לנו הנשים המערביות, החילוניות, המשוחררות והדעתניות, יש את החופש למחות ולהתבטא ולדרוש את מה שמגיע לנו אל מול אי-צדק חברתי, כלכלי או מוסרי. בשנות ה-60 שרפנו חזיות, בשנות ה-70 דרשנו את הזכות על גופנו ועל הפלות חוקיות, בשנות ה-80 נאבקנו נגד תקרת הזכוכית בעולם העסקי, והיום בסוף העשור הראשון של המילניום החדש, נשים חזקות כמו דפני ליף מצליחות לסחוף מגזר שלם בחברה לדרוש את זכויותיו.
אולם בשנות ה-80, כשהכוח הנשי רק התחיל לגלות את קולו, חיפשו הנשים את הביטוי העצמי שלהן עדיין בבגדים. ומי שהשכילה יותר מכולן להבין זאת היא המעצבת הניו-יורקית האגדית דונה קאראן. קאראן, שהבינה שלמרות שנשים נדחקות במרפקיהן לתוך עולם העסקים הגברי, הן עדיין מבטאות את עצמן (כמו סבות-סבתותיהן בימי קדם) בעיקר בלבוש. ולכן, הייתה הראשונה ליצור מאז מלחה"ע ה-2 ליין בגדים לאישה העובדת. השמלות והחליפות שלה אמנם טישטשו קווים נשיים כמו מותן וחזה והדגישו כתפיים רחבות, כדי שהאישה לא תרגיש כמו עוף מוזר במשרד הגברי, אך בכל זאת התאפיינו בבדים רכים ואקססוריז סקסיים כמו חגורות וצעיפים.
אך האייטיז חלפו הלכו להן, ובעשרים וקצת השנים האחרונות גילינו שאנחנו לא חייבות להצניע את הנשיות שלנו כדי לקבל קצת ריספקט ושגם לכנסת אפשר לרוץ במיני ורוד (מישהו אמר פנינה רוזנבלום...??). אך האירוניה היא שבעוד אנו, נשות מעמד הביניים, יכולות למחות עם שלטים ומגאפונים, אי-שם באירופה, איפה שמעמד האצולה עדיין חי ובועט (קצת מונשם על-ידי מכשירי החייאה אבל עדיין...),חיות להן נשים אצילות שאולי לא דואגות לעלות גני הילדים והעלאת שכר הדירה, אבל גם הן רוצות לפרוץ מסגרות. רק שכפי שזה נראה, המאה ה- 18 עוד לא נגמרה אצלן, והדרך היחידה שלהן למרוד בממסד האצולה המחניק והשמרני שהן נולדו או התחתנו אליו, היא עדייו רק בלבוש.
כך למשל, הנסיכה היפה ויקטוריה משבדיה כמעט גרמה התקף לב לאביה קארל גוסטב ה-16, מלך שבדיה, לפני כמה שנים, כשנכחה באחת הסעודות הרשמיות בשמלה שהמחשוף שלה לא עומד בשום תו תקן מלכותי. גם התקשורת השבדית חגגה על העניין ובנתה סביבה מוניטין שלם של נסיכה מרדנית (רחמנא לצלן)...והכל בגלל חריץ אחד קטן.
מי שבעטה הכי חזק מתחת לחגורת המשמר של הממסד המלכותי האנגלי הייתה לא אחרת מאשר הנסיכה דיאנה, זכרונה לברכה. לאחר גירושיה המכוערים והכתף הקרה שהפנה לה הכתר, החליטה הנסיכה שהדרך הטובה ביותר לבטא את העצמאות החדשה שלה היא בבגדים סקסיים וצעירים. בניגוד לכל הטקסים המלכותיים שבהן נדרשות המוזמנות לחבוש כובעים, לכסות את זרועותיהן ולשמור על קו חצאית שאינו גבוה מאורך הברך (קצת כמו מאה שערים...), החלה דיאנה להופיע באירועים חברתיים ותקשורתיים כשהיא לבושה בשמלות מיני חשופות וקצרות שגרמו גם לתכשיטי הכתר של המלכה להחוויר מבושה.
(הנסיכה דיאנה חושפת את נכסי הכתר)
ואם כבר בכתר הבריטי עסקינן, מי מכם שקרא את הפוסט שכתבתי אודות החתונה המלכותית, זוכר וודאי את ההתיחסות שלי לאשת ראש ממשלת בריטניה, מנהיג המפלגה הליברלית-דמוקרטית, שבניגוד לבקשה מפורטת בהזמנה הרשמית לחבוש כובע, הגיעה כשראשה חשוף כביום היוולדה! אקט סטיילינג קטן, שלי ולכם נראה כמו הפגנת גוד הייר דיי פשוטה, גרם לכל בלוגר ועיתונאי מהשורה בבריטניה לחגוג על קריאת תיגר (לכאורה) של המפלגה הליברלית על שמרנות הממסד.
למרבה האירוניה, הנסיון של האצילות האירופאיות למרוד בעזרת אמירת אופנה פרובוקטיבית הוא למעשה סיפור עתיק יומין ורב מסורת בבתי המלוכה. ואי-שם לפני כשלוש מאוד שנה חיה אישה שעוד לפני תקופת הפפרצי והעיתונות הצהובה הדהימה את כולם בשמלה פורנוגרפית כמעט.
גבירותי ורבותי, מלכת הלחם והעוגות, האישה שהביטוי "צדק חברתי" עשה לה צמרמורת של ממש- מארי אנטואנט!
מארי אנטואנט, מודל הקוקטיות הצרפתית לדורותיה, נולדה דווקא כדוכסית בנסיכות האוסטרית, בשם מריה אנטוניה ג'וזפינה יוהנה. וכמו דוגמנית צעירה שעוזבת את העיר הקטנה ונוחתת בבירת אופנה נוצצת, כך הגיעה אנטוניה בת ה-15 לארמון וראסאי הדקדנטי כדי להתחתן עם מלך צרפת לואי ה-16. כבר במעבר הגבול לקחו לה את כל הבגדים כי המסורת הצרפתית דרשה שנסיכות זרות יתחילו דף חדש לחלוטין בצרפת, נתנו לה מלתחה חדשה, תואר חדש ואפילו שם "מסחרי" יותר - ביי ביי מאריה אנטוניה הפרוטסטנטית הביישנית, בון ז'ור מארי אנטואנט הצרפתיה השיקית! ומה נשאר לילדה צעירה לעשות אחרי שלקחו ממנה את השם, הזהות והמולדת? להתמרד!
והמרד שלה לא איחר לבוא, והתבטא בהתנהגות פרועה (משחקי קלפים והימורים לרוב), רומאנים סוערים מהצד, ויותר מהכל- בגדים, בגדים, ועוד בגדים.
עד היום מסתכלים הסטוריונים על דיוקנה המפורסם של מארי אנטואנט בתדהמה שכן הבד הדקיק והכמעט שקוף של השמלה היה דומה יותר לבגדי רועות צאן, וכלל לא יאה לנסיכות. וכאילו שזה לא מספיק, אצילים באותם ימים נדרשו לשמור על ארשת פנים רצינית וחמורת סבר בדיוקנות שלהם, ואילו כאן במעשה שלא יעשה, משרבבת הגברת בשמלה השקופה שפתיים ושולחת חצי חיוך פלרטטני ומבט שובב!! הפטיש של הגברת לשמלות "פסטוראליות של רועות צאן" היה אולי יכול עוד לעבור איכשהו בשקט, אם אותן שמלות לא היו עשויות למעשה מבדים יקרים ונדירים שנקנו מכספי מיסים של איכרים רעבים ללחם.
הפרובוקטיביות של מארי אנטואנט אמנם עיצבנה כמה עשרות היסטוריונים צרפתיים, וגם ועוד כמה עשרות אלפי המונים זועמים, שהחליטו שאם אין לה ראש על הכתפיים אז אולי היא לא צריכה אותו כלל, אבל אותו שימוש פרובוקטיבי בביגוד המשיך להיות מודל לחופש, חירות ואחווה. למעשה, זה הפך לסמל כה מזוהה עם מרדנות, שב-1830 בחר הצייר הצרפתי, יוג'ין ד'לאקרוא, להנציח את המהפכה בדמות אישה חשופת שדיים בשמלה בצבע צהוב בוהק.הוא קרא לה "לה-מריאן" (התמונה הראשונה למעלה), ושמלתה הקרועה מסעירה את מבקרי האומנות עד היום.
Long live the fashion revolution!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה