דמיינו אישה המתעדת את עצמה בפרטי פרטים מדי יום, הדואגת לביים כל תמונה בה היא מצולמת עד לזווית המדוייקת ביותר, והמתקנת כל צילום בפוטושופ. אתם חושבים שאני מדברת על מלכת הטראש קים קרדשיאן? תחשבו שוב! האישה עליה אני מדברת חיה במאה ה-19. קראו לה וירג'יניה אולדויני, ואהבתה להמצאה החדשה והגאונית שנקראה "דאגרוטיפ" (טכניקה מוקדמת של צילום) יחד עם תחושת נרקסיזם מפותחת, הביאה היסטוריונים מודרניים לכנותה "ממציאת הסלפי" ו"אם הסוריאליזם".
אולדויני נולדה למשפחה אריסטוקרטית באזור לה-ספציה, במה שהפך במרוצת השנים לחלק מאיטליה המאוחדת, ובגיל 17 היא נישאה לרוזן מקסטיליון. ב-1855 עברו בני-הזוג לפאריז בעקבות בקשתו של בן-דודה- ראש ממשלת איטליה הראשון- קאמיליו קאבור, שביקש מבת דודתו היפיפיה בקשה מיוחדת: לשכנע את הקיסר נפוליאון השלישי מצרפת שיעזור לו בתהליך איחוד איטליה בכל דרך אפשרית. הרוזנת מקסטיליון לקחה את הבקשה לתשומת ליבה, והפכה במהרה למאהבת של הקיסר הצרפתי (ולחשוב שההיסטוריה נותנת לקאבור והגנרל גאריבלדי את הקרדיט על איחוד איטליה...).
הרומן נמשך אמנם פחות משנה, אך בזמן קצר זה הפכה הרוזנת המקסטיליון לשיחת העיר בפאריז. בכל מקום הופנו העיניים אליה ואל התלבושות האקסטרווגנטיות שעיצבה לעצמה. סופרים ומשוררים בני תקופתה כינו אותה "יפיפיה קסומה" ו"וונוס שירדה מהר אולימפוס". אך תשומת הלב הזו החלה "לעלות לה לראש" עד כדי כך שהיא נהייתה יהירה, דרשה הערצה מתמדת מגברים ובקושי פנתה בדברים לנשים. היא אף החלה לתעד את חייה ביומנים בהם תיארה את עצמה בגוף שלישי כ:"יצירה מושלמת של אבינו בשמיים, ששקד פעם אחר פעם על עיצובה. ומשסיים את מלאכתו, הביט בהשתאות ביצירת האומנות שלו." מה אפשר לומר- בחורה צנועה...
ב- 1857, היא נפרדה מבעלה ומצאה דרך נוספת ומודרנית במיוחד לתעד את דמותה. עשירי פאריז באותם ימים גילו טרנד חדש- הצילום, ונהרו בהמוניהם לסטודיו של הצלם המלכותי הרשמי- פייר לואי פיירסון. ברגע שרגלה של הרוזנת דרכה במקום, היא החלה "להפיק" צילומים באופן שלא נראה עד הפקות האופנה-העילית של ימינו: היא ארגנה תפאורות מיוחדות לכל תמונה, הזמינה במיוחד תלבושות מגוונות שיוסיפו אופי לכל תצלום, ואפילו שכרה ציירים שיתקנו בעזרת צבע כל תצלום- מאבני היסוד של הפוטושופ המודרני.
מערכת היחסים בין הרוזנת לצילום של פייר-לואי פיירסון נמשכה מעל ארבעים שנה- עד סוף ימי חייה . ובעידן שבו אנשים עמידים יכלו להרשות לעצמם רק דיוקן צילום אחד בימי חייהם, הרוזנת מקסטיליון הצטלמה לעשרות דיוקנים שזיכו אותה בכינוי "אם הסוריאליזם". באחת מהתמונות המפורסמות ביותר שלה היא מצולמת כשפניה הבהירות מוצבות באופן מושלם כנגד קיר כהה, שמלתה בעלת נפח רב במיוחד, שיערה משוך כלפי מעלה בעשרות סיכות כשרק תלתל אחד תלוי באומנותיות מכוונת על צווארה. מאחוריה נראה ילד שדמותו מטושטשת כאילו היה רוח רפאים, בעוד דמותה של הרוזנת עצמה נראית לא רק במרכז התמונה כי אם משתקפת באופן סימטרי גם מבעד למראת היד המעוטרת שהיא אוחזת. עד כדי כך הייתה מדוייקת תשומת-ליבה לפרטים.
בערוב ימיה היא הסתגרה בביתה וסירבה כלל לתלות בו מראות. גם קירות הבית נצבעו בצבע כהה והיא סירבה להופיע בפומבי. ולמרות שהצילומים שלה- אותם התעקשה להמשיך- הפכו לאפלים ומעוותים יותר ויותר, היא תיכננה זמן קצר לפני מותה "קאמבק" בדמות תערוכת צילומים שתיקרא (כבקשתה) "האישה היפה ביותר של המאה". בביוגרפיות אודותיה היא מתאורת כאובססיבית לגבי דמותה וכמי שהתעקשה לגלם בתצלומיה גיבורות מיסטיות ולא מובנות. אך היסטוריוניות פוסט-פמיניסטיות מתעקשות שהיא הייתה למעשה פורצת דרך באופן שבו נשים ראו את עצמן. שכן בתקופה שבה האישה האידיאלית נדרשה להיות צנועה וענווה, וירג'יניה אולדויני העזה להעריץ את עצמה ולהציב את דמותה באור הזרקורים (תרתי משמע) באופן שלא נראה עד "עידן הסלפי" בו אנו חיים.