יום חמישי, 31 בינואר 2019

עולמה האמיתי של ג'יין אוסטן



כל מי שאי פעם קרא רומן של ג'יין אוסטן או צפה בהתלהבות (כמוני) באחת ההפקות המרהיבות של ה בי.בי.סי מהאייטיז המבוססות על הרומאנים של הסופרת האנגלייה, בוודאי מדמיין לעצמו את אנגליה בתקופת ה-ריג'נסי (שלושת העשורים הראשונים של המאה ה-19 באנגליה) כפנטזיה רומנטית מלאה בגני וורדים, ספלי תה מקושטים וגברות בשמלות כותנה לבנות רוקדות באולמות נשפים מהודרים. אבל אנגליה האמתית של השנים הללו הייתה כצפוי מקום שונה לגמרי מעולמה העדין והמנומס של אוסטן.



איך נראית פנטזיית ג'יין אוסטן שלכם?  מתוך הסרט "Austenland"


ג'יין אוסטן גדלה בכפר סטיבנסון במחוז המפשייר, כבת לכומר הכפר. להיות כומר הכפר פירושו להרוויח אמנם משכורת צנועה ולחיות עם משפחתך בבית כפרי קטן, אבל עדיין להיות אדם משכיל שיודע קרוא וכתוב, בעל השכלה בלימודי דת וכבוד בקרב הקהילה. אמה של אוסטן הייתה נצר למשפחה רמת-מעלה והיו לה קשרים עם בני אצולה, מה שאפשר מאוחר יותר לאחיה של אוסטן - ג'יימס- להשתדך ולהינשא לבת אצילים, ובכך - לאחר מותו של האב המפרנס- להמשיך ולפרנס את שלי אחיותיו  ג'יין וקסנדרה, שלא נישאו ונחשבו בעיני החברה ל"רווקות זקנות" ( או כל מי שעברה את גיל 20 מבלי להתחתן במונחי המאה ה-19). כלומר, העוני היחסי שאוסטן חוותה במהלך חייה לא היה העוני האמתי שרוב אוכלוסיית אנגליה סבלה ממנו באותם ימים.








אוסטן ,כמו גיבורות הרומן שלה, חיה חיים צנועים אך לא עוני אמיתי.
למעלה: האחיות בנט מתוך "גאווה ודעה קדומה" הפקת הבי.בי.סי , 1985
למטה: הציור "הצוענים" (The Gyspies) של הצייר האנגלי וויליאם סימפסון ,המתאר את חייהם של הצוענים באנגליה בתחילת המאה ה-19





המעמד אליו השתייכה משפחת אוסטן, כמו גם רוב גיבורות הרומאנים שלה-ליזי בנט או האחיות דשווד, היה מעמד שחי בבית כפרי קטן אבל עדיין זכה להשכלה והשתכר בכבוד. קראו להם country gentry והם היו פלח קטן מאוד בתוך מעמד הביניים באנגליה. שהרי , אם ליזי בנט מ"גאווה ודעה קדומה" הייתה פשוטת עם ענייה, רוב הסיכויים שמר דארסי השרמנטי לא היה מוכן להימצא איתה באותו חדר או כלל לא היה שם לב לקיומה. בבלוג שלה "Real Life Regency England" מתארת הסופרת וההיסטוריונית האנגלייה סו ווילקס (Sue Wilks) בדיוק עד כמה המציאות של תחילת המאה ה-19 באנגליה שונה מהאידיליה הרומנטית בספריה של אוסטן:





גברות תקופת ה"ריג'נסי" - 1800-1837- בשמלות כותנת "מוסלין" ומשי דקות בגזרת ה"אמפיר"' שהזכירו בצורתן את בגדי האימפריה הרומית ובכך הפכו לטרנד ענק באנגליה הקולוניאליסטית, שחשקה גם היא להיות האימפריה הגדולה בעולם.

המלחמות נגד נפוליאון בצרפת- מספרת ווילקס- הטילו מעמסה כבדה על בריטניה, ומעמדות הפועלים קרסו תחת נטל המיסים על מוצרים בסיסיים כגון: תה, סבון, מלח או סוכר. השילוב בין עלויות המלחמה לבין כמה שנים רצופות של בצורת הובילו לרעב כבד, וכשמחירי הלחם הרקיעו שחקים ב- 1812 פועלים בכל רחבי אנגליה יצאו להפגנות. אך הממשל הבריטי, שהיה אחוז פרנויה פן תפרוץ גם באנגליה מהפיכה כמו בצרפת, עסק יותר בהגנה על מעמדו ופחות בטובתו של האדם הקטן. כך למשל, נחקקו ב -1815 "חוקי התירס" (Corn Laws) שהביאו את מחירו של לאינפלציית שיא בניסיון לשמר את רווחיהם של בעלי השדות והאדמות. כצפוי, מעמד הפועלים ניסה להילחם נגד חוקים אלה, אך זכות ההצבעה ניתנה רק לבעלי המעמדות הגבוהים (הגברים כמובן), וכאשר לאנשים קשי יום אין לחם  להאכיל את משפחותיהם ואין זכות הצבעה שתאפשר להם לשנות חוקים אכזריים, הם פונים לפשע ואלימות. כתוצאה מכך, הפכו ערים תעשייתיות שלמות, כמו מנצ'סטר וסטוקפורט, לפצצה  מתקתקת של זעם הפועלים כנגד המעמדות המשכילים והגבוהים.





שני העולמות של ג'יין אוסטן: מימין- אילוסטרציה של הפגנת פועלים באנגליה של עידן הריג'נסי. משמאל- סצינת הנשף מתוך "גאווה ודעה קדומה" 2005.



אך גם זה לא עזר לפועל הקטן, שכן כל אקט של גניבה או אלימות ואפילו הקלה ביותר, נענש באכזריות חמורה. הממשל כאמור, מתוך חרדה שהמהפיכה הצרפתית תגיע גם לאנגליה, התייחס לבעלות על אדמות ורכוש כ"קודש הקודשים" ואימץ את גישת ה(ליטרלי) "יהרג ובל יעבור". אם אדם שמשפחתו נמצאת  בחרפת רעב היה מעז לגנוב ארנבת או פסיון מאדמתו של "בעל הבית" ,הוא היה מוצא את עצמו מהר מאוד על סד העינויים בכיכר העיר או על אונייה שתעביר אותו למושבת עונשין באוסטרליה לשארית חייו, או על הגרדום בדרך לעמוד התלייה. עונשים כבדים כאלה חלו אפילו על ילדים צעירים כמו בדוגמה המפורסמת של הילד סמואל ג'ונס בן ה אחת-עשרה אשר נשפט לשישה חודשים בכלא נוטספורד בעוון גניבה של כמה סדינים.
ילדים גם הועסקו בתעשיות הטקסטיל המשגשגות, משום שהם היו קטנים מספיק בכדי להזדחל בין המכונות הגדולות ולשחרר פיסות בד או חוטים שנתקעו. אז בפעם הבאה שאתם צופים בדרמה עפ"י אחד מספריה של  ג'יין אוסטן ומתענגים למראה הגיבורות שלה מתהלכות בשמלות משי או מוסלין (כותנה דקה) לבן מעוטרות בפרחים, תזכרו שהבדים הענוגים האלה נטוו ע"י ילדים צעירים (אפילו בני חמש!) שעבדו בעד שכר זעום בעשרות המפעלים של תחילת המהפכה התעשייתית באנגליה.






מי עומד מהאחורי השמלות היפות של עידן ה"ריג'נסי"?
משמאל: שמלת ילדות ממוסלין רקום (1812-1814)
מימין: אילוסטרציה של העסקת ילדים במפעל בתחילת המהפכה התעשייתית


הקוראים חדי העין בוודאי הבחינו כבר שאוסטן בהחלט רומזת למציאות הקשה הזו בין השורות בספריה, אמנם בזהירות יתרה. ברומן "אמה" (Emma)  למשל, שפורסם בשנת 1816, דמותו של פרנק צ'רצ'יל הפלרטטן מגיעה לביקור אחרי היעדרות של שנים רבות מביתו של אביו מר ווסטון. בתחילת הרומן מציינת אוסטן שמר ווסטן העמיד נקלע לקשיים כלכליים כשבנו היה קטן. קהל הקוראים בתקופתה של אוסטן הבין שהסיבה שלמר צ'רצ'יל  יש שם משפחה שונה מזה של אביו ושהוא לא ביקר בביתו במשך שנים רבות, היא שבילדותו הוא אומץ ע"י קרובי משפחה עשירים שיכלו להרשות לעצמם לגדל אותו עד שאביו נעמד שוב על הרגליים מבחינה כלכלית. כמו כן, בסצנה בה אמה מבקרת בביתה של משפחה ענייה בכפר , מתואר בית המשפחה (בתרגום חופשי) כ"עלוב יותר מבפנים מאשר מבחוץ".




"אמה" מאת ג'יין אוסטן, 1816

אז אם אתם עדיין מפנטזים על נוסחת הקסמים שתקפיץ אתכם לתוך עולם הספרים של ג'יין אוסטן, כדי שתמצאו את עצמכם משחקים קריקט בפארק רחב ידיים או רוקדות בשמלת משי בזרועותיו של מר דארסי, תתפללו חזק שייצא לכם להיות בין שלושת אלפים בני האצולה שנספרו במרשם האוכלוסין של אנגליה בין 1810 ל  1820, ולא במקרה בין 9 מיליון עובדי המפעל, עובדי האדמה, נפחי הברזל והמשרתים, או גרוע מכך: בין 16 מיליון מקבצי הנדבות, הפושעים או הצוענים שאכלסו את עולמה האמתי של אוסטן.



האם מר דארסי וחולצתו הרטובה באמת שווים את זה??



המאמר המלא של Sue Wilks: 
https://suewilkes.blogspot.com/2010/03/real-life-in-regency-england.html?fbclid=IwAR3UEMZc_fIrZFDJB0hzmHLjqyfzmyxVWV7Kg3yiMOHqkxsRVWwhLJy3IK4

2 comments: