדים עדינים כגון משי או שיפון וליצור חלק עליון
מתחרה, הנופל על הכתפיים כשכמייה ע"פי מיטב הסטיילינג של אותם הימים.
 |
| איפור: יעל דרוקמן. שיער: רואי דניאל |
משמאל: ההשראה- תמונת שחקנית תיאטרון אנגלייה משנת 1908
מימין: אני ביום החתונה. צילום: מיכל רביבו
אבל אז הגיע השלב הקשה יותר- שלב
הביצוע. מאחר שבתוך עמי אני חיה, הבנתי מהר מאוד שאין לי כל כוונה להפקיר את
הוויז'ן שלי בידי מעצב בעל חשיבות עצמית נפוחה שכלל אינו מכיר אותי (ועוד להיפרד
משלושה חודשי משכורת בתהליך). מה גם שממש לא היה לי כוח להתחיל להסביר את פירוש
המונח "אדוארדיאני" לכל בעלת סלון כלות בארץ. על-כן החלטתי לקחת את
הסיכון: לשרטט לבד את הדגם הרצוי (עד כמה שיכולות השרטוט שלי אפשרו), לעצב את השמלה
בעצמי ולעבוד עם תופרת. ואכן, בעזרתה של תופרת חביבה (וסבלנית- מאוד מאוד סבלנית)
מהרצלייה בשם לאריסה נפרונט עיצבתי לי את
הגרסה שלי לשמלת החתונה שכל אחת מהגברות לבית קרולי היו שמחות ללבוש באחוזתן
המפוארת.
אגב, עיצוב עצמי של השמלה, קניית
הבדים ברחוב אלנבי בת"א, ועבודה עם תופרת, התבררו כאופציה זולה פי 3 מהסתמכות
על טעמו של מעצב ידוע כלשהו שקרוב לוודאי היה מטביע את חלומי בים האגו של עצמו.
 |
| ההשראה: צבעי פסטל עדינים בעיטור שכמיות תחרה. דגמים משנות 1905-1908 |
 |
| התוצאה: שמלה בעיצוב אישי. צילום: מיכל רביבו |
קו המותן הזעיר בו התהדרו נשים לפני
כמאה שנים, היה לרוב תוצאה של שילוב בין מחוך תחתון שנבנה מעצמות לווייתנים וסרט
משי בחלק העליון של השמלה שתפקד כחגורת מותן. אני העדפתי לרחם על הלווייתנים
(ובעיקר על הסרעפת שלי...) ולהדגיש את המותן בעזרת חגורת סאטן עבה וגמישה, שנתפרה
לשמלה ונתפסה מאחור עם שני ווים.
 |
| עם אחייניתי היפה דניאל. צילום: מיכל רביבו. |
ובכן, השמלה
ה"אדוארדיאנית" שלי הייתה מוכנה, השולחנות במקום האירוע כוסו במפות בצבע
קרם ומפיות זהובות שלא היו מביישות את ליידי צ'טרלי עצמה (לא שהרבה דברים ביישו
אותה...), וזר וורדים חיוורים הוזמן עבורי. אך אז התעוררתי בבוקר וגיליתי טפטוף
בחוץ.
"טוב..."
חשבתי לעצמי בגאווה "גשמי ברכה לפני החתונה זה אות משמיים... שעתיים שלוש וזה
עובר". אלה שליקום היו תכניות אחרות בשבילנו וביום שלפני היום הגדול מצאתי את
עצמי דבוקה לתשדירי מזג האוויר, כוססת בהיסטריה את המניקור הטרי שלי, ומקשיבה
למשפט שאף אחד- אבל אף אחד!- לא רוצה לשמוע יום לפני חתונתו: "זו הסופה החזקה
ביותר שהכתה בנו מעל עשור! הישארו בבית!" – תודה לך דני רופ, אולי יש לך כמה עשרות
אלפים להלוות לי כדי לכסות את המנות?? חברים טובים התקשרו לעודד אותי אך הוסיפו בזהירות
שאולי כדאי לי לארגן אוטובוסים לכל האורחים. בני משפחה קרובים התקשרו לשאול אם אני
בטוחה שאני רוצה להמשיך עם האירוע (כן זוהי המשפחה שלי...), ואחרי מנת וואליום
ושלושה שוטים של פינלנדיה עדיין לא יכולתי שלא לראות את החלום האדוארדיאני שלי עף
ברוח הסערה.
 |
| השולחן הערוך והעיצוב הוינטג'י שכמעט חלפו עם הרוח. "וילה סוקה". צילום: מיכל רביבו |
אולם כאן נכנסו לפעולה כל האנשים
הטובים שעזרו לנו לא רק לקיים את חתונת חלומותינו למרות התנגדותם החריפה של גורמים עליונים כלשהם:
והראשונים להודות להם הם המאפרת יעל דרוקמן והספר רואי דניאל. התכנית המקורית
הייתה שאגיע לסלון שלהם בנווה צדק, אולם משנחסם כביש איילון התקשרתי אליהם, משתנקת
בהשפעת כדורי ההרגעה (כן כן "כדורי" ברבים!) והסברתי שאין סיכוי שאוכל
להגיע. הם הרגיעו אותי שהכול בסדר והבטיחו שיעשו כל מאמץ להגיע אלי. וכך, ביום
המחרת, בהתראה של פחות מיום, התגברו יעל ורואי על אילוצי מזג האוויר והגיעו לבית
אימי ברעננה.
השיער נאסף לתסרוקת גלית ורכה, ועוטר בוורד גדול בצבע פודרה, שנצמד
בעדינות ליד האוזן בהשראת תמונות שחקניות האנגליות של תחילת המאה ה-20, שתמיד נראו
בעיני כמו פיות יער קסומות. האיפור המודרני המעושן, לעומת זאת, הוסיף למראה הקלאסי
קריצה למאה ה-21.
 |
| תסרוקת ההשראה |
 |
| התוצאה שלי: תסרוקת קלאסית עם איפור מודרני. איפור ושיער: יעל דרוקמן ורואי דניאל. צילום: מיכל רביבו. |
אולם שום דבר לא אמר "חתונה
אנגלית פסטורלית" כמו האווירה שיצר המקום שבו בחרנו להתחתן- "וילה
סוקה" במושב בני-ציון. הבחירה ב"וילה סוקה" הייתה פשוטה ביותר, שכן
המקום ענה על כל הבקשות שלנו: קרוב לבית, בעל מראה כפרי פסטורלי, מטבח מצוין, וחלל
קטן ואינטימי שאכלס בצורה מושלמת את 150 האורחים בחותנתנו הקטנה.
המראה הקסום של המקום אפשר לנו להימלט מהגשם ולערוך את צילומי החתונה בפנים,
כשאנו אפופים אור נרות צהבהב ורהיטי עץ בסגנון עתיק. זהו אגב פתרון מושלם למי שאינו
רוצה לבזבז את היום בנסיעות לאתר הצילומים: אם עיצוב המקום הוא לטעמכם והתאורה בו
טובה, עזבו את ריצות יום הצילומים ופשוט הצטלמו במקום כשעתיים לפני קבלת הקהל. גם
צוות המקום דאג שיהיה לנו חם ונעים, וארגן גם לנו וגם למלווים צלחות גדושות
בסינטות מעושנות, נתחי דגים היישר מהתנור וירקות טריים, כך שעד שהתחילה קבלת הפנים
היינו שבעים, רוויים ומאושרים.
 |
| שבעים ומאושרים. אווירה חמימה בלילה קר. "וילה סוקה". צילום: מיכל רביבו |
האווירה החמימה ב"וילה
סוקה" הוציאה את המיטב ממזג האוויר הגשום. בזמן שהרוח הכתה בתקרת החורף
הבנויה מסביב לגן, אנחנו והאורחים נהנינו ממראה הצמחייה המלפפת את קירות הגן האטום
שהואר בעשרות נורות קטנות ויצר מראה שאחד מחבריי הקרובים כינה: "יום ההולדת
של בילבו באגינס!" (דמות מ"שר הטבעות").
 |
| "נראה כמו יום ההולדת של בילבו באגניס!". "וילה סוקה". צילום: מיכל רביבו |
ברצוני להקדיש שורות אלה גם כדי לומר
תודה לצלמת הפורטרטים המנוסה, מיכל רביבו, שהבינה בדיוק את הסגנון שלי ויצרה
תצלומים שנראו כאילו נלקחו מעידן אחר. כך צלחנו אני ובעלי את הסערה המשתוללת
והצלחנו לקיים אירוע שלא רק הגשים את פנטזיית החתונה שלנו, שימר את הסטייל הייחודי
שלנו והרשים את האורחים שהגיעו כל הדרך מאנגליה, אוסטרליה ובלגיה, אלא גם אפשר לנו
להמשיך לחגוג- אפילו אחרי שהרוח החזקה
הפילה את מערכת החשמל- ממש בסיום החופה- וצוות המקום המיומן הפעיל גנראטור חירום.
 |
| החשמל נפל ואנחנו ממשיכים לרקוד. צילום: מיכל רביבו |
מאז, המשיך היקום להוכיח לי שעצם
זיווגי מאיים עליו: זה התחיל בהוריקן אימתני שפקד את ארה"ב בזמן שהיינו שם
בירח- דבש והתקדם לכיוון פלורידה ממש בימים האחרונים לפני הטיסה, המשיך בהתפטרותו
של מנהיג העולם הקתולי (לראשונה מזה 600 שנה) ביום בו חזרנו לארץ, והסתיים בדחיית
כל הטיסות בשל ההוריקן.... כל זה גורם לי לתהות מה יהיה גורל כדור-הארץ ביום שבו
אלד ילד, אבל מה שבטוח הוא שאת הברית/ה נחגוג בסגנון הוויקטוריאני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה