חלומות של חוחלומה

אי שם ברוסיה המושלגת של שנת 1650, עלה לראש הכנסייה הרוסית איש דת בשם הפטריארך ניקון, שהחליט למגר את כל הסממנים הפגאנים העתיקים ששלטו עדיין בזרם הנצרות הפרובוסלבית ברוסיה, ולהפוך אותה לדת רוסית אורתודוכסית. כצעד ראשון במהפיכה המיוחלת שלו הוא החל ברדיפות דתיות עקובות מדם כנגד כל המאמינים שנשארו נאמנים לדת הישנה. הם נקראו "אדוקי האמונה הישנה" (מאנגלית: The Old Believers), ואם אתם מדמיינים ברגע זה דיוקנאות של איכרים רוסים בפרוות עבות וזקנים עבים אפילו יותר, אתם צודקים.

מיתוס רוסי עתיק מספר שאותם מאמינים ברחו עמוק אל תוך יערות הסבך של רוסיה, ובכדי לשרוד החלו לגלף כלים מהעצים האינוספיים שהסתירו אותם מהעולם. את הכלים הם צבעו בשחור, ציפו בשמן פשתן כדי לשמר את הכלים ולהגן עליהם פני חרקים ומכרסמים, ואז קישטו אותם בעיטורים שתיארו את הצמחיה האופיינית ליערות הרוסיים: חרציות בעלות עלים מסולסלים, ורדים גדולים ושלל פירות יער אדומים. אך אומנות ייחודית זו של ציורי פרחים מרהיבים ועלים מתעגלים לא נשארה לנצח אבודה בתוך היערות האימתניים כי אם מצאה את דרכה לכפר המסחר "חוחלומה" שבמחוז ניז'ני נובורגרוד על שפת נהר הוולגה, אליו היו מגיעים סוחרים ואנשי מלאכה מכל המחוז כדי לסחור במרכולתם. במרוצת השנים, החלו הכפריים בחוחלומה לגלף ולקשט בעצמם את הכלים המסורתיים ואומנות ייצור וקישוט הכלים קיבלה את שמו של הכפר "חוחלומה" (ברוסית: Хохлома́ ).

כלי אוכל רוסיים עם ציורי ה"חוחלומה" המסורתיים.

הייחודיות באומנות החוחלומה היא בשילוב הצבעים העשיר שלה. הכלים היו ברובם שחורים ואילו הפרחים והעלים ציורו בצבעי זהב ואדום מתוך התפיסה ההו-כה רוסית שאת החיים השחורים יש לצבוע בתקווה זהובה ולקשט באדום החושני של הפירות היער הצומחים בשפע באיזורים אלה. לכפריים העניים לא היו כמובן חלקיקי זהב לייצור צבעם המרהיב של העלים, ואפקט זה מתקבל ע"י כיסוי הצבע בשכבה נוספת של שמן פשתן. מי שיבחר לבקר בכפר חוחלומה הקיים עד היום, יגלה שם לא רק את מוזיאון החוחלומה, אלא גם בעלי מלאכה זקנים שנולדו לתוך שושלות של אמני חוחלומה וגם היום מגלפים אותם מעץ בסכינים ובגרזן ממש כמו אבותיהם, חלקם עדיין מצפים את הכלים בשמן פשתן, אם כי במפעלי הייצור המתקדמים יותר נעשה כבר שימוש בלקה מודרנית. וממש כמו לפני ארבע מאות שנה, כך גם היום- פעולת החיתוך והגילוף נעשית ע"י הגברים בעוד הצביעה והציור נעשים ע"י הנשים.

  

איכרים מהכפר חוחלומה עוסקים באומנות ייצור הכלים. המאה ה-19, רוסיה.

                       

                             

מסתבר שצאצאים בודדים של אותם "אדוקי האמונה הישנה" שלפי המיתוס החלו באומנות גילוף כלי החוחלומה שרדו במקומות מחבוא נידחים כגון ערבות סיביר, וכמה מהם אף התגלו במהלך המאה ה-20. וממש כמותם, גם הקישוטים המסורתיים של כלי העץ, שרדו והפכו השנה לטרנד החם ביותר בעולם האופנה לעונת החורף 2018.   

                                

מאומנות רוסית מהמאה ה-17 להדפס המככב על מסלולי שבועות האופנה.

משמאל: כלי חוחלומה רוסיים מסורתיים. מימין: מתוך תצוגת האופנה של גוצ'י - סתיו/חורף 2018

בשבועות האופנה ברחבי העולם ניכר כי מותגי ענק כגון גוצ'י ו"בלנסיאגה" הוקסמו משילוב הצבעים העשיר של שחור זהב ואדום של כלי החוחלומה (למרות שמרוצת הזמן התווסף גם שימוש ברקע כחול וירוק לגיוון) ומהקסם של העלים המטפסים, והדפסים אלה ניתן למצוא כיום על מיטב עיצובי האופנה מבתי הקוטור הנחשבים של אירופה ועד הקניון הקרוב לביתכם.  

סבתא שלי תמיד האמינה שקרש החיתוך שלה היה יום אחד שיא הטרנד

משמאל: בלסניאגה. קולקציית סתיו/חורף 2017-2018. מימין:  פריט מקולקציית ניז'ני נובוגרוד, חורף 1650.

לא מפתיע כלל שאומנות מסורתית זו הפכה להשראה בעולם האופנה הנוכחי, שכן בעיצומו של עידן וירטואלי ומהיר, מחפשים גדולי מעצבי האופנה כבר כמה וכמה שנים להחזיר את הגלגל אחורה ולשלב בבגדים ובתכשיטים אלמנטים מתרבויות שהשתמרו בשל עבודות יד מסורתיות. כך קרה למשל, שבשנתיים האחרונות הופיעו בכל דירה בארץ וברחבי העולם שטיחים וריפודי כורסאות בדוגמאות משובצות וזיגזג בצבעי שחור ולבן (ועל כך, תודה לאיקאה...), שלמעשה נלקחו היישר מלבושם המסורתי של השבטים האצטקים שחיו באזור מקסיקו במאות ה-15 וה-16, וכל מגזין אופנה החל לצבוע את כתבות השער שלו  עם דגמי פונפונים צבעוניים שהם לאמיתו של דבר חלק עיקרי מלבושם של יושבי הכפרים בפרו.

מלבוש אצטקי במאה ה-16 לקטלוג "איקאה" 2016

מהשבטים הפרואנים ועד למסלול של דולצ'ה וגבאנה 2016: עולם האופנה בורח מהטירוף הטכנולוגי לתרבויות עבודות היד הנושנות

בחורף הזה שהגיע סופסוף נטשו בתי האופנה הגדולים את יבשת דרום אמריקה ונדדו לחפש את ההשראה האתנית הבאה ביערות המושלגים של רוסיה. אבל גם הטרנד הזה הוא לא חדש, וההדפסים העשירים של כלי החוחלומה הפכו לרקמה בבגדי האיכרים והאצולה הרוסית כבר בסוף המאה ה-17. 

במרכז: הציור "איכרות רוסיות" מאת הצייר הרוסי פיליפ מאלייאבין, 1925  (Russian Peasant Women, by Filipp Malyavin). מימין ומשמאל ולמטה: אתרי האופנה ושבועות האופנה הרוסיים חוזרים למקורות.

את דוגמאות הפרחים, העלים והפירות ניתן לראות בציורים של איכרות רוסיות מהמאה ה-19 ואפילו בדיוקן המפורסם של הבלרינה האוקראינית אולגה קוקלובה כפי שצייר אותה ב 1917 בעלה- איזה אמן מתוסכל בשם פאבלו פיקאסו. 

דיוקן של אולגה קוקלובה בבגד עם רקמת חוחלומה. פאבלו פיקאסו 1917.

עיטורי החוחלומה זוכים לעדנה מחודשת כבר כעשור באתרי האופנה הרוסיים המתרפקים על המסורת האסתטית שלהם ומי שמיטיבה  להחיות את הפולקלור הרוסי בנוף הישראלי היא המעצבת הישראלית ממוצא רוסי לארה רוסנובסקי (Lara Rosnovsky). עיון בקטלוג של רוסנובסקי אף מגלה דגם של מעיל לו היא קראה דגם "טולסטוי" על-שם הסופר הרוסי שהביא לעולם את "אנה קרנינה" ו"מלחמה ושלום". גם רשת האופנה והלייף סטייל הישראלית Ginger מציגה העונה שלל דגמים שחורים בעלי עלי כותרת זהובים שהיו מצליחים להעלות דמות נוסטלגיה מעיניה של כל סבתא רוסייה.

מימין: מתוך עמוד הפייסבוק של Lara Rosnovsky

מתוך סניף Ginger 

אז החורף שלנו אמנם רטוב וקצר, אבל אפשר לפחות לנצל את הלילות הקרירים כדי להכין לעצמינו תה ב"סמובר" רוסי, לפתוח עותק מאובק של "מלחמה ושלום" ולהתענג על מיטב הטרנדים החמים של העונה הלקוחים היישר מהפולקלור הרוסי הנושן .

                                         

שמנופוביה במאה ה-19

בשנים האחרונות, עם התפתחות המודעות החברתית שהולידו הרשתות החברתיות ותנופתה המבורכת של תנועת ה Body Positive (תנועה הקוראת לנשים לקבל ולאהוב את מבנה גופן גם אם הוא אינו תואם את אידיאל תעשיית האופנה), התפתח דיון פורה סביב המושג "שמנופוביה" שמשמעו- סטריאוטיפים שליליים כלפי אנשים בעלי משקל גבוה. רובנו מאמינים ששמנופוביה היא תוצר של התפתחות המדיה המודרנית ושל עולם האופנה בשישים השנים האחרונות, ומייחסים אותה להערצת הרזון הקיצוני שסימלו דוגמניות כמו "טוויגי" בתחילת שנות השישים של המאה ה-20.


אבל התפיסה (המעוותת) של אנשים שמנים כעצלנים, אכלני-יתר ומוזנחים נמצאת עמוק בשורשי המהפכה התעשייתית של אנגליה בסוף המאה ה-18 ולכל אורך המאה ה-19. המהפכה התעשייתית גרמה להתפתחות מהירה של טכנולוגיה ותעשייה באנגליה כמו גם ברחבי אירופה, ויצרה הזדמנויות חדשות לאנשים שעד כה השתייכו למעמד הפועלים או האיכרים עובדי האדמה להתקדם בסולם החברתי ולראשונה בהיסטוריה- להתעשר. בני מעמד האצולה, שחששו שאותם מתעשרים חדשים יגזלו מהם את הכוח החברתי והכלכלי (מה שבסופו של דבר קרה בתחילת המאה ה-20), החלו לזלזל במעמד ה"בורגני" החדש וללגלג על חוסר ההסתגלות שלהם לעושר, נוחות ובעיקר לאוכל. נאמר עליהם שמאחר שמעמדות אלה צמחו מתוך עוני ורעב, שהם "מתנפלים" על המזון העשיר שלפתע נפל בחלקם ו"משמינים מנחת" (מה שהיינו מכנים היום "נובורישים" או "מתלהבים"). וכך, ברוב היצירות הספרותיות של המאה ה-19, כל דמות וולגרית, טיפשית או מגוחכת לרוב מתוארת כשמנה.

                                    
                                 

איור מתוך הרומן "אוליבר טוויסט" של צ'ארלס דיקנס. דמותו הסדיסטית והמרושעת של השוטר,         מר באמבל.    

  ואף אחד לא עשה שימוש סטריאוטיפי יותר בדמויות שמנות מאשר הסופר הויקטוריאני המהוללל צ'ארלס דיקנס ("אוליבר טוויסט", "תקוות גדולות") בעיקר כשזה מגיע לדמויות הנשיות. ברומן שלו "דוריט הקטנה" (Little Dorrit) מ-1855, מתאר דיקנס אישה צעירה כבת עשרים בשם איימי דוריט שגדלה עם אביה בבית סוהר לבעלי חוב- שכונה סגורה, מאין גטו בפאתי העיר, המשמשת ככלא לאסירי עולם ומשפחותיהם בעקבות חובות לא משולמים. כפי שמרמז שם הרומן, איימי היא קטנה ודקיקה כתוצאה מהתנאים הדלים בהם נולדה וגדלה, אך גם בשל ההקרבה הבלתי פוסקת שלה לאביה- היא נראית מורעבת משום שמונעת מעצמה את מעט המזון שהיא משיגה בעבודתה על מנת להאכיל את אביה החולה.

הקרבה טוטאלית כזו מצד אישה היא אידיאל תפיסת הנשיות של המאה ה-19. מצופה היה מהאישה האידיאלית שתהיה צנועה וענווה ושתקריב מעצמה למען הזולת עד כדי ביטול עצמי של ממש. ברומנים של דיקנס, כמו ביצירות ספרותיות אחרות בנות זמנו, ביטול עצמי זה התבטא בעיקר בביטול גופני וצמצום הגוף של הגיבורות הנשיות, אותן תיאר דיקנס כטהורות ואהובות.

בניגוד גמור לאיימי דוריט הקדושה הצנומה, עומדת ברומן דמותה המגוחכת של פלורה פינצ'ינג- אלמנה כבת ארבעים המנסה להחזיר לחייה אהוב שזנח אותה עשרים שנה קודם לכן (ושבסופו של דבר מתאהב בדוריט הקטנה כמובן). דיקנס מתאר את פלורה כשאישה ש"התרחבה וכעת מתקשה לנשום" (תרגום חופשי מהמקור באנגלית) והקוראים אמורים ללגלג על נסיונותיה הנואשים להתקשט בפרחים ולהיראות צעירה ומושכת בעיני אהובה משכבר הימים. בעיבודים הקולנועיים, נראית פלורה כאוכלת לחם בחמאה כל אימת שהיא מדברת ולא מפסיקה להציע כיבוד לאורחיה- דבר שהיום היינו כנראה מכנים "אכילה רגשית".

מימין: דמותה של "דוריט הקטנה" מתוך הפקת ה BBC מ-1987. משמאל: דמותה של פלורה פינצ'ינג מתוך הפקת ה BBC , ב-2008.

אבל אי אפשר להאשים את דיקנס במיזוגניה תלושת הקשר, שכן תפיסת ההימנעות ממזון נמצאת בבסיסה של הדת הנוצרית ובמיוחד בזרם הנצרות הקתולית המתהדרת בימי צום רבים במהלך השנה. לאורך ההיסטוריה, אצילים ואנשי כמורה היו צמים כאות פומבית לאדיקותם וכדי להפגין שהם מכפרים על חטאים. הגרגרנות עצמה (צריכת יתר של מזון ומשקה) נחשבת בכתבים הנוצריים לאחת מ"שבעת החטאים" שתוביל את נפש האדם לגיהנום, וכבר בימי הביניים נודעו מקרים בהם נזירות צעירות מתו כתוצאה מהרעבה עצמית (מה שאנו מכנים היום אנורקסיה) בניסיון להוכיח שהן נעלות כל-כך מבחינה רוחנית עד שאינן זקוקות לחיזוקים גשמיים כגון מזון.

"העכביש הקפיטליסטי"- דמות סטריאוטיפית של קפיטליסט שמן וגרגרן הלוכד מטבעות ברשתו כמו עכביש. כרזת תעמולה סובייטית, בריה"מ 1919. הדימוי מהמאה ה-19 המשיך להדהד לתוך המאה ה-20.

עד סוף המאה ה-19, שומן עודף בקרב נשים נחשב כה וולגרי עד כי רופא איטלקי בשם צ'זארה לומברוסו (Cesare Lombroso) מפרסם ספר בריאות לנשים בשם The Female Offender  ובו הוא מציג גרפים ונתונים מספריים המתיימרים לקשור בין נשים גדולות גוף לבין נשים העוסקות בזנות ואף נשים שנכלאו במוסדות לחולי רוח. זאת בניגוד למידות הקטנות יותר של נשים "מוסריות ובריאות בנפשן".

תצלום של אישה שהשתתפה במופעי קרקס מסוג Freak Shows בשל היותה בעלת משקל חריג. סוף המאה ה-19

דיקנס ובני תקופתו הויקטוריאנים האדירו אפוא את סבל הגוף הנשי שסימל עבורם הקרבה וצמצום עצמי. כמובן שבכל הנוגע לדמויות גבריות החוקים היו גמישים יותר וניתן היה למצוא את דמות ה"שמנמן החביב" בכל יצירה ספרותית ותרבותית, ואפילו בתפיסת המאה ה-19 את דמותו של סנטה קלאוס העגלגל והאהוב. ואם אנו טועים לחשוב שהניינטיז ותרבות הסמים הם אלה שהולידו את הגלוריפיקציה של המחלות שוחקות הגוף כגון "הרואין שיק", הרי שלויקטוריאנים היה את ה"שחפת שיק".

שחפת (טוברקיולוסיס) היא דלקת ריאות זיהומית שהתפשטה ברחבי אירופה כמו אש בשדה קוצים במחצית הראשונה של המאה ה-19. זאת בעקבות צפיפות גדלה בערים הגדולות, זיהום אוויר כבד בשל ריבוי המפעלים ומכונות הקיטור, ואוכלוסיה שהלכה וצמחה באופן שהאנושות לא ידעה לפני כן. המחלה הפכה כה שכיחה בקרב המעמדות הנמוכים (שסבלו יותר מכולם מזיהום אוויר וצפיפות) עד שבאמצע המאה ה-19 סממני המחלה זכו לרומנטיזציה בספרות ובתאטרון והפכו למאפיינים של יופי נשי. וכך, חיוורון העור והרזון שנגרמו כתוצאה מהמחלה הפכו למראה הרצוי בקרב נשים ויקטוריאניות והתבטאו בהופעתן של אבקות לבנות למראה פנים לבן יותר ומחוכים בצורת חץ (Pointed Corsets) המדגישים לא רק היקף מותניים צר כי אם אגן קטנטן ואפילו עקמומיות בגב בצורת S. גם האישונים המורחבים והברק בעיניים ,שנוצר כתוצאה מהעיוורון שלרוב ליווה את שלביה האחרונים של השחפת, הפך למראה נחשק בקרב נשים רבות, עד כדי כך שנשים באיטליה טיפטפו טיפות של תמצית פרח רעלן לעיניהן כדי לקבל את אותו ברק קסום. מכאן קיבל הפרח את שמו המודרני "בלה-דונה" ("אישה יפה"). באומנות התקופה, ניתן לראות מספר דמויות נשיות רומנטיות ונחשקות הגוססות לאיטן משחפת, ביניהן דמותה של מרגריט זונת הצמרת מהרומן "הגברת עם הקמליות" וגם מימי התופרת הענייה מהאופרה "לה בוהאם" (1897) הגוססת ממחלת השחפת בזרועותיו של אהובה רודלפו, והם עוד איכשהו מצליחים לשיר תוך כדי...

המראה החיוור והכחוש של ה"שחפת שיק" הוא גם האחראי לסגנון האופנה המוכר היום כ"גוטיקה ויקטוריאנית"- סגנון המפלרטט עם אפלת המוות.

עור חיוור, מחוך בצורת חץ היוצר אשליה של מראה כחוש ועיניים בולטות. מראה השחפת- ה"הרואין שיק" של המאה ה-19 והמקור ל"גוטיקה ויקטוריאנית"

אכן, ה"שיק" שהמדיה והתרבות הפופולארית משייכים למחלות כגון התמכרות להרואין ואנורקסיה בעשורים האחרונים, והאפליה של אנשים (ובעיקר נשים) החורגים מאותו הסטנדרט, הם כאין וכאפס לעומת הסלידה של הויקטוריאנים לדמויות שמנות ו"גרגרניות" וחיבתם העזה לנשים שבריריות, חולניות וגוססות (או לפחות כאלה שנראו כך), במיוחד אם זה קורה בעליית גג אפלה.

הוליווד וגותיקה: הערפדית שנולדה בדיסני

כשחושבים על סרטי דיסני, מדמיינים מיד נסיכות בשמלות וורודות וציפורים מזמרות. אבל מה תגידו אם תגלו שהאישה הגותית הראשונה בהיסטוריה של הטלויזיה האמריקאית, כזו שהתהדרה בפאה שחורה, גבות קשתיות, ציפורניים אדומות ארוכות ושמלה שחורה צמודה לכדי חנק, קיבלה השראה דווקא מסרט דיסני מתקתק?


שמה היה מאילה נורמי (Maila Nurmi), אך חובבי תולדות הקולנוע והטלויזיה מכירים אותה בשם "ואמפירה" (Vampira. בתרגום חופשי: "ערפדית"). נורמי, שחקנית אמריקאית ממשפחת מהגרים פינית, התחילה את דרכה בשנות ה-40 כעוד דוגמנית "פינאפ" בלונדינית ושופעת מני רבות, עד אשר תחפושת של מכשפה סקסית שלבשה במסיבת האלווין ב-1953 צדה את עינו של המפיק האנט סטרומברג, שחיפש מגישה בעלת מראה אפל להגיש רצועת סרטי אימה מאוחר בלילה.

מדוגמנית פינאפ לערפדית אפלה: מאילה נורמי לפני ואחרי המהפך

נורמי התקבלה לתפקיד וב-1954 הדמות "ואמפירה" נולדה בתכנית האימה הלילית Dig Me Later Vampira. את ההשראה לדמותה של ואמפירה קיבלה נורמי ממספר מקורות: הציפורניים והשפתון בצבע אדום דם, כמו גם המחוך המהודק נלקחו מעולמות ה"פאטיש" המחתרתיים. השמלה השחורה ההדוקה בעלת המחשוף הנדיב עוצבה בהשראת הדמות הנשית מתוך קומיקס שפורסם בעיתון ה- New Yorker אודות משפחה גותית ומשעשעת, עם חיבה יתרה למוות, בשם "משפחת אדמס" (באמצע שנות ה-60 הפך הקומיקס לסדרת קאלט ובשנות ה-90 חודש בדמות סדרת סרטי להיט בכיכובה של אנג'ליקה יוסטון). אך המפתיע מכל הוא שהאיפור של ואמפירה, שכלל כאמור שפתיים אדומות כדם, גבות מורמות באופן מוגזם ואיפור פנים חיוור, נלקח דווקא מהמקור הכי ילדותי שיכול להיות- דמותה של המלכה המרשעת מהסרט "שלגיה" של דיסני (1939).

המלכה המרשעת של דיסני כאייקון גותי וההשפעה ללוק של ואמפירה

נורמי התעקשה שדמותה של הערפדית חייבת להיות סקסית בטענה שקיים קשר טבעי בין מיניות למוות, קשר שאותו אפיין גם זיגמונד פרוייד בתחילת המאה כשני הדחפים המניעים את האנושות (הפחד מהמוות והכמיהה להתרבות). השחקנית אף הקצינה את הדמות בכך שפתחה כל שידור בצרחה מחרישת אוזניים ואז נחה על ספה עשויה מגולגולות. בין רצועות השידורים היא אחזה בכוס מרטיני מעשנת שעין מפלסטיק שוחה בתוכה במקום זית. היא חתמה כל שידור באיחול: Bad Dreams Darlings ("חלומות רעים יקיריי"). הסיכון השתלם, והיא הפכה במהרה לכוכבת טלויזיה מהשורה הראשונה. נשים ראו בה שוני מוחלט מדמויות האמהות הבלונדיניות בעלות החצאיות הרחבות שכיכבו בטלויזיה בשעות היום, וגברים ראו בה הקצנה של דמות ה"פאם פאטאל" (תרתי משמע) והפליגו איתה למחוזות מיניות ה"פאטיש".

https://www.youtube.com/watch?v=gs0ehPgyD3U    פתיח תכנית הלילה של ואמפירה.

אך לדמות של ערפדית בעלת מיניות מסוכנת ובוטה לא היה סיכוי רב לשרוד את הצנזורה האמריקאית השמרנית של שנות ה-50, ובשנת 1955 מצאה רשות השידור האמריקאית (ה- FCC) סיבה לבטל את תכנית הטלויזיה של ואמפירה וכמעט להרוג את הקריירה של נורמי. באותה שנה, בעקבות מותו הפתאומי של חברה הטוב, הכוכב ג'יימס דין, החלו הצהובונים להאשים את נורמי בגרימת מותו של דין בעזרת מאגיה שחורה- מטאפורה מושלמת ל"ציד המכשפות" שהתנהל במקביל בבתי המשפט האמריקאים כנגד כל דמות ציבורית שנחשדה בקשרים קומוניסטיים. לא עזרה העובדה שנורמי התמודדה עם האבל בעזרת הומור שחור והרשתה לצלמים לצלם אותה ישובה לצד קברו של הכוכב כשהיא לבושה בדמותה של ואמפירה, תחת הכותרת "Come Join Me Darling"  ("הצטרף אלי יקירי").

הצהובונים האמריקאים מאשימים דמות בדיונית במותו של הכוכב.

כאמור, ראשות השידור האמריקאית מיהרה להשתמש בפרסומים ובהאשמות הצהובונים כתירוץ המושלם לבטל את תכנית הטלויזיה של ואמפירה. אך מכיוון שנורמי אחזה בזכויות על הדמות, היא המשיכה להופיע בדמות זו גם בערוצי טלויזיה אחרים, וב-1959 חידשה את הרומן שלה עם אולפני וולט דיסני, כאשר הפעם שימשה היא השראה ומודל ליצירת דמותה של המכשפה מליפיסנט  בסרט המצוייר "היפיפיה הנרדמת". אולם הקריירה של נורמי דעכה, ובאמצע שנות ה-60 היא נאלצה לקבל על עצמה תפקידים בסרט אימה מגוכחים ודלי תקציב, לפני שביצעה הסבה לקריירה בעיצוב פנים ובהתקנת רצפות לינוליום (!) בשנות ה-70 היא פתחה בוטיק לאופנה ואקססוריז גותיים בהשראת הדמות האלמותית שלה (שוב- תרתי משמע).

דמותה של מליפיסנט מהסרט "היפיפיה הנרדמת". רואים דמיון?

ואמפירה בצבעים חיים, לשם שינוי

הדמות אכן נשארה אלמותית. ב-1981 החליטו מפיקי טלויזיה להחיות את התכנית של ואמפירה, והם פנו שוב לאלילת הגותיקה שתשמש השראה לתכנית החדשה. אולם משום שנורמי הייתה כבר מבוגרת מדי לתפקיד, ליהקו המפיקים את הסטאנדאפיסטית קסנדרה פטרסון וקראו לדמות הערפדית החדשה "אלוויירה" (Elvira). נורמי תבעה את ההפקה ואת פטרסון על גניבת זכויות יוצרים.

השפעתה של נורמי והדמות שלה לא פגה, וב-1997 הכה טרנד הערפדיות בפריים טיים בשנית עם הופעתה של הסדרה "באפי קוטלת הערפדים" (Buffy the Vampire Slayer), שהציגה דמות ערפדית גותית חדשה לדור הצעיר- דרוסילה, בגילומה של השחקנית ג'ולייט לנדאו. במאי הסדרה ג'וס ווידון אמנם לא אפיין את דרוסילה באותם בגדים צמודים ומיניות מתפרצת כמו של ואמפירה, כי אם בחר במראה אנמי ומופנם יותר בהשראת הדוגמנית קייט מוס וטרנד ה"הרואיין שיק" האיום, מתוך הנחה נכונה שמראה ה"פאם פאטאל" של שנות ה-50 לא ידבר לבני הנוער של שנות ה-90. אך חזרתה של דמות ערפדית למיינסטרים, בשילוב עם המיניות הנונשלאנטית של דרוסילה בהחלט מעידים על השפעה ממאילה נורמי ומהדמות שיצרה.

הערפדית דרוסילה- גותיקה של הניינטיז. המראה של קייט מוס, האופי של ואמפירה.

באופן מפתיע: השחקנית ג'ולייט לנדאו היא ככל הנראה נצר לשושלת מכובדת של "ערפדים". שכן אביה, השחקן היהודי הדגול- מרטין לנדאו, גילם בשנת 1994 את דמותו של השחקן בלה לוגוסי- מי שהחיה לראשונה את דמותו של דראקולה בקולנוע האמריקאי של שנות ה-20.

והנה לכם סגירת מעגל משעשעת: הסרט בו השתתף לנדאו נקרא "אד ווד" (בכיכובו של ג'וני דפ) והוא מגולל את סיפורו של במאי כושל היוצר סרטי אימה דלי תקציב. הסרט המופיע בתוך הסרט נקרא Plan 9 from Outer Space ובו הופיעה במקור.... ניחשתם נכון! מאילה נורמי בדמות ואמפירה! שחקנית בדמותה אף מופיעה בקצרה בסרט משנת 94. ובצעירותו, בניו-יורק של שנות ה-50 הפך לנדאו לחבר קרוב וקולגה של אחד- ג'יימס דין, שהיה חבר קרוב של.... מאילה נורמי! מבולבלים?

ג'ולייט ומרטין לנדאו- דם ערפדי.

ואמפירה מתוך הסרט: Plan 9 from Outer Space

נורמי הלכה לעולמה בשנת 2008 בגיל 86. אך דמותה של "ואמפירה" נותרה אייקונית בעיניהם של חובבי קולנוע וטלויזיה והיוותה השראה לדורות רבים של ערפדיות חושניות ושחקניות שאימצו את המראה הגותי בהוליווד (היי אנג'לינה ג'ולי!). בסופו של דבר, מי מאיתנו לא חושקת לאמץ ולו במעט את התעוזה והאופל של ואמפירה מדי פורים, כשאנחנו מודדות לרגע את תחפושת המכשפה הסקסית?

A Boy, A girl and a Camera: Marilyn & Milton

"You're just a boy!" she exclaimed in wonder.

"And you're just a girl" she answered nonchalantly.

This was the first exchange of words between fashion photographer Milton Greene and screen, glamor and sex icon Marilyn Monroe.

On December 1954, photographer Milton Greene was sent on assignment from Look Magazine to photograph Marilyn Monroe while she was shooting the western The River of No Return. Prior to their meeting, Marilyn was given a portfolio of Milton's work and she was so impressed by the photographer's famously intimate and outstanding portraits of the most famous actors of the era, that she immidiately assumed he was an elderly man with vast life experience. One can only imagine how stunned the 28 year-old star was when she finally met the talented photographer, only to discover that he was actually 26! It was then that she uttered the words: "You're just a boy!" And Greene, who kept his wits about him and was seemingly unfazed by the presence of the all-American sex symbol, answered simply: "And you're just a girl."

Marilyn Monroe. "The Black Sitting", photographed by Milton Greene, 1956.

It might have been that very simplicity and informality, with which Greene treated Monroe, that ignited a deep friendship between the two. That same year, Marilyn made another crucial move in her life- she broke contract with her film studio, 20th Century Fox, and moved to New York to study at the Actors' Studio, under the tutelage of one of the greatest drama teacher of 20th century- Lee Strasberg. She was fed up with the way Hollywood Portrayed her, and the move to New York was an attempt to shake off the "dumb blonde" roles in which she was continuously cast, and to take on the more serious image of a dramatic actress.

For Greene this was his opportunity to photograph the most famous woman in the world during a pivotal shift in her career and image, thus becoming an internaionally known photographer and perhaps even break into film photography. While Monroe, for her part, saw in Greene as a person who respected her coveted serious image and who could market her as a woman of many facets, rather than just the superficial sex symbol that Hollywood had made her into. 

Greene and Monroe- The beginning of a wonderful friendship.

Monroe and a classmate (one Marlon Brando) promoting a benifit event for the Actors' Studio. Photographed by Milton Greene, 1955.

The relationship between the two quickly grew, so much so that Monroe became Greene's muse, and in the first year of her life in New-York she even lived as a house guest in the home of Miltone, his wife Amy and their infant son Joshua. In April of 1955, a television crew from the Ed Murrow Show arrived at the Milton household to film their glamorous guest in their spacious kitchen. But what this interview also reveals is how surprised Murrow was at the idea that Monroe the sex icon could actually be a domestic person, and his belittling attitude towards her is evident throughout the interview. Still, Monroe managed to answer all of his questions with good humor and her famous charm, even telling Murrow how happy she was babysitting for the Greene's son on the nights when the couple was out. 

In later interviews, Amy Greene (now in her eighties) would go on to insinuate that the time Monroe had spent in their home was the only time in the actress' turbulent life that she had experienced a stable family life.

Throughout 1956, Monroe posed for several of Milton's most famous photo sessions, which were completely different to anything she had ever posed for before in her life. In Milton's photographs she appears innocent, delicate and at times almost tragic- just the way she was in real life. In one session called "The Black Sitting" she is portrayed as a playful cabaret dancer, all in black and white against a black satin backdrop. In another session, which became known as "The Ballerina Photos", she resembles a little girl in ballet class with her feet touching the floor in a child-like manner; and in yet another photo Milton transforms Monroe into a mysterious gypsy. But there is no doubt that the most macabre session of them all is the one titled "The Peasant Sitting" in which Marilyn appears as a poor, sad peasant woman in heavy unflattering clothes- a far cry from the tantalizing outfits she was used to wearing in glamor shots. 

Marilyn the mysterious gypsy. Photographed by Milton Greene, 1956

The cooperation between the two quickly developed into an even more professional one with the foundation of "Marilyn Monroe Productions", a company formed by Monroe and Greene for the purpose of both finding serious roles for Marilyn and providing leverage for Milton's career as a film photographer. This partnership proved successful in achieving its goal of transforming Monroe from a starlet, relying heavily on her sexuality, to a bone fide business woman and producer, when the two went on to produce Monroe's next film Bus Stop. For her work in this film, Monroe earned acclaimes for her acting skills for the first time in her career. 

But like everything else in Monroe's tragic roller-coaster life, her friendship with Greene was not to last. At the end of that year, she fell in love with and married renowned playwright Arthur Miller (All My Sons, Death of a Salesman), who became increasingly jealous of his new bride's relationship with Milton, despite the fact that according to accounts the relationship was never a romantic one. Miller made the working relationship between the two partners very strenuous.

Naive and Child-like: Monroe as a dainty ballerina in a Milton Greene photograph from the "Ballerina Photos" series, 1956.

The straw that finally broke the camel's back for the two friends and business partners was their next project- a film adaptation of the play The Prince and the Showgirl, which was filmed in London in 1957 and featured British theatre legend Sir Laurence Olivier. Marilyn's psychological struggles on set (presumably depression and severe performance anxiety, which would often cause her to freeze and forget her lines) led her to seek support from strangers. Little did she know that her harmless little flirtation with a minor production assistant by the name of Colin Clark would culminate in a best-seller memoir by the name of The Prince, The Showgirl and Me written by the star-struck assistant when he grew up to become an author and documentary filmmaker; or that that book would, decades later, be made into the movie My Week with Marilyn (2011).

When all those issues were topped off by Miller's ever-growing jealousy and a failed pregnancy which Monroe had suffered during filming, her work with Milton became impossible. Finally, when the film failed at the box office, that was also the end of  Monroe and Greene's professional and personal relationship.

Monroe wearing  heavy old clothes, looking like a melancholy peasant. A stark contrast to the glamorous image we all know. "The Peasant Sitting" by Milton Greene, 1956.

Marilyn Monroe died tragically in 1962 at the tender age of 36, while Milton passed away in 1985. It wasn't until 1994 that his son, Joshua Greene, the same little boy whose babysitter was the most beautiful woman of her day, discovered digital technology and began digitally restoring his late father's work. Joshua Greene curated thousands of his father's photographs into several series of books, and displayed them in exhibitions all over the world. By doing so, he continues to commemorate the work of an artist who saw beyond the alluring makeup and the white wind-blown dress, and who succeeded in showing the world the gentle spirit of a woman who spent a lifetime in the pursuit of love, recognition and true creativity.

הצלם שראה את מרלין

"אתה רק ילד!" היא קראה בפליאה. 
"ואת רק ילדה", הוא ענה בנונשלנטיות.

זו הייתה חלופת הדברים הראשונה בין צלם האופנה מילטון גרין (Milton Greene) לאייקון הקולנוע, הזוהר והסקס של כל הזמנים- מרלין מונרו.

בדצמבר 1954 נשלח צלם האופנה הניו-יורקי מילטון גרין, מטעם המגזין Look לצלם את מרלין מונרו, שהייתה אז בעיצומם של צילומים למערבון The River of No Return. לפני הפגישה, קיבלה מונרו תיק עבודות של גרין, שהיה ידוע גם בדיוקנאות האינטימיים והמרהיבים שיצר עבור רבים מכוכבי הקולנוע הגדולים של אותם הימים. היא נדהמה כ"כ מטיב העבודות, עד שהייתה משוכנעת שגרין הוא אדם מבוגר בעל נסיון חיים עשיר. אך כאשר השחקנית בת ה-28 פגשה לראשונה את הצלם, שהיה אז רק בן 26, היא הצהירה בתדהמה: "אבל אתה רק ילד" (You're just a boy!). גרין ששמר על קור רוח ולא התבלבל לרגע לנוכח המעמד מול סמל הסקס, ענה בפשטות: "ואת רק ילדה". (and you're just a girl).

מרלין מונרו בצילום ה"תמונות השחורות" מאת מילטון גרין. 1956 ("The Black Sitting"). 

יתכן שהייתה זו אותה פשטות וחוסר רשמיות בה נהג מילטון גרין כלפי מונרו, שהציטה חברות עמוקה בין השניים. באותה השנה החליטה מרלין מונרו שהיא מאסה באופן שבו הוליווד רואה אותה. היא לא הייתה מוכנה עוד לתפקידי ה"בלונדינית הטיפשה" שאליהם לוהקה פעם אחר פעם. בצעד קיצוני, היא שברה חוזה עם אולפן הסרטים 20th Century Fox בו הייתה חתומה, ועזבה לניו-יורק כדי ללמוד בביה"ס הגבוה למשחק - The Actors' Studio- בניהולו של מורה מגדולי מורי הדרמה של המאה ה-20, לי שטראוסברג , בתקווה להפוך לשחקנית דרמטית ורצינית. גרין  ראה בכך הזדמנות לצלם את מונרו בזמן מהפך משמעותי בקריירה ובתדמית שלה, ובכך להפוך לצלם בעל שם עולמי ולפרוץ לעולם הקולנוע, ומונרו מצידה ראתה בגרין כמי שמכבד את דמותה הרצינית יותר וכמי שיכול לשווק אותה כשאישה בעלת רבדים רבים ולא סתם סמל סקס שטחי כפי שהוליווד עשתה ממנה.

גרין ומונרו בתמונה משותפת- תחילתה של ידידות מופלאה .

מונרו ו"ידיד מהלימודים" (אחד מרלון ברנדו) מקדמים ערב התרמה של ביה"ס למשחק The Actors' Studio

צילום: מילטון גרין. 1955

במהרה התחזק הקשר בין הצלם לשחקנית, עד כדי כך שמונרו הפכה למוזה של גרין, ובשנה הראשונה לשהותה בניו-יורק היא אף התגוררה בביתם של מילטון גרין, אשתו איימי ובנם התינוק ג'ושוע. באפריל 1955 הגיע צוות צילום של תכנית הראיונות הפופולארית באותם ימים- תכניתו של המראיין הנודע אד מורו (The Ed Murrow Show) לראיין את מילטון ואיימי גרין ואת האורחת המפורסמת שלהם במטבח ביתם הנינוח. בראיון ניתן לראות כיצד המראיין מופתע מעצם העובדה שמונרו הזוהרת יכולה להיות אישה ביתית ולפרקים אף מתייחס אליה בזלזול . אך מונרו מצידה משיבה לכל שאלותיו בהומור וקסם אישי, ואף מספרת בהתרגשות שהיא נהנית לעשות בייביסיטר לתינוק של בני הזוג כאשר הם יוצאים בערבים.

בראיונות מאוחרים יותר, סיפרה איימי גרין (היום בשנות השמונים לחייה) כי תקופה זו שבה התארחה מרלין מונרו בביתם הייתה התקופה היחידה בחייה המיוסרים של השחקנית בה זכתה לחוות חיי משפחה יציבים.

במהלך שנת 1956 הצטלמה מונרו לכמה סדרות צילומים של גרין שהיו שונות מכל תמונה שאי פעם הופיעה בה. בתמונותיו היא נראית ענוגה ותמימה ולעיתים כמעט טראגית- כפי שהייתה באמת. סדרה אחת נקראה "התמונות השחורות" (The Black Sitting) , בהן היא נראית כרקדנית קברט משעשעת בשחור-לבן על רקע קטיפה שחורה. סדרה אחרת נקראה The Ballerina Photos, בהן היא מצטיירת כילדה קטנה בשיעור בלט שרגליה נוגעות ברצפה באופן ילדותי. בתמונות אחרות מילטון הפך אותה לצוענייה פושטת יד. אך ללא ספק, סדרת התמונות בעלת האופי המורבידי ביותר והרחוק ביותר מהדימוי הקליל והנוצץ שהוליווד הכתיבה למונרו היא "סדרת צילומי האיכרה" (The Peasant Sitting), שבהם מופיעה מונרו בדמות איכרה עצובה בבגדים כבדים ולא חושניים כפי שהתרגלה בעבר.

מונרו הצוענייה המסתורית של מילטון גרין. 1956.

שיתוף הפעולה בין השניים התפתח במהרה גם לתחום הקלנוע, והם הקימו חברת הפקה בשם Marilyn Monroe Productions , שמטרתה הייתה למצוא תפקידים רציניים עבור מונרו ולמנף את הקריירה של גרין בצילום קולנוע. שותפות זו גם הפכה את מונרו מכוכבנית שנשענת על מיניותה לאשת עסקים ומפיקה לכל דבר. הצמד הפיק יחד את סרטה של מונרו Bus Stop שזיכה אותה לראשונה בשבחים על יכולות המשחק שלה. אך כמו כל דבר בחייה ההפכפכים של מונרו, גם היחסים עם גרין לא שרדו. בסוף אותה השנה היא התאהבה במחזאי הידוע ארתור מילר ("כולם היו בניי", "מותו של סוכן") ונישאה לו. מילר קינא מאוד ביחסים בין אשתו הטרייה למילטון גרין, למרות שלפי דיווחים היחסים מעולם לא הפכו לרומנטיים, והוא הקשה על עבודתם של השניים.

תמימה וילדותית- מונרו כבלרינה ענוגה בתצלום של מילטון גרין מסדרת "צילומי הבלרינה" (Ballerina Photos. 1956).

הקש ששבר את גב הגמל הייתה ההפקה המשותפת הבאה של השניים-  הסרט The Prince and the Showgirl ("הנסיך ונערת השעשועים"), שצולם בלונדון בשנת 1957 בהשתתפות שחקן התיאטרון האגדי, סר לורנס אוליבייה. קשייה הפסיכולוגיים של מונרו על סט הצילומים (שכללו בין השאר דיכאון והפרעות חרדה קשות) גרמו לה לחפש תמיכה מזרים. לו רק היא הייתה יודעת שפלרטוטים קלים עם עוזר הפקה זוטר בשם קולין קלארק, שנבעו ללא ספק ממצוקה וחיפוש חברה, יהפכו לרב מכר בשם "הנסיך, נערת השעשועים ואני " שכתב אותו עוזר הפקה מוכה תדהמה כאשר בגר והפך לסופר ובמאי, וכי הספר הזה יהפוך ב-2011 לסרט הוליוודי בשם "השבוע שלי עם מרלין" (My Week with Marilyn).

כשלכל הבעיות האלה התווספו גם קנאתו של מילר בגרין וההיריון הכושל שחוותה באותם חודשים- עבודתה עם גרין הפכה לבלתי אפשרית, וכשהסרט נכשל בקופות התפרקה גם השותפות בין השניים.

מונרו בבגדים ישנים וגדולים בדמות של איכרה עצובה. שינוי מוחלט מהדמות שאנו מכירים. "צילומי האיכרה" (The Peasant Sitting) מאת מילטון גרין. 1956.

מרלין מונרו מתה באופן טראגי ב-1962 בהיותה רק בת 36, ומילטון הלך לעולמו ב-1985. אך ב-1994 החל בנו של הצלם, ג'ושוע גרין, לשמר את התמונות באופן דיגיטלי. הוא אצר אותן לסדרת ספרים והציג אותן בתערוכות מסביב לעולם. בעשותו כך, הוא משמר עד היום את עבודותיו הנדירות של אביו- הצלם שהצליח לראות מעבר לאיפור הזוהר והשמלה הלבנה המתנפנפת, ולחשוף לעולם את נפשה העדינה של אישה שחיפשה אהבה, הכרה ויצירה אמיתית.