שלגייה האמיתית מבוואריה

האגדה "שלגיה" או בשפת המקור (גרמנית) Sneewittchen, היא אחת האגדות המפורסמות ששוכתבה ופורסמה ב-1812 ע"י זוג האחים חוקרי הפולקלור הגרמני- ווילהלם ויעקב גרים. האגדה הקסומה על נסיכה שנרדפה ע"י אם חורגת, שמתגלה כמכשפה קנאית בעלת כוחות הרסניים, ובורחת עמוק לתוך יער אל ביתם של שבעה גמדים טובי לב, מוכרת ואהובה על כל ילד בעולם המערבי כבר מאתיים שנה. אך כמו במקרים של רוב האגדות הקסומות, ההשראה תמיד נמצאת בעולם האמיתי הסובב אותנו. וכך גם במקרה של הנערה היפה בעלת הפנים החיוורות כשלג, השיער השחור כפחם, והשפתיים האדומות כדם.

"שלגיה ושבעת הגמדים" איור מקורי של הצייר הגרמני בן המאה ה-19 קארל אופטרדינגר

היסטוריונים וחוקרי ספרות עדיין חלוקים בדעתם לגבי מי הייתה הנערה האמיתית מאחורי אגדת העמים. אך רוב התיאוריות מצביעות על נסיכה בווארית בשם מריה-סופיה וון ארת'ל.

מריה- סופיה וון ארת'ל: שלגיה האמיתית

מריה-סופיה וון ארת'ל (Maria Sophia Von Erthal) נולדה בשנת 1729 בטירת וון ארת'ל שבעיר לור על גדול נהר המיין (Lohr am Main) בבוואריה (גרמניה). היא הייתה בתו היחידה של הנסיך הבווארי פיליפ כריסטוף וון ארת'ל שאיבד את אשתו האהובה כשמריה-סופיה הייתה רק בת 12. שנתיים לאחר מכן, נשא פיליפ את הרוזנת קלאודיה וון ארת'ל, וכמו באגדה גם כאן העניינים מתחילים להסתבך...

יחסי אמהות (חורגות)-בנות מעולם לא נראו רע יותר: הפוסטר לסרט "שלגייה" של וולט דיסני. 1937

לרוזנת קלאודיה היו ילדים משלה מנישואים קודמים, והעובדה שלנסיך העשיר הייתה כבר יורשת חוקית ויחידה ממש לא באה לה טוב. וממש כמו באגדה, יחסה כלפי הנערה היה שתלטני ואפילו אלים וקשה. מאחר שהנסיך פיליפ בילה את רוב זמנו בנסיעות דיפלומטיות, האם החורגת יכלה לעשות בנערה פחות או יותר כל העולה על רוחה. לא ידוע בדיוק מה היה אופי ההתעללות של האם החורגת במריה-סופיה, אך דבר אחד כן ידוע: בזמן שהנסיך בילה את רוב ימיו רחוק מהבית, והרוזנת קלאודיה נתקעה לבד בטירה עם בת חורגת שהיא לא סבלה, היא ניחמה את עצמה בחברת המתנה היפיפיה שבעלה קנה לה כמתנת חתונה: מראה מרהיבה מגולפת במסגרת ברזל צבעונית.

באותם ימים (כמו גם היום) נודעה העיר לור בתעשיית הזכוכית הענפה המתקיימת בה, ונפחיות זכוכית רבות צבעו את העיר. הייצוא העיקרי של תעשיית הזכוכית היו מראות וארונות זכוכית- ממש כמו זה שהאחים גרים בחרו להציג כארון הקבורה בתוכו נחה שלגייה לאחר שאכלה תפוח מורעל. המראות שיוצרו בלור קושטו במסגרות ברזל מגולפות במלאכת מחשבת ועליהן נחרטו אמירות חשובות מהתנ"ך והפולקלור המקומי, אותן נהגו בעלות המראות לקרוא בקול רם. ה"שטאנץ" הזה של כיתובים על מסגרת המראה הפכו את המראות למצרך מבוקש ע"י כל אישה ונערה באזור, והם זכו לכינוי "המראות המדברות של לור". תיאוריה אחרת טוענת שמקור הכינוי "המראות המדברות" נובע מאיכות המראות מלור, שהייתה כה גבוהה עד שלזכוכית הייתה  אקוסטיקה שגרמה להד במראה בכל פעם שמישהו דיבר אליה. בכל מקרה, המראה המקורית של האם החורגת שרדה והיא מוצגת עד היום בטירת וון ארת'ל המתפקדת כמוזיאון. ואם אתם חושבים שאי אפשר לעבור מול המונה ליזה בלובר בלי לבדוק האם העיניים שלה עוקבות אחרינו, דמיינו לכם כמה פעמים ביום עוצרות מבקרות במוזיאון מול המראה האגדית ומדקלמות: Mirror, mirror on the wall...

הקירות במוזיאון אולי לא יכולים לדבר אבל המראה לגמרי כן! המראה המקורית שהיוותה השראה למראה הקסומה באגדה.

אז מריה-סופיה שלנו גדלה כילדה עצובה ודי מבודדת מסביבתה. לא קשה אפוא להניח שהיו לה מספיק סיבות טובות לברוח מהבית בכל הזדמנות גם בלי שצייד ירדוף אחריה כדי להגיש את ליבה לארוחת הצהריים של אמה. וכשמריה ברחה מהבית היא קרוב לוודאי ברחה לכיוון אחד משבעת ההרים שהקיפו את לור והכילו בתוכם מכרות מתכת. למעשה, העיר ביבר (Bieber) הממוקמת ממערב ללור, הייתה במשך המאות ה-17 וה-18 מרכז עבודת הכרייה הגדול ביותר באזור כולו. ובהתחשב בשם של העיר, סביר להניח שהיא גם מולדתה של השושלת המשפחתית שהביאה לנו לימים את הזמר ג'סטין ביבר. רק תחשבו שאם ההיסטוריה הייתה נראית אחרת, ג'סטין ביבר היה יכול להיות היום כורה מתכת מבוואריה, והעולם היה שליו יותר...

בגרמניה, כמו גם בשאר העולם, כרייה במכרות נחשבה לעיסוק מסוכן מאוד בשל המנהרות והכוכים המסועפים שתוכם. לכן, רוב העובדים שנלקחו לעבוד במכרות היו גברים נמוכי קומה שיכלו בקלות לנוע בתוך המכרות מבלי להיקלע לסכנת מוות (שכמובן קרתה למרות הכל), ובמקרים רבים אף ילדים. מאחר שלא סביר שנסיכה בווארית תתיידד עם גברים מבוגרים, סביר יותר להניח שחברייה היחידים של מריה-סופיה היו ילדים בני גילה שעבדו בפרך במכרות המתכת של בוואריה. בתחילת המאה ה-19 כשהאחים גרים הגיעו לאזור וביקשו מכל איכרה זקנה לספר להם על ידידיה של מריה-סופיה, רוב האנשים טענו שהילדים נראו כמו מבוגרים קטנים.  עובדה זו ניתן להסביר בכך שהאוויר העכור במכרות ותנאי התזונה הדלה של איכרים במאה ה-18, הזקינו מאוד את עורם של הילדים המסכנים ושיוו להם מראה של מבוגרים קטני קומה. ילדים אלה אף נהגו לחבוש כיפות ארוכות בצבע בהיר כדי שיבחינו בהם אם הם נעלמים בסבכי המכרה. המרחק בין דימוי זה לבין גמדים שמחים בלבוש צבעוני הוא אמנם קצר מאוד אך גם אפל מאוד.

תסמכו על האחים גרים ודיסני שיהפכו עבדות ילדים לחבורה של יצורי פלא מזמרים

לרוע המזל, במציאות לא היו גמדים טובי-לב או נסיכים יפי תואר שהסתובבו בחוסר מעש ביערות באזור לור בחיפוש אחר אהובת ליבם. על-כן, לא היה מי שיציל את מריה-סופיה ממוות בגיל צעיר. סיבת המוות לא ידועה לחוקרי ספרות עד היום שכן, גופתה של הנסיכה מעולם לא נמצאה. אך מסיפור חייה ניתן להסיק שהאם החורגת המרשעת שלה אכן הרעילה אותה, כי כלי הרצח נמצא בשפע ביער ספסארט (Spessart) הסמוך לאזור בדמות צמח ממשפחת הסולניים (באנגלית שם הצמח הוא הרבה יותר מיסטי ומגניב: Nightshade). פרחים ממשפחה זו מכילים רעלן שממנו מופקת תרופת האטרופין וגם הרעל בעל השם החושני "בלה-דונה" (שם שניתן לו באיטליה בתקופת הרנסאנס כשנשים נהגו לטפטף טיפות ממנו בעינים כדי להרחיב ולהאיר את האישונים... ואז להתעוור בייסורים, אבל היי- זה יפה...). הדרך המהירה ביותר באותם הימים להרעיל אדם בעזרת הרעלן שבצמח, היה להספיג בו בגדים או לערבבו בפירות השונים, למשל....תפוח.

פרח ממשפחת הסולניים- יפה וקטלני ממש כמו האם החורגת באגדת האחים גרים

חייה של מריה-סופיה וון ארת'ל אולי היו קצרים ועצובים, אבל בזכות שני חוקרי התרבות שבאו מהעיר הגדולה כדי לרחרח ולמצוא סיפורים מעניינים היא הפכה לאחת הדמויות המוכרות ביותר בספרות הילדים לדורותיה, והמשיכה להקסים בדמותה המצויירת המתוקה להפליא.

אם תרצו לדעת כיצד השפיעה דמותה האייקונית של שלגיה על תרבות הפופ של המאה ה-21, וכיצד הפכה לדמות מרכזית בטלוויזיה, בפרסום ואפילו על מסלולי תצוגות האופנה של השנים האחרונות, אני מזמינה אתכם להמשיך ולקרוא גם את הכתבה "שלגיה והמלכה המרושעת מככבות בזירת האופנה" שפרסמתי בעבר במגזין "מגפון". קריאה מהנה! 

דבר אלי בפרחים

אם חשבתם שחיזור ופלרטוט היום הם עניין מסובך בגלל הצורך לפענח אימוג'יז בהודעות ולייקים באינסטגרם (ואני אפילו לא מנסה להבין איך עובד הטינדר...), הגיע הזמן שתכירו את קוד החיזור של העידן הויקטוריאני- זמן שבו אנשים באמת "דיברו בפרחים".

זרי פרחים היו משפטי הפתיחה של העידן הויקטוריאני. בואו נקווה שהפרחים בזר שלה מבטיחים אהבת אמת...

התקופה הויקטוריאנית (1837-1901)- תקופה הנקראת על שמה של המלכה ויקטוריה מאנגליה- ידועה לנו היום בעיקר כתקופה אכזרית וחשוכה של תעשייה כבדה ונצלנית, הזנחת המעמדות הנמוכים, ושוביניזם קיצוני. והרבה מכך בזכות הרומנים המטלטלים שכתב צ'ראלס דיקנס. אבל מדובר גם בתקופה שבה בני המעמדות הגבוהים התנהגו זה לזה (וזה לזו) בצביעות חברתית איומה: על פני השטח, הם היו עד כדי כך שמרנים שאנשים נהגו אפילו לכסות את רגלי השולחנות והפסנתרים בסלון במפות ארוכות כדי שרגלי הרהיטים החשופות לא יעלו חלילה בשיחת סלון תרבותית! (למרות שכחובבת וינטג' מושבעת אני יכולה להבין את ההתלהבות שחשים למראה רגלי שולחן מעץ מהגוני מגולף...) אולם בחדרי חדרים, אורגיות היו תחביב פופולארי ואחוז הנשים שעסקו בזנות היה הגבוה ביותר בהיסטוריה עד היום.

גם כללי החיזור בין המינים התנהלו תחת כללים ברורים ונוקשים. אתם הרי יכולים לתאר לעצמכם שבחור ממשפחה טובה ומכובדת לא בדיוק יכול היה לגשת לבחורה שהוא נדלק עליה ולהציע לה להיפגש לקפה. במקום זאת, הוא היה צריך להצהיר על כוונותיו בעזרת סוג של "מורס קוד" בדמות זר פרחים. למעשה, פרחים היו עניין כ"כ רציני בתקשורת בין גברים לנשים בעידן הויקטוריאני, שלכל פרח הייתה משמעות משלו, וזר פרחים סימל משפט "פיק אפ" שלם. כך ששילוב מסויים של פרחים היה יכול להגיד "העיניים שלך מהפנטות אותי" או "מצטער, אני נשוי". וכדי לעזור למחזר המבולבל לשלוח את המסר הנכון ולמנוע ממנו לעשות בושות, החלו לצאת לאור באותה התקופה אלפי מילונים שפירטו את המשמעות המדוייקת של כל פרח. כך למשל: 

אם הוא שולח לך פעמוניות, הוא מתפעל מטוב הלב שלך. סיגליות אומרות שהצניעות והענווה שלך ממש עושות לו את זה. פרחי צבעוני אומרות שהוא מחבב אותך, היסמין אומר "את מקסימה", וורדים אדומים אומרים שכבר מתחיל לדגדג לו במקומות שהוא לא יכול לדבר עליהם!

מילון מושגים של פרחים מאנגליה של אמצע המאה ה-19. חובה לכל מחזר מבולבל. 

אבל לא כל הנוצץ זהב, ולא כל פרח ריחני הוא הצהרה של חיבה. כן, נערה יקרה, אם קיבלת ממנו כריזנטמה, הוא אומר לך: "בואי נהיה ידידים". אם הוא שלח לך רקפות- הוא רוצה להיפרד. ואם חלילה קיבלת חבצלת כתומה- הוא שונא אותך (זאת בניגוד לחבצלת הלבנה שאומרת לך שאת יפיפיה. יחי ההבדל הקטן...). אפשר בהחלט לומר שפרחים היו האימוג'י של המאה ה-19. 

אוהב או אויב? מה דעתכם?

מי שהפך את "שפת הפרחים" לתופעה סקסית וחושנית של ממש הוא הסופר הצרפתי אלכסנדר דיומא הבן ברומן שלו "הגברת עם הקמליות (La Dame aux Camelias). דיומא ג'וניור- הבן של האיש שהביא לנו את "שלושת המוסקיטרים"- כתב רומן עסיסי אודות קורטזנה (סוג של נערת ליווי יוקרתית למעמדות הגבוהים) בשם מרגריט גוטייה, שנהגה להסתובב באופן קבוע עם זר של קמליות ביד- סמל הפלרטוט של התקופה (ובכך היא פחות או יותר אמרה How you doin'....? לכל מי שנקרה בדרכה). כשרומן יצא לראשונה לאור ב-1848 התפשטה השמועה שדמותה של מרגריט התבססה על קורטזנה צרפתייה ידועה באותם ימים- מארי דופלאסי (Marie Duplessis ), איתה ניהל הסופר רומן מלא תשוקה.

דיוקן של מארי דופלאסי- האישה, המאהבת וההשראה לרומן "הגברת עם הקמליות"

למרות שהצרפתים היו חופשיים יותר לבטא רגשות ודחפים בהשוואה לאנגלים בני התקופה (בכל זאת, צרפתים...), גיבורת הרומן הייתה עדיין נתונה למגבלות החברתיות של אותם ימים. ולכן, הקמליות שלה היו כרטיס הביקור שלה ללקוחות פוטנציאליים. הפרק הראשון ברומן אפילו מתאר כיצד מדי ערב בבית האופרה- המקום אליו היו עשירי התקופה מגיעים כדי לראות, להיראות ולרכל- הייתה מרגריט נראית כשהיא אוחזת בגאווה בקמליות הלבנות שלה, כאות ללקוחותיה שהיא "מחפשת להרחיב את העסק". הרי היא לא בדיוק הייתה יכולה לגשת ולדבר איתם ישירות כשהם יושבים ליד הנשים שלהם. אבל במשך שלושה או ארבעה ימים בכל חודש, הגברת הייתה לפתע מופיעה בבית האופרה כשבידיה זר של קמליות בצבע אדום. אתם בוודאי יכולים לנחש לבד מה המסר שניסתה מרגריט להעביר ללקוחותיה בעזרת הזר הזה. ולמי שמתקשה לנחש, בואו נאמר שמרגריט ניסתה להגיד שהיא... "סגורה לעסקים". 

למרבה הצער, אלכסנדר דיומא הבן היה גבר טיפוסי בן המאה ה-19, וככזה הוא לא יכול היה לתת לנערת ליווי חוטאת לחיות באושר ובעושר. לכן הרומן מסתיים במותה הטראגי של מרגריט ממחלת השחפת (ויש רמזים ברומן לכך שבעצם מדובר במחלת מין). אבל התשוקה והסבל שאפיינו את הרומן הפכו אותו לפופולארי כ"כ שבשנת 1853 המלחין האיטלקי וורדי הפך אותו לאופרה המפורסמת "לה טרוויאטה", וב-1915 הוא אף הפך לסרט אילם בשם "קמיל" (Camille). גם הסרט עצמו זכה לכמה גרסאות במהלך השנים, כשהמפורסמת בהן היא הגרסה מ-1936 בכיכובה של גרטה גארבו בתפקיד מרגריט- תפקיד שאף זיכה אותה בפרס האוסקר.

גרטה גארבו בתפקיד מרגריט בסרט "קאמיל". 1936

"הגברת עם הקמליות": השראה מודרנית. משמאל: עטיפת הרומן מאת אלכסנדר דיומא. מימין: דוגמנית בשמלת וורדים מתצוגת חורף-סתיו 2016 של דולצ'ה-גבאנה. 

אז בפעם הבאה שאתה רוצה להגיד לבחורה שהיא מוצאת חן בעיניך או כשימאס לך לפענח סמיילים בהודעה, גשו לחנות הפרחים הקרובה ונסו למצוא איזה פרח אומר: "אהבתי את התמונה שהעלית אתמול בערב".

Killer Queen: Historic Queens who Dressed for Death

Anyone following this blog knows by now that there's nothing I love more than the fashion statements made by historic ladies, particularly of the regal kind. In a post I published some time ago in the blog "Francophiles Anonymous", I discussed the fashion revolution lead by the legendary French queen Marrie Antoinette (The linked post has not been translated to English yet). But believe it or not, history is filled with great queens who actually stopped to consider the color and shape of their dress even in the face of death. 

One such queen was the second wife of Henry the VIII of England (aka: The worst husband in history), Anne Boleyn, who met her tragic death by execution on the 19th of May 1536, at the age of 35.  

Oil on canvas portrait of Anne Boleyn. From Hever castle.

Anne Boleyn was executed on charges of fornication and betrayal. But she knew all too well that those charges were only an excuse to remove her from the king's life, simply because much like her predecessor, Catherine of Aragon, she too failed to give the king a son. Divorce would have meant that the king would be obliged to pay the Boleyn family some amount of money or property. But if a queen (much like any other woman of means in the 16th century) died, then all her wealth and property would have gone to her husband. How convenient... 
And so, on that fatal morning, Anne Boleyn climbed the steps to the gallows wearing a classically English "Gable" shaped hood, a cape trimmed with weasel fur and a crimson colored skirt. And if you think that she wore that outfit simply because it was the only thing she had with her in the Tower of London, then you underestimate the woman who had sonnets written in honor of the way she wore her green sleeved gown.

Like many wearlthy aristorcratic parents of the Tudor era, Anne's parents sent her to be raised and educated in the French court as part of the French Queen's  entourage (sort of like the rich and privilaged young women of today who get a job at "Vogue" through their parents connections and worship at the altar of Anna Wintour). So by the time Anne came back to the English court, she brought with her all the fahsion and glamour of 16th century Paris and stood out like a rose among thorns.  For example, while most women at the English court covered their heads with heavy, awkward looking gable shaped hoods (imagine walking aroung with a slated roof on your head...); sexy Anne flaunted her shiney black tresses by wearing a small rounded and pulled back French hood, which she famously decorated with pearls.

If you got it, flaunt it! Natalie Dormer as Anne Boleyn in her French hood ("The Tudors")

Yet on the morning of her execution Anne stepped out wearing the traditional English hood in an attempt to make people forget about all the French influences she brought with her to England, and to send the message that she was always loyal to England and the head of its state and church- the king. The weasel fur trim was also a deliberate fashion choice: the only people who could afford to wear such an oppulant fur at that time were members of the aristocracy. So by choosing to wear it, she was actually saying "you are killing a woman of noble blood, you assholes!" Imagine going to the electric chair carrying a limited edition Chanel bag.  And that is what I call making a stylish exit! 

Execution Chique: Natalie Portman as Anne Boleyn in "The Other Boleyn Girl"

Even her crimson colored skirt was a deliberate choice, since according to the Anglican Church, which Anne helped establish during the king's break from the Catholic Church; crimson was cosidered to be the color of holy martyrs. By choosing to wear this color Anne was making a statement that wasn't lost on any follower of the newly founded church: that she was innocent of all the charges brought against her, and that by executing her the king and his councillors were actually making her a martyr. Well, Anne may not have gone down in Anglican history as a martyr, but history does remember her as the senseual and higly ambitious woman who made a king divorce his queen and abandon his religon. Not bad for a girl in weasel fur and a triangle shaped hood. 

About two hundred years after Anne Boleyne, on the eastern side of the continent, a different queen stopped to have her hair done on her way to a military coup she had organized in an attempted to overthrow her husband. Her name was Catherine the Great- Empress of Russia. 

Empress Catherine the Great as a young girl 

Catherine (or Yekaterina as it is pronounced in Russian) was born Sophia Friederika Augusta in the small Prussian principality of Anhalt-Zerbst (today a part of Poland). Much like her French counterpart Marrie Antoinette, she too traveled from a smaller provincial kingdome to a glamorous big city as a naive fifteen year-old girl to marry an infantile man-child who cared more about his board game soldiers than he did about his wife. But unlike Marrie Antoinette, little sophia didn't arrive at a chique and sophisticated court like Versailles, but rather to a primitive Russian palace swarming with vodka guzzling soldiers.

Nonetheless, the young princess was quick to realize that there's no use relying on her immature husband Peter ("Pyotor") the III, and she set her sights on a much better allay- Peter's aunt and legal guardian, the Grand Empress Elizabeth ("Yelizaveta"). The first step in getting on Elizabeth's good side was for Sophia to convert from her own Lutheran religion to the Provo Slav- Orthodox religion prevalant in the Russian empire and devoutly practiced by Elizabeth. Sophia even went as far as abandoning her birth name and taking on the name of Empress Elizabeth's late mother- Catherine. 

Think about that the next time you only get your mother-in-law a salad bowl for the holidays!

Tragically, Empress Elizabeth died on Chirstmas Eve 1761, and the following year Catherine's husband was crowned Czar of all Russia. This meant trouble for our Catya, because Peter saw this as the perfect opportunity to get rid of his wife, who proved much more educated than him and way more popular with the other courtiers. 

And so, in June of 1762, he banished her to the Peterhof Palace (if you can call being forced to stay at a lavish palace with gilded dance halls and vast gardens "banishment"...) and later planned to have her shipped off to some rinky-dink monastery for the rest of her life. 

But as always, Catherine knew how to find friends who would come to her rescue. And let's just say she was never one to sit and wait for her husband to provide her with some nighttime pleasure (or to father her children for that matter...). So in a savvy political (and personal) move, she took artillery officer Gregory Orlov as a lover. And that was a smart move because not only was Orlov a tall, broad shouldered hunk of a man; he was also well connected with all the high ranking officers in the Russian imperial army thanks to his five brothers who were also decorated officers. Yes, dear readers, Catherine discovered a very pleasurable way of getting the entire Orlov family as well as the leadership of the Russian army on her side! 

Catherine the Great in her later years. Who knew raising an army could be so much fun...

Catherine and the Orlov brothers plotted a coupd that would dethrone Peter. And so, on June 8th 1762, in the small hours of the morning, in Peterhof Palace, Catherine was woken up by one of the Orlov brothers who told her that a carriage was waiting outside the palace gates to take her back to the royal palace in Saint- Petersburg where the army is awaiting her orders. What most people don't know is that inside the carriage that was waiting to take Catherine to what could have been a deadly military revolt, sat a Frenchman by the name of Michelle- Catherine's personal hairdresser who was sent from Paris for this particular occasion. 

Like the queen that she was, Catherine knew that she was about to stage a coup in front of masses of straving, drunk and violent Russians, and in order for that to succeed she had to "give them a show". And so, Catherine arrived at the palace in Saint Petersburg dressed in the green uniform of the Russian army with her hair perfectly curled and powdered in the latest Parisian style! 
Yes, this woman actually took time to color coordinate her outfit and call her hairdresser the night before leading a revolution. And that- ladies and gentlemen- is a woman truly worthy of rulling over an Empire. 

Gotta love a girl in uniform: Catherine the Great wearing the green uniform of the Imperial Russian army

Catherine and the Orlovs ambushed the purplexed Czar, threatened to murder him and crowned Catherine on the spot. But instead of killing her husband then and there, Catherine simply banished him to a remote palace, which is basically the equivalent of sending him to his room to think about what he did.... A month later he was nevertheless assassinated  by the youngest Orlov brother- Alexey (as you've guessed by now, Catherine really liked to "keep it in the Orlov family").

Catherine and her well-groomed hair went on to bring democracy, education and culture to an empire which up until then had been stuck in the darkness of the middle-ages. Sadly, being a woman, history mostly remembers her for her healthy sexual appetite and  numerous lovers. And yes, most of the stories about er were true...well, except the one with the horse, of course. 

      

  

ממסלול התצוגות למסיבת פורים

 Runway Masquerades

פורים אומר דבר אחר בכל תקופה בחיים: בילדות זה הזמן שאנו צועדים לביה"ס כשאיפור הנצנצים של אמא מודבק לנו לפנים ואנו חנוטים ביצירת קרטון כלשהי, מחכים בקוצר רוח לגלות אם קיבלנו משלוח מנות מושקע במיוחד או ששוב נתקע עם שקיות במבה. בתיכון, אנחנו מנסים להתחפש למשהו שאף אחד לא שמע עליו כדי להיראות הכי ייחודיים שיש. בשנות ה-20 שלנו, אנחנו מחפשים את המסיבה הכי רועשת ורוויית אלכוהול, וכל תחפושת (לפחות מהניסיון שלי) חייבת להיות מורכבת בעיקר ממחוך ומשהו צמוד במיוחד. ואז מגיעה התקופה בחיים שלהשקיע בתחפושת נחשב לנטל ואנחנו מוצאים את עצמנו שוקלים האם אוזניים של ארנב זה "טו מאץ'" למסיבה של העבודה.

"Behind every mask there is a face, and behind that a story"

--Marty Rubin --

ובכן, מסתבר שלאורך התקופות תחפושות נחשבו לשיא היוקרה, ולהשקיע זמן ומאמץ בתחפושת (במקום בהשגת מזון למחייה) נחשבה פריווילגיה של האצולה בלבד. את ההיסטוריה של נשפי התחפושות אפשר למצוא בטקסים הדתיים של תרבויות פאגאניות מתקופת יוון העתיקה  ואפילו אצל השבטים האינדיאניים באמריקה הצפונית. במהלך טקסים אלה, נהגו המשתתפים לעטות מסכות בדמויות אלים מקומיים ולפצוח בריקודים שהם האמינו שיש בהם לעורר את הרוח. בוונציה של המאה ה-15 הפך קרנבל המסיכות המפורסם מאירוע אקסקלוסיבי של האצולה לאירוע פומבי שאפשר גם לפשוטי העם ערב אחד של התהוללות ברחובות. נשף המסיכות הפך לבילוי כה פופולארי באיטליה של הרנסאנס עד שהוא אפילו נכלל באחת הסצינות המרכזיות במחזה "רומיאו ויוליה" של שייקספיר.

במאה ה-15 הפכו נשפי המסיכות באיטליה משעשוע של האצולה לקרנבל פומבי גם לפשוטי העם.
מתוך "רומיאו ויוליה" 2013

In 15th century Italy, masked balls went from being a pass-time of the aristocracy to a public carnival in Venice

בפאריז של המאה ה-18,  מארי אנטואנט השקיעה מרץ רב בשנות מלוכתה הראשונות בעריכת נשפי תחפושות מפוארים בארמון וורסאי, ואילצה את צמרת האצולה הפריזאית לבזבז את מיטב כספם בתפירת תחפושת יוקרתית חדשה כמעט מדי חודש. 

מארי אנטואנט ביססה את מעמדה בוורסאי בכך שהוכיחה שאף אחד לא עורך מסיבת תחפושות כמוה. מתוך הסרט "מארי אנטואנט" של סופיה קופולה' 2006

In 18th century Versailles, queen Marie Antoinette used lavish masquerades to elivate her position at court, forcing French aristorcates to spend unthinkable fortunes on having new costumes tailor-made nearly every month.

גם עולם האופנה נראה בשנים האחרונות כמו מסיבת תחפושות אחת גדולה. אם בוחנים את תצוגות האופנה המרכזיות של שבועות האופנה האחרונים, נראה שהרבה מההשראה שאובה מעולם החיות ומדמויות מעולם הספרות והפנטזיה. כך שאם אתם מאלה שחושבים שהתחפשות היא רק לילדים, תיווכחו לראות שגם חג פורים יכול להיות נוטף שיק וקוטור.

בשבוע האופנה האחרון, לעונת אביב-קיץ 2016, הציג המותג האיטלקי "ולנטינו" תצוגה שנראתה כמו הומאג' לאלות משלל תרבויות עתיקות. המותג הציג דגמים של שמלות בסגנון היווני והרומי העתיק בשילוב עם תכשיטים אתניים כדי ליצור מראה שיכול בקלות להפוך לתחפושת של האלות הרה או אפרודיטה, וגם שמלות מעטפה מבדים זהובים ועיטורי ראש במראה קליאופטרה.

מראה אלות יווניות ורומיות, ועיטור ראש בסגנון קליאופטרה בתצוגת "אביב-קיץ 2016 של ולנטינו. כך תביאי קצת קוטור למסיבת הפורים של המשרד.

These ancient Grecian, Roman and Egyptian inspired looks from Valentino's Spring

Summer 2016 show would make a perfect couture costume for your office costume party

ולנטינו המשיכו את קו התרבויות העתיקות גם עם דגמי קימונו שמזכירים מאוד את הגלימות שנלבשו ע"י שחקני תיאטרון הקבוקי מיפן של ימי הביניים. עוד כיכבו בתצוגה, שמלות בסגנון האוריינטלי עם עיטורים סיניים ודרקונים המסמלים את השנה הסינית החדשה. 

קימונו בסגנון הקבוקי היפני. ולנטינו אביב-קיץ 2016

Valentino pays homage to the ancient Japanese Kabuki theatre with thier designer kimono 

אז השנה, תחפושת ה"סינית" שלך יכולה להיות קצת יותר "אופנה עילית" מאשר רק הצ'ופסטיקס של ג'פניקה בשיער וחלוק רחצה מסאטן. כך למשל, אפשר לקבל השראה מהשחקנית אל פאנינג, שהגיעה לתצוגה של ולנטינו בשמלת "דרקון" מלאה בסממנים סיניים. משחק השקיפות בשמלה וההדפסים האוריינטיליים מסתמנים כטרנדים חזקים העונה, וימשיכו ככל-הנראה לככב גם בעונות הבאות.

השחקנית הצעירה אל פאנינג בשמלה שקופה ואלמנטים מהתרבות הסינית בתצוגה של ולנטינו

Elle Fanning wearing a China-doll inspired outfit; perfect for an oriental style costume

אחת מגיבורות הספרות שחוזרות שוב ושוב להשפיע על מעצבי האופנה היא ללא ספק אליס גיבורת ספרי "אליס בארץ הפלאות". ב-2010 עיצבה המעצבת הרוקרית הפרועה- בטסי ג'ונסון- קולקציה שלמה בהשראת דמותה של אליס, לה היא קראה "קולקציית מסיבת התה" (Tea Party Collection). הקולקציה התאפיינה בשמלות בובתיות עטירות שכבות של טול וסרטים, כיאה למלכת נשף אמריקאית מהאייטיז. כי מה אומר יותר "אליס בארץ הפלאות" מחצאית טול, סרטים גדולים בשיער וגרבי ברך מפוספסות?

שמלה מקולקציית "מסיבת התה" של בטסי ג'ונסון 2010. מושלמת גם לערב הזיקוקים של יום- העצמאות

Dress up for an "Alice in Wonderland" themed party in one of Betsy Johnson's "Tea Party Collection" pieces from 2010

כוח המשיכה של אליס על עולם העיצוב והאסתטיקה אינו מפתיע, שכן אמנים ומעצבים רבים חוזרים ונמשכים לסגנון הסטימפאנק הויקטוריאני שאופף את הסיפור. ואכן, בשבוע האופנה האחרון, תצוגת אביב-קיץ 2016 של "דולצ'ה גבאנה" צלל עמוק לתוך עולמה של אליס בארץ הפלאות. מלבד דוגמניות דמויות אליס שצעדו המסלול, המסלול עצמו נראה כמו לוח שחמט גדול, ושעון סטימפאנקי גדול נתלה ברקע.

צוללים לעולמות הפנטזיה הויקטוריאנית עם אליס. דולצ'ה גבאנה. אביב-קית 2016

 The steampunk fantasy world of Alice in Wonderland was all the rage at the Dolce Gabbana Spring-Summer 2016 show 

לא רק הטרנדים האחרונים יכולים להוות לנו השראה לתחפושת "קוטור" בסופ"ש הזה. באחד ממחקרי תולדות האופנה שלי, נתקלתי ברשת בשמלת הטווס עוצרת הנשימה הזו. השמלה, השזורה בחרוזים בעבודת יד, נתפרה בניו-יורק בשנת 1912, וכל מה שנחוץ לתחפושת טווס מושקעת במיוחד (מלבד מליוני דולארים לרכישת פריט הוינטג' הזה...) היא מסיכת נוצות קטנה שאפשר למצוא בכל חנות.

תחפושות נחשבו תמיד לייצוג של הצורך האנושי בהסתרה והתנסות עם זהויות חדשות. אבל כמו שמוכיחה ההיסטוריה וכמו שניתן לראות בתצוגות האופנה של השנים האחרונות, תחפושת אינה חייבת להיות ילדותית או מעוררת גיחוך, כי אם אופנתית, מרתקת ואף אריסטוקרטית. אז אולי לא נוכל לרושש את קופת המדינה כמו מארי אנטואנט, לא נצליח לרכוש שמלה של ולנטינו וגם לא לרקוד לאור ירח צבועים בצבעי טקס פגאני עתיק (ואולי כן... תלוי מי החברים שלכם...), אבל עם קצת דמיון ותוספת של כמה תכשיטים אלגנטיים ותחרות סקסיות, תוכלו להיכנס למסיבת הפורים שלכם כאילו רק עכשיו ירדתם ממסלול התצוגות במילאנו. פורים שמח וסופ"ש מלא תחפושות וקסם!