"המחרוזת"

כל מי שיצא לו לבקר בעמוד הפייסבוק שלי או בבלוג הזה, נתקל בוודאי בתחביב המוזר שלי למצוא ולהתאים ציטוטים ספרותיים להרבה מהתמונות שאני מעלה, בין אם מדובר בתמונות אופנה או סתם תמונות מיוזעות שלי מיום שמשי בטיילת עם כובע רחב שוליים וחיוך אידיוטי שלרוב מביך אותי. ולכן, בימים האחרונים, כשאני חוזרת ועוברת על כל הבלוגפוסטים שלי מהשנים האחרונות, גיליתי להפתעתי שדווקא את הפוסט אותו הקדשתי לאחד הסופרים האהובים עלי, העליתי באנגלית ומעולם לא טרחתי לתרגם לעברית. אז הקדשתי כמה שעות למלאכת התרגום, והנה זה בא:

לפני כשנתיים, ביום שישי סתווי, קריר ונעים, הגיע שוק עתיקות לעיר. במהלך שיטוט נלהב בין קומקומי חרסינה סדוקים, מדליות ממלחמת השחרור, ומגוון רחב של עיטורים מצהיבים, לא יכולתי שלא להרגיש כאילו נזרקתי במנהרת הזמן לפחות מאה וחמישים שנה אחורה. ההרגשה הזו רק הלכה והתעצמה כשגיליתי שאני עומדת במרכזה של חגיגת מציאות כמו שרק ציידת "שמעאטס" מדופלמת שכמותי יכולה להתלהב ממנה, ושמסביבי ניצבים דוכנים של מעצבי ואספני תכשיטים המציגים בגאווה מיני תכשיטים שנעו בין הסגנון הויקטוריאני הכה אהוב עלי, סגנון הארט-דקו של שנות העשרים של המאה הקודמת, ואפילו תכשיטי פלסטיק בצבעי גלידה בסגנון הפופ-ארט של הסיסקטיז העליזים. והכל בצבעים שמחים ובוהקים ובעיצובים יוצאי דופן.

במיוחד הקסים אותי המגוון הרחב של מחרוזות מעניינות, הרבה בזכות שילוב החומרים המעניין של המעצבים, אבל גם בגלל המחירים של כמה מהן, שהיו כדאיים עד כדי גיחוך וגרמו לי לחוש גירוד באזור הארנק ועצבנות הולכת וגוברת בקצות האצבעות. אבל יותר מהכל, הן גרמו לי לחשוב באופן כמעט אינסטינקטיבי על הספר שזה עתה סיימתי לקרוא: אוסף סיפורים קצרים, פרי עטו של הסופר הצרפתי בן המאה ה-19:  גי דה-מופאסאן.

האיש בכבודו ובעצמו: גי דה-מופאסאן

מופאסאן נולד וגדל בחבל נורמנדי שבצרפת, ב-5 באוגוסט, 1850. בהיותו בן עשרים, הוא נטש את הלימודים במכללה והתגייס לשרת במיניסטריון הצי הצרפתי במהלך מלחמת צרפת-פרוסיה. מקריאת סיפוריו, אני לא יכולה שלא לחשוב ששירותו הצבאי השאיר בו רושם עז לעוד שנים רבות, שכן ברבים מסיפוריו הקצרים הוא מתאר את חוסר האנושיות והמוסר של החיילים הפרוסים ששלטו ללא רחם ברחובות צרפת ועשו כרצונם בתושבים. ב-1878, השתלב מופאסאן בבוהמה הספרותית של בתי הקפה הפריזאים, ואפילו התחבר עם הסופר הרוסי הגולה איוואן טורגנייב. מעריצי כתיבתו של מופאסאן יוכלו בוודאי לזהות ניצנים של העגמומיות והריאליזם שכה מאפיינים את הספרות הרוסית הקלאסית, באופן שבו מתאר מופאסאן את הצביעות בחברה הצרפתית של ימיו: בין אם הוא כותב על זונה טובת-לב שנאלצת לספוג את השיפוט האכזרי של שכניה עד הרגע שבו הם צריכים ממנה טובה, או בין אם הוא מתאר דמות של צעירה עשירה אשר מעמידה פנים שהיא רוצה לעזור לידידתה הענייה ולמעשה מעניקה לה מתנה מזויפת.  

לא קשה לנחש שהסיפור שעליו חשבתי בזמן שצילמתי ביתר התלהבות חרוזים צבעוניים ושרשראות כסופות, הוא סיפור "המחרוזת" של מופאסאן. בסיפור קצר זה, מתוודעים הקוראים למתילד לואזל- עקרת בית צעירה ממעמד הביניים הפריזאי, אשר נסחפת רחוק כל-כך בחלומותיה על חיי פאר, עד שבסופו של דבר היא משלמת  מחיר טראומתי בעבור תכשיט אחד מרהיב ביופיו. באופן אישי, בכל פעם שאני קוראת את הסיפור הזה, אני דווקא מוצאת את עצמי מזדהה עם תשוקתה העזה של הגיבורה ליופי ואסטטיקה, וגם כועסת על הסופר, שכמו כל גבר ויקטוריאני טיפוסי, רומז בסיפורו שנשים הן עד כדי כך יהירות, שהן מסוגלות למעשה להרוס ביהירותן חיים שלמים. אחרי הכל, אם תשאלו אותי, מוסר ההשכל האמתי של הסיפור הוא: בנות, אתן חייבות ללמוד להבדיל בין יהלומים אמתיים לזירקונים! 

אבל בגלל שאני משתדלת למנוע גם מהקוראים שלי וגם מעצמי לחוות גורל דומה לזה של הגיבורה הטראגית של מופאסאן, הקפדתי באותו היום לצלם ולהעלות רק תמונות של מחרוזות שמחירן לא עלה על 150 שקלים. ותתפלאו לגלות כמה דברים ניתן למצוא במחירים מצחיקים אם רק מוכנים להפשיל שרוולים ולחטט בסבלנות.

    "תחילה היא ראתה צמידים, אחר מחרוזות של פנינים, ואחר צלב ונציאני עשוי זהב ואבנים יקרות, מעשה יד אמן. עמדה ובחנה את יפי העדיים למול הראי, מהססת ואינה יודעת אם להשאירם עליה או להחזירם לתיבה. היא חזרה ושאלה: אין לך משהו אחר?"

--"המחרוזת" מאת גי דה-מופאסאן, 1884.

תרגום לעברית: דב קמחי, הוצאת "יוסף שרברק", 1955--

          "הגברת פורסטייר ניגשה אל שולחן הטואלט שלה, נטלה תיבה גדולה, הביאה אותה לפני הגברת לואזל, פתחה אותה ואמרה: בחרי לך, יקירתי."

ברוח תקופתו של מופאסאן, חזרתי הביתה באותו יום עם סיכה קטנה ומקסימה בסגנון "איור הסילואטה" הויקטוריאני, שעבורה שילמתי את המחיר הבלתי נתפס של עשרה שקלים! אני סמוכה ובטוחה שאפילו מופאסאן עצמו היה מתרשם לטובה מהחסכנות הכה בלתי-אופיינית לאישה ראוותנית שכמותי (למען הסר ספק: יש לקרוא שורות אלו בטון הציני ביותר שלכם ומומלץ אף לטבלו בגיחוך מזלזל...)

אבל בניגוד לגיבורה המפוכחת של מופאסאן- מאדאם לואזל המסכנה- שקודם רכשה שמלה לנשף ורק אחר כך נזכרה לחפש מחרוזת שתתאים לה, אצלי המצב היה הפוך: הסיכה הויקטוריאנית החדשה שלי עוררה אצלי את החשק למצוא גם את השמלה הויקטוריאנית המושלמת שתתאים לה כמו מחוך לצלעות. למזלי מצאתי שמלה שחורה בעלת עיטורים של צמחים מסולסלים בצבע אדום שתאמה בדיוק את הסגנון הגותי-רומנטי של סוף המאה ה-19 וגם את גודל הארנק שלי ברשת הבוהו-שיק  הידידותית לכל כיס-"העין השלישית".

"היא ראתה בדמיונה חדרי אורחים שקטים, מקושטים מרבדים כבדים, מזרחיים ומאורים בלפידים ובנברשות ברונזה נהדרות, כששני משרתים גבוהי-קומה במכנסיים צרים מנמנמים בתוך כורסאות רחבות לחומה של אח מבוערת. היא חזתה חדרי-סלון רחבי-ידיים רפודים משי עתיק ומרוהטים רהיטים נפלאים ומעשי-אמנות יקרי-ערך. ועוד ראתה חדרים קטנים, נחמדים, נותני ריח-בושם, שנוצרו רק למסיבות של ידידים מקורבים; וגברים מפורסמים, מצליחים, שביקורם באלה החדרים מעורר את קנאתן של כל הנשים האחרות."

מצוידת בסיכה הקוקטית החדשה שלי ובשמלה בעלת ההדפס הרומנטי, יכולתי להרשות לעצמי להמשיך ולצלול לתוך פנטזיית המאה ה-19 שלי עם אוסף סיפוריו של מופאסאן, מבלי להיות מוטרדת מזוטות שוליות כמו צפצוף ההתראה של הוואטסאפ או הרחש הצורמני של המייבש, שמבשר לי שהגיע הזמן להוציא ולקפל את הכביסה... או כמו שאני בטוחה שמאדאם לואזל הייתה אומרת בגלגול עיניים עייף ומבטא צרפתי מתגלגל: "כמה משעמם...."

     "הגברת לואזל נחלה הצלחה. היא הייתה היפה שבנשות הנשף, הדורה, חיננית מחייכת ורוויה אושר."

גי דה-מופאסאן מת מוות שהיה אכזרי לא פחות מחייהם של גיבוריו סיפוריו. בשנים האחרונות לחייו הוא סבל ממחלת הסיפיליס ("עגבת") שהתפשטה לאיטה למערכת העצבים שלו וגרמה לו לאבד את  שפיותו. וכך, ביולי 1893, רק חודש אחד לפני יום הולדתו ה-43, מופאסאן מת בבית חולים לחולי נפש בפאריז כשהוא ממלמל דברים חסרי פשר. אבל אני מעדיפה דווקא לזכור בהערצה את האיש שהיה מלא כל-כך באירוניה שנונה עד שהוא הקפיד לאכול את כל ארוחות הצהריים שלו במסעדה של מגדל האייפל למרות העובדה ששנא שנאה יוקדת את המגדל שסימל בעיניו את הכיעור בהתגלמותו. וכשנשאל מדוע אם כן הוא אוכל דווקא שם, הוא ענה ש"זהו המקום היחיד בפאריז שממנו לא רואים את האייפל". ועל זה נאמר: You gotta love the guy!