יום שישי, 5 באוגוסט 2016

דבר אלי בפרחים


אם חשבתם שחיזור ופלרטוט היום הם עניין מסובך בגלל הצורך לפענח אימוג'יז בהודעות ולייקים באינסטגרם (ואני אפילו לא מנסה להבין איך עובד הטינדר...), הגיע הזמן שתכירו את קוד החיזור של העידן הויקטוריאני- זמן שבו אנשים באמת "דיברו בפרחים".








זרי פרחים היו משפטי הפתיחה של העידן הויקטוריאני. בואו נקווה שהפרחים בזר שלה מבטיחים אהבת אמת...


התקופה הויקטוריאנית (1837-1901)- תקופה הנקראת על שמה של המלכה ויקטוריה מאנגליה- ידועה לנו היום בעיקר כתקופה אכזרית וחשוכה של תעשייה כבדה ונצלנית, הזנחת המעמדות הנמוכים, ושוביניזם קיצוני. והרבה מכך בזכות הרומנים המטלטלים שכתב צ'ראלס דיקנס. אבל מדובר גם בתקופה שבה בני המעמדות הגבוהים התנהגו זה לזה (וזה לזו) בצביעות חברתית איומה: על פני השטח, הם היו עד כדי כך שמרנים שאנשים נהגו אפילו לכסות את רגלי השולחנות והפסנתרים בסלון במפות ארוכות כדי שרגלי הרהיטים החשופות לא יעלו חלילה בשיחת סלון תרבותית! (למרות שכחובבת וינטג' מושבעת אני יכולה להבין את ההתלהבות שחשים למראה רגלי שולחן מעץ מהגוני מגולף...) אולם בחדרי חדרים, אורגיות היו תחביב פופולארי ואחוז הנשים שעסקו בזנות היה הגבוה ביותר בהיסטוריה עד היום.


גם כללי החיזור בין המינים התנהלו תחת כללים ברורים ונוקשים. אתם הרי יכולים לתאר לעצמכם שבחור ממשפחה טובה ומכובדת לא בדיוק יכול היה לגשת לבחורה שהוא נדלק עליה ולהציע לה להיפגש לקפה. במקום זאת, הוא היה צריך להצהיר על כוונותיו בעזרת סוג של "מורס קוד" בדמות זר פרחים. למעשה, פרחים היו עניין כ"כ רציני בתקשורת בין גברים לנשים בעידן הויקטוריאני, שלכל פרח הייתה משמעות משלו, וזר פרחים סימל משפט "פיק אפ" שלם. כך ששילוב מסויים של פרחים היה יכול להגיד "העיניים שלך מהפנטות אותי" או "מצטער, אני נשוי". וכדי לעזור למחזר המבולבל לשלוח את המסר הנכון ולמנוע ממנו לעשות בושות, החלו לצאת לאור באותה התקופה אלפי מילונים שפירטו את המשמעות המדוייקת של כל פרח. כך למשל: 
אם הוא שולח לך פעמוניות, הוא מתפעל מטוב הלב שלך. סיגליות אומרות שהצניעות והענווה שלך ממש עושות לו את זה. פרחי צבעוני אומרות שהוא מחבב אותך, היסמין אומר "את מקסימה", וורדים אדומים אומרים שכבר מתחיל לדגדג לו במקומות שהוא לא יכול לדבר עליהם!




מילון מושגים של פרחים מאנגליה של אמצע המאה ה-19. חובה לכל מחזר מבולבל. 


אבל לא כל הנוצץ זהב, ולא כל פרח ריחני הוא הצהרה של חיבה. כן, נערה יקרה, אם קיבלת ממנו כריזנטמה, הוא אומר לך: "בואי נהיה ידידים". אם הוא שלח לך רקפות- הוא רוצה להיפרד. ואם חלילה קיבלת חבצלת כתומה- הוא שונא אותך (זאת בניגוד לחבצלת הלבנה שאומרת לך שאת יפיפיה. יחי ההבדל הקטן...). אפשר בהחלט לומר שפרחים היו האימוג'י של המאה ה-19. 





אוהב או אויב? מה דעתכם?



מי שהפך את "שפת הפרחים" לתופעה סקסית וחושנית של ממש הוא הסופר הצרפתי אלכסנדר דיומא הבן ברומן שלו "הגברת עם הקמליות (La Dame aux Camelias). דיומא ג'וניור- הבן של האיש שהביא לנו את "שלושת המוסקיטרים"- כתב רומן עסיסי אודות קורטזנה (סוג של נערת ליווי יוקרתית למעמדות הגבוהים) בשם מרגריט גוטייה, שנהגה להסתובב באופן קבוע עם זר של קמליות ביד- סמל הפלרטוט של התקופה (ובכך היא פחות או יותר אמרה How you doin'....? לכל מי שנקרה בדרכה). כשרומן יצא לראשונה לאור ב-1848 התפשטה השמועה שדמותה של מרגריט התבססה על קורטזנה צרפתייה ידועה באותם ימים- מארי דופלאסי (Marie Duplessis ), איתה ניהל הסופר רומן מלא תשוקה.



דיוקן של מארי דופלאסי- האישה, המאהבת וההשראה לרומן "הגברת עם הקמליות"


למרות שהצרפתים היו חופשיים יותר לבטא רגשות ודחפים בהשוואה לאנגלים בני התקופה (בכל זאת, צרפתים...), גיבורת הרומן הייתה עדיין נתונה למגבלות החברתיות של אותם ימים. ולכן, הקמליות שלה היו כרטיס הביקור שלה ללקוחות פוטנציאליים. הפרק הראשון ברומן אפילו מתאר כיצד מדי ערב בבית האופרה- המקום אליו היו עשירי התקופה מגיעים כדי לראות, להיראות ולרכל- הייתה מרגריט נראית כשהיא אוחזת בגאווה בקמליות הלבנות שלה, כאות ללקוחותיה שהיא "מחפשת להרחיב את העסק". הרי היא לא בדיוק הייתה יכולה לגשת ולדבר איתם ישירות כשהם יושבים ליד הנשים שלהם. אבל במשך שלושה או ארבעה ימים בכל חודש, הגברת הייתה לפתע מופיעה בבית האופרה כשבידיה זר של קמליות בצבע אדום. אתם בוודאי יכולים לנחש לבד מה המסר שניסתה מרגריט להעביר ללקוחותיה בעזרת הזר הזה. ולמי שמתקשה לנחש, בואו נאמר שמרגריט ניסתה להגיד שהיא... "סגורה לעסקים". 


למרבה הצער, אלכסנדר דיומא הבן היה גבר טיפוסי בן המאה ה-19, וככזה הוא לא יכול היה לתת לנערת ליווי חוטאת לחיות באושר ובעושר. לכן הרומן מסתיים במותה הטראגי של מרגריט ממחלת השחפת (ויש רמזים ברומן לכך שבעצם מדובר במחלת מין). אבל התשוקה והסבל שאפיינו את הרומן הפכו אותו לפופולארי כ"כ שבשנת 1853 המלחין האיטלקי וורדי הפך אותו לאופרה המפורסמת "לה טרוויאטה", וב-1915 הוא אף הפך לסרט אילם בשם "קמיל" (Camille). גם הסרט עצמו זכה לכמה גרסאות במהלך השנים, כשהמפורסמת בהן היא הגרסה מ-1936 בכיכובה של גרטה גארבו בתפקיד מרגריט- תפקיד שאף זיכה אותה בפרס האוסקר.



גרטה גארבו בתפקיד מרגריט בסרט "קאמיל". 1936



"הגברת עם הקמליות": השראה מודרנית. משמאל: עטיפת הרומן מאת אלכסנדר דיומא. מימין: דוגמנית בשמלת וורדים מתצוגת חורף-סתיו 2016 של דולצ'ה-גבאנה. 



אז בפעם הבאה שאתה רוצה להגיד לבחורה שהיא מוצאת חן בעיניך או כשימאס לך לפענח סמיילים בהודעה, גשו לחנות הפרחים הקרובה ונסו למצוא איזה פרח אומר: "אהבתי את התמונה שהעלית אתמול בערב".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה