האגדה "שלגיה" או בשפת המקור (גרמנית) Sneewittchen, היא אחת האגדות המפורסמות ששוכתבה ופורסמה ב-1812 ע"י זוג האחים חוקרי הפולקלור הגרמני- ווילהלם ויעקב גרים. האגדה הקסומה על נסיכה שנרדפה ע"י אם חורגת, שמתגלה כמכשפה קנאית בעלת כוחות הרסניים, ובורחת עמוק לתוך יער אל ביתם של שבעה גמדים טובי לב, מוכרת ואהובה על כל ילד בעולם המערבי כבר מאתיים שנה. אך כמו במקרים של רוב האגדות הקסומות, ההשראה תמיד נמצאת בעולם האמיתי הסובב אותנו. וכך גם במקרה של הנערה היפה בעלת הפנים החיוורות כשלג, השיער השחור כפחם, והשפתיים האדומות כדם.
"שלגיה ושבעת הגמדים" איור מקורי של הצייר הגרמני בן המאה ה-19 קארל אופטרדינגר
היסטוריונים וחוקרי ספרות עדיין חלוקים בדעתם לגבי מי הייתה הנערה האמיתית מאחורי אגדת העמים. אך רוב התיאוריות מצביעות על נסיכה בווארית בשם מריה-סופיה וון ארת'ל.
מריה- סופיה וון ארת'ל: שלגיה האמיתית
מריה-סופיה וון ארת'ל (Maria Sophia Von Erthal) נולדה בשנת 1729 בטירת וון ארת'ל שבעיר לור על גדול נהר המיין (Lohr am Main) בבוואריה (גרמניה). היא הייתה בתו היחידה של הנסיך הבווארי פיליפ כריסטוף וון ארת'ל שאיבד את אשתו האהובה כשמריה-סופיה הייתה רק בת 12. שנתיים לאחר מכן, נשא פיליפ את הרוזנת קלאודיה וון ארת'ל, וכמו באגדה גם כאן העניינים מתחילים להסתבך...
יחסי אמהות (חורגות)-בנות מעולם לא נראו רע יותר: הפוסטר לסרט "שלגייה" של וולט דיסני. 1937
לרוזנת קלאודיה היו ילדים משלה מנישואים קודמים, והעובדה שלנסיך העשיר הייתה כבר יורשת חוקית ויחידה ממש לא באה לה טוב. וממש כמו באגדה, יחסה כלפי הנערה היה שתלטני ואפילו אלים וקשה. מאחר שהנסיך פיליפ בילה את רוב זמנו בנסיעות דיפלומטיות, האם החורגת יכלה לעשות בנערה פחות או יותר כל העולה על רוחה. לא ידוע בדיוק מה היה אופי ההתעללות של האם החורגת במריה-סופיה, אך דבר אחד כן ידוע: בזמן שהנסיך בילה את רוב ימיו רחוק מהבית, והרוזנת קלאודיה נתקעה לבד בטירה עם בת חורגת שהיא לא סבלה, היא ניחמה את עצמה בחברת המתנה היפיפיה שבעלה קנה לה כמתנת חתונה: מראה מרהיבה מגולפת במסגרת ברזל צבעונית.
באותם ימים (כמו גם היום) נודעה העיר לור בתעשיית הזכוכית הענפה המתקיימת בה, ונפחיות זכוכית רבות צבעו את העיר. הייצוא העיקרי של תעשיית הזכוכית היו מראות וארונות זכוכית- ממש כמו זה שהאחים גרים בחרו להציג כארון הקבורה בתוכו נחה שלגייה לאחר שאכלה תפוח מורעל. המראות שיוצרו בלור קושטו במסגרות ברזל מגולפות במלאכת מחשבת ועליהן נחרטו אמירות חשובות מהתנ"ך והפולקלור המקומי, אותן נהגו בעלות המראות לקרוא בקול רם. ה"שטאנץ" הזה של כיתובים על מסגרת המראה הפכו את המראות למצרך מבוקש ע"י כל אישה ונערה באזור, והם זכו לכינוי "המראות המדברות של לור". תיאוריה אחרת טוענת שמקור הכינוי "המראות המדברות" נובע מאיכות המראות מלור, שהייתה כה גבוהה עד שלזכוכית הייתה אקוסטיקה שגרמה להד במראה בכל פעם שמישהו דיבר אליה. בכל מקרה, המראה המקורית של האם החורגת שרדה והיא מוצגת עד היום בטירת וון ארת'ל המתפקדת כמוזיאון. ואם אתם חושבים שאי אפשר לעבור מול המונה ליזה בלובר בלי לבדוק האם העיניים שלה עוקבות אחרינו, דמיינו לכם כמה פעמים ביום עוצרות מבקרות במוזיאון מול המראה האגדית ומדקלמות: Mirror, mirror on the wall...
הקירות במוזיאון אולי לא יכולים לדבר אבל המראה לגמרי כן! המראה המקורית שהיוותה השראה למראה הקסומה באגדה.
אז מריה-סופיה שלנו גדלה כילדה עצובה ודי מבודדת מסביבתה. לא קשה אפוא להניח שהיו לה מספיק סיבות טובות לברוח מהבית בכל הזדמנות גם בלי שצייד ירדוף אחריה כדי להגיש את ליבה לארוחת הצהריים של אמה. וכשמריה ברחה מהבית היא קרוב לוודאי ברחה לכיוון אחד משבעת ההרים שהקיפו את לור והכילו בתוכם מכרות מתכת. למעשה, העיר ביבר (Bieber) הממוקמת ממערב ללור, הייתה במשך המאות ה-17 וה-18 מרכז עבודת הכרייה הגדול ביותר באזור כולו. ובהתחשב בשם של העיר, סביר להניח שהיא גם מולדתה של השושלת המשפחתית שהביאה לנו לימים את הזמר ג'סטין ביבר. רק תחשבו שאם ההיסטוריה הייתה נראית אחרת, ג'סטין ביבר היה יכול להיות היום כורה מתכת מבוואריה, והעולם היה שליו יותר...
בגרמניה, כמו גם בשאר העולם, כרייה במכרות נחשבה לעיסוק מסוכן מאוד בשל המנהרות והכוכים המסועפים שתוכם. לכן, רוב העובדים שנלקחו לעבוד במכרות היו גברים נמוכי קומה שיכלו בקלות לנוע בתוך המכרות מבלי להיקלע לסכנת מוות (שכמובן קרתה למרות הכל), ובמקרים רבים אף ילדים. מאחר שלא סביר שנסיכה בווארית תתיידד עם גברים מבוגרים, סביר יותר להניח שחברייה היחידים של מריה-סופיה היו ילדים בני גילה שעבדו בפרך במכרות המתכת של בוואריה. בתחילת המאה ה-19 כשהאחים גרים הגיעו לאזור וביקשו מכל איכרה זקנה לספר להם על ידידיה של מריה-סופיה, רוב האנשים טענו שהילדים נראו כמו מבוגרים קטנים. עובדה זו ניתן להסביר בכך שהאוויר העכור במכרות ותנאי התזונה הדלה של איכרים במאה ה-18, הזקינו מאוד את עורם של הילדים המסכנים ושיוו להם מראה של מבוגרים קטני קומה. ילדים אלה אף נהגו לחבוש כיפות ארוכות בצבע בהיר כדי שיבחינו בהם אם הם נעלמים בסבכי המכרה. המרחק בין דימוי זה לבין גמדים שמחים בלבוש צבעוני הוא אמנם קצר מאוד אך גם אפל מאוד.
תסמכו על האחים גרים ודיסני שיהפכו עבדות ילדים לחבורה של יצורי פלא מזמרים
לרוע המזל, במציאות לא היו גמדים טובי-לב או נסיכים יפי תואר שהסתובבו בחוסר מעש ביערות באזור לור בחיפוש אחר אהובת ליבם. על-כן, לא היה מי שיציל את מריה-סופיה ממוות בגיל צעיר. סיבת המוות לא ידועה לחוקרי ספרות עד היום שכן, גופתה של הנסיכה מעולם לא נמצאה. אך מסיפור חייה ניתן להסיק שהאם החורגת המרשעת שלה אכן הרעילה אותה, כי כלי הרצח נמצא בשפע ביער ספסארט (Spessart) הסמוך לאזור בדמות צמח ממשפחת הסולניים (באנגלית שם הצמח הוא הרבה יותר מיסטי ומגניב: Nightshade). פרחים ממשפחה זו מכילים רעלן שממנו מופקת תרופת האטרופין וגם הרעל בעל השם החושני "בלה-דונה" (שם שניתן לו באיטליה בתקופת הרנסאנס כשנשים נהגו לטפטף טיפות ממנו בעינים כדי להרחיב ולהאיר את האישונים... ואז להתעוור בייסורים, אבל היי- זה יפה...). הדרך המהירה ביותר באותם הימים להרעיל אדם בעזרת הרעלן שבצמח, היה להספיג בו בגדים או לערבבו בפירות השונים, למשל....תפוח.
פרח ממשפחת הסולניים- יפה וקטלני ממש כמו האם החורגת באגדת האחים גרים
חייה של מריה-סופיה וון ארת'ל אולי היו קצרים ועצובים, אבל בזכות שני חוקרי התרבות שבאו מהעיר הגדולה כדי לרחרח ולמצוא סיפורים מעניינים היא הפכה לאחת הדמויות המוכרות ביותר בספרות הילדים לדורותיה, והמשיכה להקסים בדמותה המצויירת המתוקה להפליא.
אם תרצו לדעת כיצד השפיעה דמותה האייקונית של שלגיה על תרבות הפופ של המאה ה-21, וכיצד הפכה לדמות מרכזית בטלוויזיה, בפרסום ואפילו על מסלולי תצוגות האופנה של השנים האחרונות, אני מזמינה אתכם להמשיך ולקרוא גם את הכתבה "שלגיה והמלכה המרושעת מככבות בזירת האופנה" שפרסמתי בעבר במגזין "מגפון". קריאה מהנה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה