הרומן ההיסטורי של דולצ'ה וגבאנה

קצת לפני השקיעה, בגן פורח על גדות אגם קסום, בין מזרקות עתיקות ומדרגות אבן ציוריות, קם לו לתחייה אחד מסיפורי האהבה המפורסמים ביותר בתרבות האיטלקית. אם אתם חושבים שמדובר בהפקת תאטרון מושקעת או בסרט אפי חדש, אתם כמעט צודקים. אלא שהפעם מדובר בלא פחות ולא יותר מאשר תצוגת הקוטור (האופנה העילית) של דולצ'ה וגבאנה לשנת 2019 (Dolce & Gabbana Alta Moda), שנערכה בסוף השבוע האחרון.

בגן פורח על גדות נהר קסום, דולצ'ה וגבאנה מייצרים אגדה איטלקית. מתוך עמוד האינסטגרם של דולצ'ה וגבאנה (dolcegabbana) 

הדוגמניות שהילכו בתצוגה נראו כמו נסיכות איטלקיות שיצאו מתוך ציור רנסאנסי כשהן עוטות מחוכים הדוקים, חצאיות גדולות ומקושטות, ואין ספור עיטורי ראש ותכשיטי זהב במראה עתיק. אין זה מפתיע בהתחשב בעובדה שכבר מעל לשש שנים שהקו העיצובי של צמד המעצבים האיטלקים מתאפיין באלמנטים קתוליים ומושפע מציורי הרנסאנס האיטלקי , ושכמה ממשתתפות התצוגה הן בנות אצולה בפני עצמן כמו הדוגמנית והשפית הבריטית אמה וויימות' הנשואה לוויקונט (תואר אצולה אנגלי) מוויימות', וליידי קיטי ספנסר- בת אחיה של הנסיכה דיאנה ובת הדודה של וויליאם והארי. אבל הפעם נכנס בית האופנה ללב ליבה של התרבות האיטלקית כי התצוגה כולה הייתה בהשראת הרומן ההיסטורי המפורסם והאהוב ביותר בתולדות איטליה : "המאורסים" מאת הסופר אלסנדרו מנצוני (באנגלית: "The Betrothed" באיטלקית:       "I Promessi Sposi ")- רומן אפי ועב-כרס שפורסם בשנת 1842 ונחשב עד היום ל"מלחמה ושלום" של האיטלקים.

אהבה אסורה

עלילת הרומן מתרחשת בכפר קטן על גדות אגם קומו שבאיטליה במאה ה-17 (שנת 1628 ליתר דיוק), תקופה בה נסיכויות איטליה השונות היו נתונות להשפעה דתית ספרדית, והאינקוויזיציה הספרדית וכללי המוסר של הדת הקתולית שלטו ביד רמה. במרכז העלילה שני צעירים כפריים- רנצו ולוצ'יה היפה, המתאהבים ומחליטים להינשא. אך ימים ספורים לפני יום החתונה נשבה האציל המקומי ובעל האדמות- דון רודריגו, בקסמה של לוצ'יה היפה, ומאיים על  על הכומר שאמור לחתן את הנאהבים שלא לקיים את החתונה. בני הזוג מחליטים לברוח, והם יוצאים למסע תלאות ברחבי איטליה בניסיון להימלט מכוחו של דון רודריגו, מחוקי הצניעות של הדת הקתולית שלא מאפשרת לזוג לא נשוי לחיות יחד, ומצלה הכבד של האינקוויזיציה הספרדית. 

סיפור אהבתם של רנצו ולוצ'יה- אילוסטרציה מתוך הרומן מתורגם לאנגלית. מתוך:Getty Images 

מחוכים ושרוולים נפוחים

השפעת הרומן על קולקציית הקוטור של דולצ'ה וגבאנה ניכרת מיד, בהתחשב בעובדה שכמו הכפר הקטן בו מתרחש הרומן גם התצוגה התקיימה על גדות נהר קומו, בפארק טרסיו אוליבלי בעיירה הציורית טרמצו- אחד המקומות הקסומים ביותר באיטליה, שיכול בקלות לעורר מחשבות על סיפור אהבה איטלקי אחר- רומאיו ויוליה.  ההשפעה ניכרת כמובן גם בעיצובים הנשענים רבות על אופנת הנשים (וקצת גם על הגברים) של המאה ה-17 בה מתרחשת העלילה. במהלך המאה ה-17, ברוב ארצות אירופה, לבשו הנשים מכל המעמדות חולצות כותנה דקה או פשתן בעלות שרוולים רחבים ונפוחים, לרוב מעוטרים בסרטים כדי לאפשר תנועה נוחה, ומעליהן מחוכים הדוקים שחיטבו ואספו את הגוף הנשי.  נשים אצילות או עשירות במיוחד הוסיפו למראה הזה גם ז'קט או עליונית מעל למחוך כדי לשמור על צניעותן, בעוד שנשים ממעמד נמוך יותר הסתפקו בחשיפת המחוך והחולצה התחתונה- דבר שהקל על העבודה בשדות גם בימות הקיץ החמים.

דולצ'ה וגבאנה חיקו את הסגנון הזה ע"י הצגה של מחוכים שחורים כחלק עליון כשמתחתיהם מבצבצים שרוולים רחבים עטורי סרטים וקפלולים בשחור או לבן.

דמותה של לוצי'ה היפה מתהלכת בתצוגה של דולצ'ה וגבאנה. משמאל: הציור "לוצ'יה בחלונה" בהשראת הרומן המפורסם, מאת הצייר האיטלקי אליצ'יו סאלה, 1843 (גוגל אימג'ז). מימין: הדוגמנית ובת האצולה הבריטית ממוצא אנגלי וניגרי, הוד רוממותה הויקונטית אמה וויימות', כבת דמותה של לוצ'יה (מתוך עמוד האינסטגרם של דולצ'ה וגבאנה).

פארק טרסיו אוליבלי, בין פרחים מלבלבים

רוחב החצאיות במאה ה-17 היה גם הוא בהתאם למעמד הלובשת, כאשר נשים עשירות שלא נאלצו לעבוד בשדות או להסתובב בעצמן ברחובות הערים, לבשו מספר רב של חצאיות תחתונות דקות ומעליהן את החצאית שתאמה בגזרתה וצורתה את המחוך והז'קט העליון . נשים ממעמד נמוך יותר לבשו פחות חצאיות תחתונות, או כלל לא, כדי שיוכלו לעסוק בעבודות השדה והבית מבלי להפיל כל דבר שעומד בדרכן. ובכל זאת, כל אישה שידה הייתה משגת, עשתה כמיטב יכולתה לקשט את חצאיתה ברקמה מורכבת ורומנטית. דולצ'ה וגבאנה פרגנו לדוגמניות שלהן חצאיות בנפח שמתאים ללא פחות מאשר מלכות אירופאיות בשיא הדרן עם שכבות רבות של חצאיות טול מתחת. רק הרקמה המסורתית של המאה ה-17 הוחלפה בהדפסים מרהיבים של אגם קומו עם כיתובים המפארים את האתר הנחשק. 

משמאל: שמלת אצילה המורכבת מחצאית רקומה, מחוך תואם וחולצה רחבת שרוולים (ללא הז'קט ) מתוך: The Museum of Applied Art, Budapest. מימין: ליידי קיטי ספנסר, אחייניתה של הנסיכה דיאנה, במראה כמעט זהה.

הצוענייה השופעת

גם ההשפעה הספרדית ברומן הקלאסי מצאה את דרכה למסלול התצוגה. כי אם יש דגם אחד שחוזר ומופיע  מדי שנה בקולקציות של בית האופנה האיטלקי הוא דגם בסגנון שמלת צוענייה- שמלת תחרה שחורה, צמודה וחשופה, בתוספת עגילי זהב גדולים ופרחים בשיער. זהו דגם חושני המתאים לכל אישה בכל גיל כמעט, ואף אחת לא יכלה להתאים לו יותר מאשר דוגמנית ה"פלאס סייז" עוצרת הנשימה אשלי גראהם, שהזכירה במראה שלה דמות ספרותית אייקונית לא פחות- את הצוענייה הספרדייה כרמן, גיבורת הרומן הנושא את שמה מאת הסופר הצרפתי פרוספר מרימה.

סוף הסיפור של המאהבים רנצו ולוצ'יה כמו גם סיפורה של הצוענייה הפרועה כרמן נותרו לכם לגלות. אבל אם תרצו לקחת רגע פנוי ולצלול לתוך אגדה מהמאה ה-17, מוקפת בנוף הפסטורלי של אגם קומו, אתם מוזמנים להציץ בעמוד האינסטגרם של דולצ'ה וגבאנה ולרוץ למדוד מחוך מעל שרוולים נפוחים ולחלום על רומאנים אסורים. 

ג'יג'י הנערה הפריזאית

"ג'יג'י" הוא שמה של נובלה (רומן קצר והומוריסטי) שהתפרסמה בצרפת בשנת 1944 והלהיבה את הצרפתים, שעייפו משנות הכיבוש הנאצי והיו צמאים לאסקפיזם מפואר. הסיפור המשעשע מתרחש בעשור הראשון של המאה ה-20 ובמרכזו ג'יג'י (או ז'יז'י - בהגייה הצרפתית)- נערת בית ספר פריזאית בת 16 הגדלה בבית סבתה ודודתה, ומגלה יום אחד לתדהמתה ששתי הנשים המבוגרות היו בעברן קורטיזנות מהוללות (קורטיזנה: נערת ליווי או מאהבת יוקרתית עבור גברים מהמעמדות הגבוהים באירופה). ולא רק זה, אלא שהשתיים גם מתחילות להעביר לה שיעורים פרטיים בנימוסים, הליכות, לבוש ואפילו שיעור אחד ספציפי בבחירת סיגרים משובחים כקינוח לארוחת ערב, כחלק ממזימה להכניסה ל"עסקי המשפחה" ולהפוך אותה למפרנסת הבאה, לאחר שאמה התנערה מהמסורת המשפחתית (לתדהמת כולן ) לטובת מקצוע רווחי הרבה פחות- נערת מקהלה באופרה.

הסבתא והדודה אף נוקטות בצעד אחד נוסף להבטחת עתידה הכלכלי של ג'יג'י (ושלהן) ו"משדכות" לה את ידיד המשפחה, גסטון- אציל הולל כבן ארבעים, כפטרון. אולם ג'יג'י המרדנית מוצאת דרכים משעשעות לטרפד את העתיד המתוכנן לה, וגסטון מצידו נחוש לא להשבה בקסמה של הנערה חמומת המוח. אולם כמו בכל אגדה,  המוסר חוזר למשול בסוף, וג'יג'י וגסטון מגלים שה"שידוך" הופך אט אט למשהו עמוק וקסום יותר (כי מי התייחס אז להבדל גילאים קרימינאלי...).

"ג'יג'י" עטיפת הרומן בגרסה הראשונה שתורגמה לאנגלית

את הסיפור כתבה הסופרת הצרפתייה סידוני-גבריאל קולט, מי שנודעה בשם העט שלה "מאדאם קולט" (Madam Colette). כמי שהייתה בעברה שחקנית תיאטרון וחיה בפתיחות כלסבית מוצהרת, קולט חוותה את כל ההנאות הדקדנטיות שהיו לצרפת של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 להציע . כאשר, למרות זהותה המינית, נישאה בכל זאת לגבר עשיר המבוגר ממנה בשנים רבות,  נפתחו בפניה הדלתות לחברה הצרפתית הגבוהה ולכל השערוריות החבויות בה. וכך, במרוצת השנים, היא הפכה לחלק מהבוהמה הפריזאית, ובעקבות גירושיה, שלא איחרו לבוא, כשמצבה הכלכלי החל להידרדר, היא אף שימשה בעצמה כקורטיזנה לכמה מעשירי פאריז.  אין ספק אפוא שהדמויות בסיפוריה השערורייתיים היו שאובות מחיה האישיים ומהאנשים שסבבו אותה. אך תרומתה הגדולה של מאדאם קולט לתרבות הפופ של המאה ה-20 התרחשה דווקא בזכות טיול למונקו בשנותיה המאוחרות יותר:

סידוני- גבריאל קולט כשחקנית צעירה בפאריז של תחילת המאה ה-20

בקיץ של שנת 1949 קיבלה מאדאם קולט, כשהיא כבר מבוגרת ומתקשה ללכת, הצעה להפוך את סיפורה למחזה בברודוויי , והיא החלה בחיפושים אחר נערה שתיראה שובבה מספיק אך גם תמימה מספיק בכדי לגלם את דמותה של ג'יג'י הקוקטית. במהלך טיול לחופי מונקו, כשהיא ישובה בכיסא גלגלים ומובלת ע"י בעלה באותן השנים, הבחינה קולט בנערה צעירה ורזונת בעלת עיניים גדולות, הלבושה בבגד ים שחור. עפ"י סיפורים, הסופרת הוקסמה מהנערה וקראה: "Voila! הנה ג'יג'י!". מבירור קצר הסתבר  שהנערה היא רקדנית בלט אנגלייה דוברת צרפתית אשר השתתפה באותו זמן במופע בידור באחד המלונות לחופי מונקו ( כי אם כבר צוות הווי ובידור אז שיהיה במונקו, לא?). כלל לא הפריע לה  שלנערה לא היה כל ניסיון משחק, והיא ביקשה להיפגש עם הצעירה והציעה לה את התפקיד בו במקום. וכך זכתה אודרי הפבורן בתפקיד המשחק הראשון בקריירה שלה.

אודרי הפבורן בדמותה של "ג'יג'י" על כרזת ההצגה בברודוויי, 1952.

בשנת 1951 עובדה הנובלה למחזה באנגלית אודות לסופרת האמריקאית אניטה לוס, שנודעה גם היא בדמויות הנשיות, העצמאיות והמיניות שיצרה לאחר שפרסמה בשנות ה-20 את הנובלה שלה "גברים מעדיפים בלונדיניות"- נובלה שהפכה לסרט מוזיקאלי בשנות החמישים בכיכובן של מרלין מונרו וג'יין ראסל. וב-1952 עלתה אודרי הפבורן על הבמות בתפקיד הנערה הפריזאית ג'יג'י.

מאדאם קולט בשנותיה המאוחרות והתגלית שלה- אודרי הפבורן, בחזרות להצגה. 1952

שש שנים לאחר מכן, ב-1958 הפך המחזה של מאדאם קולט למיוזיקל קולנועי בבימויו של וינסנט מינלי (אבא של לייזה מינלי). באותם ימים הייתה כבר הפבורן לכוכבת עסוקה ובוגרת יותר, ולכן לתפקיד הנערה שובת-הלב לוהקה הרקדנית והשחקנית האמריקאית-צרפתייה לזלי קארון. מוריס שבלייה האגדי גילם את תפקיד דודו של גסטון הנהנתן עוד יותר ממנו. וכפי שכבר ציינתי, כמו במחזה ובסיפור גם בגרסה ההוליוודית הסוף כמובן היה חייב להיות טוב, ובמקום לקחת את ג'יג'י כמאהבת הפטרון מתאהב בה, והם נישאים באושר ובהרבה מאוד עושר.

לזלי קארון ומוריס שבלייה מביאים את "ג'יג'י" למסך הגדול. 1958.

אבל מי שחשב שמחזה הזה ישכח על רצפת העריכה של תור הזהב של הוליווד טעה ובגדול, כי ב-2015 זכה המיוזיקל הקלאסי לשוב לבמות ברודוויי , הפעם בכיכובה של כוכבת הנוער וונסה האצ'נס (שכיכבה בעבר בסדרה המוזיקאלית "היי סקול מיוזיקל"), המזכירה מאוד את הפבורן האייקונית בחיוכה השובב ובחזותה המתוקה. אך כאן נאלצה הפקת המיוזיקל לערוך שינויים דחופים בקווי העלילה כדי להתאים את הסיפור לעידן ה"פוליטיקאלי קורקט", שכן נישואין בין נערה בת 16 לגבר עשיר שגילו כפול משלה אולי לא הרעישו את הקוראים הפריזאים של מאדאם קולט משנות ה-40, אבל זה בטח לא יתקבל יפה אצל קהל מודרני. גרוע מכך, בסופו של המיוזיקל משנת 58' שר מוריס שבלייה שיר היתולי שנקרא Thank Heavans for Little Girls (בתרגום חופשי: "תודה לאל שברא ילדות קטנות"), והרי אם גבר מבוגר ישיר שיר שכזה מעל במת תיאטרון במאה ה-21, ההפקה כולה תעמוד מול תביעה בגין פדופיליה.  על כן, ג'יג'י של 2015 בגרה בשנתיים והפכה מבת 16 לבת 18 חוקית, לפטרון המיועד "גילחו" כמה שנים והוא הפך לבן 25, ושיר הסיום הושם בפיהן של הסבתא והדודה ובכך קיבל נופח אימהי ולא מטריד.

וונסה האצ'נס בתפקיד ג'יג'י על במות ברודוויי, 2015.

למרבה הצער, המיוזיקל ירד מהבמות כשנה לאחר מכן ב-2016 בשל ביקורות מעורבות. אך למרות קיומה הקצר, הגרסה המחודשת הקימה לתחייה זכרונות מאודרי הפבורן, לזלי קארון, מאדאם קולט המרדנית שהקדימה את זמנה, ונערה פריזאית אחת שכבר בעשור הראשון של המאה ה-20 העזה להתנגד לחינוך שקיבלה ולגורל שיועדו לה, ועשתה זאת כמובן בחיוך קוקטי ורוח נעורים.

זכרונות מאודרי הפבורן- "ג'יג'י" המקורית.

מבת פרעה ועד ביונסה: תולדות הסטייל המצרי

לנשים בתנ"ך , כידוע, אין ממש מקום של כבוד. כך קרה שהאישה הכי חשובה בסיפור חג הפסח לא מוזכרת אפילו בשמה הפרטי וכמעט כלום אינו ידוע על תולדות חייה. ההיסטוריה זוכרת אותה רק בהיותה "הבת של" ולכן אנו זוכרים אותה בשם "בת פרעה". והרי מדובר בנסיכה אצילה שלא רק מאמצת לחיקה ילד עזוב וזר, אלא מודעת למוצאו העברי ובכך בעצם מפרה את פקודתו של אביה הפרעה הכל יכול. בלעדיה סיפורו של משה לא היה מתקיים, ויתכן שכל סיפור יציאת מצרים לא היה מסופר מעולם. משום כך, חוקרי מקרא והיסטוריונים ניסו להתחקות אחר זהותה האמיתית: חלקם טוענים ששמה האמיתי היה מירינה או מרסיס, וחוקרי מקרא אף מצאו כי בספר "דברי הימים" נזכר שמה כ"בתיה". אולם לא ברור האם זה עברות של השם הקדום "ביתיה" או כינוי שהעניקה לה ההיסטוריה העברית העתיקה כסמל להיותה בת של כבוד לה'.


לצערנו, כמו נשים גדולות ומהותיות אחרות במהלך ההיסטוריה האנושית, גם בת פרעה נפלה לאלמוניות, והמלכות המצריות הבולטות שההיסטוריה המודרנית כן מכירה חיו כנראה במרחק של כאלף שנים ממנה ואלו הן- נפרטיטי היפה וקליאופטרה החושנית. קליאופטרה שנולדה כנראה בשנת 70 לפניה"ס לשושלת תלמי המוקדונית, זכתה לתהילת עולם פחות בשל היותה פילוסופית ופוליטיקאית מחוננת, ויותר בשל פרשיות האהבים שלה עם השליטים הרומיים של אותם ימים יוליוס קיסר ומארקוס אנטוניוס, ובעיקר בזכות ההתלהבות שגילה המחזאי האנגלי הנודע בן המאה ה-16, וויליאם שייקספיר, לרומאנים החושניים הללו ולדימוי האישה הסקסית והמפתה שההיסטוריה הדביקה לה בגינם. 

דימויה של קליאופטרה בעיני העולם המערבי- ציור מאת הצייר הצרפתי ז'אן-לאון ז'רום (Jean-Léon Gérôme ) משנת 1866.

מעניין לדמיין מה הייתה המלכה המצרית הקדומה חושבת לו הייתה יודעת שכמעט אלפיים שנה אחרי מותה, היא עתידה להפוך לא רק לסמל של פנטזיות מערביות על  אהבה אקזוטית אלא גם גם לאייקון של אופנה וסטייל, והכל בזכות ארכיאולוג בריטי אחד בשם הווארד קרטר.


ב-1922 גילה קרטר את קברו החבוי של המלך הפרעוני תות-אנך-אמון משושלת הפרעונים ה-18, ומבלי להתכוון גרם לתחיית התרבות הפרעונית בקרב עולם הבידור והקולנוע שזה עתה נולד וחיפש לעצמו השראה שתמשוך את הקהל הסקרן. העניין המחודש בפרעונים העתיקים התאים בדיוק לנשים של שנות ה-20 שלראשונה בהיסטוריה השתלבו בשוק העבודה הגברי- בזכות מלחמת העולם הראשונה, זכו בזכות הבחירה (בארה"ב) והחלו לחפש דמות נשית חזקה וסקסית להתחקות אחריה. קליאופטרה המצרית הייתה האייקון המושלם של הרגע ו"שיגעון קליאופטרה" נולד:

סגנון הפרעונים הפך לטרנד החם ביותר של עולם הבידור החדש של שנות ה-20

את סגנון הלבוש של הפרעונים אפשר לאבחן בערך מהשנים 1400 לפניה"ס ועד ימיה של קליאופטרה. לעומת האיכרים בשדות והעבדים, המצרים האצילים הבדילו את עצמם ע"י לבישת פאות שחורות מעוטרות בתכשיטי זהב, ופסים של פחם שחור מעורבב בשמן שהדגישו את עיניהם ותווי פניהם (ה"איי-ליינר" הראשון בהיסטוריה, אם תרצו). הפרעונים הקדומים סגדו לגוף האנושי, ולכן נשים אצילות לבשו שמלות מפשתן דק שהתהדק סביב הגוף. הבגד הצמוד שנקרא "קאלאסירי" (Kalasiri) חשף את הגוף עד כדי כך שברוב המקרים החזה הנשי כוסה רק ע"י שתי רצועות בד מעוטרות זהב ולעיתים אף נותר חשוף כליל. 

כשאנחנו מנסים לדמיין את השמלות של קליאופטרה, הדימוי הראשון שעולה בדמיוננו הוא שמלת זהב שכולנו התהדרנו בה בפורים בנקודה זו או אחרת בחיים. למעשה, המצרים הקדומים לא ידעו לטוות חוטים זהובים בבגדים, והם הרבו ללבוש בגדים בצבעים כחולים ואדומים שסימלו את האלים שלהם. היה אמנם דגש על תכשיטי זהב, אך הצבע הקרוב ביותר לזהב שהפרעונים התהדרו בו היה צהוב שסימל את העושר של הזהב. 


כאמור, סגנון הלבוש החושני הזה, התאים בול לנשים המשוחררות של עידן הג'ז העליז, ואלילות הקולנוע האילם כגון לואיז ברוקס ות'דה בארה מיהרו לגזוז את מחלפותיהן הארוכות לתסרוקת קארה קצרה ("תסרוקת קליאופטרה"). ת'דה בארה אף גילמה את דמותה של קליאופטרה בסרט אילם משנת 1917, בו הופיעה לתדהמת הצופים של תחילת המאה בחזה כמעט חשוף.

לואיז ברוקס ב"קארה קליאופטרה"

הקליאופטרה של ת'דה בארה מזעזעת את הצופים. 1917.

התהפוכות הפוליטיות של שנות ה-30 ומלחמת העולם השנייה הרגיעו את פרץ החושניות הזה, ועולם הבידור עבר למודלים קלאסיים ונאיבים יותר של נשיות ומיניות. יעברו עוד שלושים שנה עד שבשנת 1963 תגיח דמותה של קליאופטרה שוב על המסך, והפעם בגילומה של האגדה ההוליוודית המהפנטת בפני עצמה- אליזבת טיילור. הסרט צולם ברומא ומיטב מעצבי אופנת העילית של עיר האופנה גויסו כדי להפוך את אייקון הסטייל מהעולם הקדום למושא הערצה של נשות שנות ה-60. התשוקה של הפרעונים לזהב התבטאה היטב בשמלות של טיילור, שגזרתן חובקת הקימורים ובעלת השרוולים הרחבים נראתה אמנם הרבה יותר כמו אופנת המועדנים של הסיסקטיז ופחות כמו עבודת דיוק היסטורית, אך המראה של אליזבת טיילור נוטפת זהב בשמלה שהמחשוף שלה חיקה עד כמה שאפשר את גזרת ה"קאלאסירי" הפרעונית נחקק בתודעה הקולנועית לדורות והפך לאחד המראות האייקונים של הקולנוע והאופנה של המאה ה-20.

אליזבת טיילור מחזירה לתחייה את דמותה של קליאופטרה בשמלת זהב בעיצובה של מעצבת התלבושות ההוליוודית רני קונלי בשיתוף עם מעצב העילית האיטלקי ויטוריו נינו. 1963

מסתבר שהאיטלקים, אז וגם היום, עדיין סוגדים לאישה שהורידה שני מצביעים רומים דגולים על ברכיהם. שכן כמו מעצבי השמלות שיצרו את המראות האייקוניים של אליזבת טיילור ב 1963, כך גם ב-2016 הציג בית האופנה האיטלקי ולנטינו בקולקציית אביב/קיץ שלהם שמלות ותכשיטים במראה אתני, שמעלה דימויים של אלות רומיות, יווניות ומצריות מהעולם העתיק.

קולקציית אביב/קיץ 2016 של וולנטינו במראה אלות רומיות, יווניות ומצריות.

כמובן שאי-אפשר לדבר על מלכות כוחניות וחושניות או אלות מהעולם העתיק מבלי לדבר על האישה שנחשבת לאלילה בעיני עולם הבידור של ימינו- הלא היא ביונסה. ביונסה שמרבה לתחזק את דמות האלה המודרנית בעזרת שמלות זהובות ארוכות ועיטורי ראש המזכירים הילה , עשתה הומאז' לסגנון הפרעונים של שנות ה-20 כשהגיעה בחודש האחרון לנשף ה"אומנות הלבישה" בלוס אנג'לס, כשהיא לבושה בשמלת זהב המסתירה טפח וחושפת כל דבר אחד. העגילים הזהובים הגדולים שענדה הזכירו את מבנה הפירמידות במצרים, העיניים המודגשות עוררו השוואה לצבע העיניים של הפרעונים, ושמלת הזהב עם הפסים הגיאומטריים דמתה מאוד לסגנון הארט- דקו המזוהה עם שנות ה-20 והאינטרפרטציה של כוכבות הקולנוע האילם ל"אופנת קליאופטרה".

כך יוצרים מלכה אייקונית- ביונסה במראה קליאופטרה עם אלמנטים משנות ה-20. מתוך נשף ה Wearable Art Gala בלוס אנג'לס

הסגנון המצרי באופנה- מתוך מגזין אופנה צרפתי משנות ה-20

אז בליל הסדר המתקרב מדוע שלא נזנח את השמלות הלבנות המסורתיות עם הפרחים והתחרות, ונזכיר לעולם את בת פרעה שיצרה עבורנו את סיפור יציאת מצריים ואת המלכות והאלות המצריות שבאו בעקבותיה, ע"י לבישת שמלה עם עיטורי זהב, קווים גיאומטריים בהשפעת שנות ה-20, תכשיטים גדולים ובולטים ואפילו הדפסים הלקוחים מהתרבות הפרעונית? זה בטוח ישאיר את הדודות החטטניות ללא מילים.

שמלה בעלת הדפסים של סמלי הפרעונים ממצרים . קולקציית סתיו/חורף של בית האופנה הצרפתי Givency 2016

חיעהכעבס