גברות מעדיפות משבצות

אופנה אל-זמנית, כמו שמרמז שמו של בלוג זה, היא אופנה שאינה תלויה בטרנדים המתחלפים כל שלושה חודשים ואינה נתונה לשיגעונות רגעיים של מעצב-על כזה או אחר. אופנה אל-זמנית היא תמיד אסטטית, נעימה וברורה לעין, נאמנה לצבעי היסוד שעין האנושית רגילה לקלוט, וכמובן- מחמיאה לקווי מתאר הגוף של הלובשת או הלובש. במילים אחרות- משהו שתוכלו לצאת איתו מהבית גם היום, גם בעוד חמש שנים, ואפילו בעוד חמישים שנה (אם תוכלו להשתחל לבגד כמובן...)

אחת התלבושות האל-זמניות האהובות עלי ביותר היא ז'קט ה"אוברסייז" בדגם משבצות ה"גינגהם" השחורות והלבנות והבטנה הצהובה, בשילוב עם בגד גוף ומכנסי שבע שמיניות שחורים, שלבשה השחקנית ג'יין ראסל בקומדיה "גברים מעדיפים בלונדיניות" (Gentlemen Prefer Blondes).

ג'יין ראסל בלוק מושלם המאובזר על-ידי נעלי עקב בעלות רצועות קרסול דקות ועגילים גדולים

"גברים מעדיפים בלונדיניות" התחיל למעשה כרומן קומי, שראה אור בשנת 1925, פרי עטה של הסופרת אניטה לוס, ברוח השובבה של שנות עידן הג'ז העליזות. הרומן, שהפך במרוצת השנים למחזמר בברודווי ולבסוף גם לסרט, מגולל את סיפורה של לורליי לי- נערת שעשועים בלונדינית וזוהרת שמפליגה לאירופה על אוניית פאר על חשבון הארוס המליונר שלה ובלוויית חברתה הטובה (והברונטית) דורותי.  לורליי המתוחכמת יותר מנסה ללמד את דורותי כיצד למצוא בעל עשיר ו"לסדר" לעצמה את החיים, ומתוסכלת מכך שדורותי מתעלמת מה"חינוך" שלה ומעדיפה דווקא לבלות בלוויית כל בחור חמוד שנקרה בדרכה. היא אפילו מעזה ברוב חוצפתה להתאהב בעיתונאי עני!

בגרסת הקומדיה ההוליוודית שיצאה למסכים בשנת 1953, כיכבה ג'יין ראסל בתפקיד דורותי, ומי אם לא מרלין מונרו לוהקה לתפקיד לורליי לי.

צמד חמד- מרלין מונרו וג'יין ראסל בכרזת הסרט, 1953.

באחת הסצינות הזכורות ביותר מהסרט, נראית מרלין מונרו כשהיא לבושה בשמלת מקסי וורודה עם סרט גדול, ומוקפת גברים לבושים טוקסידו בעודה מבצעת את השיר "יהלומים הם חבריה הטובים של האישה" (Diamonds are a Girl's Best Friends). הסצינה זכתה לעשרות הומאז'ים וחיקויים לאורך השנים, כשהבולטים ביניהם הוא הקליפ Material Girl של מדונה משנות ה-80, וגרסת הכיסוי שביצעה דמותה של ניקול קידמן בסרט "מולאן רוז' ". אבל ישנה סצינה נוספת בסרט שניחנה בעיני בחשיבות אופנתית כמו גם חברתית ואפילו חתרנית: 

זמו קצר לאחר שזוג החברות מתמקמות על האונייה, מתפנה לורליי לי למשימה החשובה של מציאת שידוך הולם לחברתה קלת-הדעת, ולכן עוברת בקדחתנות על רשימת הנוסעים כדי לברר למי מהגברים יש שם משפחה ידוע ומי מהם נוסע עם משרת צמוד. באותו זמן, מגיחה דורותי- בגילומה של ג'יין ראסל- מחדרה כשהיא לבושה בז'קט משבצות שחור-לבן, בגד גוף צמוד בעל מפתח קולר ומכנסיים שחורות בגזרת שבע שמיניות, ומספרת ללורליי על תגלית מרעישה שזה עתה גילתה- קבוצת ספורט אולימפית נמצאת על סיפון האונייה! דורותי הנלהבת אצה-רצה לחדר הכושר של האונייה (למורת רוחה של לורליי) כי שם נמצאת המסיבה האמיתית. אך אז היא מגלה לאכזבתה שחבורת המתאמנים החסונים, הלבושים בתחתוני שחייה בלבד, מתעניינים יותר באימוני הכושר שלהם מאשר בה, ובכלל מחויבים לסדר יום קפדני הכולל כיבוי אורות בתשע בערב (!!!). לדורותי המסכנה לא נשאר אלא להניף את הז'קט השיקי להחריד שלה מעבר לכתפה, ולפזז בין הגברים המתאמנים (והמתעלמים ממנה לחלוטין) בעודה שרה שיר על חיפוש אהבה מזדמנת (Ain't there Anyone Here for Love?").

ג'יין ראסל. קשה להאמין שלא הולך לה עם אאוטפיט כזה!

לא מפתיע אפוא שחוקרי תרבות הפופ לדורותיהם מייחסים לסצינה הזו מסרים הומוסקסואלים, וטוענים שמדובר בתעלול של מפיקי הסרט במטרה לעקוף את הצנזורה הקפדנית של שנות ה-50. אחרי הכל, בעוד אמריקה נרדפה ע"י הטרור הפוריטני של הגנרל מקארתי, הוליווד הייתה מלאה באנשים בעלי נטייה מינית מגוונת שחיפשו ביטוי.  לכן לא קשה לדמיין שסצינה שבה גברים ערומים מבצעים תרגילי כושר על רקע ציורי קיר של לוחמים רומיים ומתעלמים לחלוטין מג'יין ראסל, המפזזת ביניהם במחשוף נדיב ונעלי עקב, היא למעשה חגיגה הוליוודית של כל מה שנאסר על הבמאים והמפיקים להראות או לומר בגלוי.

דבר אחד בטוח- גם אם הגברברים לא התעניינו בדורותי, הם בוודאי התלהבו מהתלבושת שלה! מעצבי התלבושות על הסט הלבישו את ראסל בכמה אאוטפיטים שחורים כנראה מתוך כוונה להסיט את תשומת הלב של הצופים למונרו, שהייתה כוכבנית חדשה בשמי הוליווד באותם ימים. אך התוצאה שהתקבלה אצל ראסל הייתה לוק אל-זמני, חף מכל השפעה תקופתית, שאפילו חזר לככב בארונות הבגדים שלנו בשנים האחרונות. 

מימין: סקיצות התלבושת של ג'יין ראסל מתוך "גברים מעדיפים בלונדיניות". משמאל: דגם מתוך קטלוג אתר הקניות AliExpress לעונת סתיו/חורף 2016

השילוב הקלאסי בין שחור ולבן נחשב לפסגת האלגנטיות עוד מימי קוקו שאנל, וזריקת הצבע הצהוב מעניקה זוהר לשילוב המונוכרומטי. שילוב של ז'קט גדול ממדים ("אוברסייז") המטשטש את קווי המתאר של הגוף, לבין בגד גוף צמוד והדוק למותניים, יוצר את השילוב המושלם בין מראה סקסי ליומיומי ומהווה פתרון נהדר לערבי הסתיו הקרירים. אפילו דגם ה"גינגהם" של המשבצות בז'קט של ראסל (הדפס משבצות המזכירות יותר חולצות פלאנל בניגוד למרובעים של לוח שחמט), הוא דגם שהפך פופולארי כבר בחורף הקודם וממשיך לתת את אותותיו גם בעונה הנוכחית.  

דקוטה ג'ונסון: שני גוונים של קלאסיקה

השחקנית דקוטה ג'ונסון אימצה בשנה שעברה את מראה המשבצות השחורות והלבנות, עם בגד גוף סקסי ונעלי רצועות ממש כמו אלה של ג'יין ראסל משנות ה-50, כחלק ממסע הקידום של הסרט "חמישים גוונים של אפור". ובגזרה המקומית-  המותג התל-אביבי והאיכותי ביותר Numa , המתאפיין במראה נשי וגזרות חובקות קימורים, שיחזר לאחרונה את אותו לוק מהפנט בז'קט המשבצות החדש שלהם. בעלת המותג תיעדה את הז'קט בעמוד הפייסבוק של המותג, כמובן בשילוב גופייה שחורה צמודה, מכנסיים צרים ועקבים ליצירת המראה הקלאסי, אך גם בתוספת תכשיט שבטי וצבעוני כקריצה מודרנית.  

המותג Numa מציגים מראה בהשראת ג'יין ראסל (מתוך עמוד הפייסבוק של המותג). לדגם אולי קוראים "ז'קט מרים", אבל תסכימו איתי שהוא צריך להיקרא "ז'קט ג'יין". 

כשנתיים לאחר יציאת "גברים מעדיפים בלונדיניות", כיכבה ראסל גם בסרט ההמשך שנקרא באופן סאטירי "גברים מתחתנים עם ברונטיות ( "Gentlemen Marry Brunettes" ). הפעם גולל הסרט את סיפורן של שתי אחיות, רקדניות קברט ברונטיות (ג'יין ראסל וג'ין קריין), מבית טוב ושמרני, שמגיעות לפאריז ההוללת. שם הן מתוודעות לראשונה להיסטוריה הפרועה של אמן ודודתן, שהיו נערות שעשועים בלונדיניות בפאריז של שנות העשרים- פארודיה על דמותה של מרלין מונרו מהסרט והרומן המקורי. הסרט נועד להשתיק את המבקרים השמרנים של אמריקה באותם הימים, ולהעביר את המסר שגברים אולי משתעשעים עם מרלין מונרו, אבל בסופו של דבר מתחתנים עם בחורות צנועות מבית טוב- מסר שלשמחתנו עבר מהעולם.

  

 ג'יין ראסל וג'ין קריין מתוך "גברים מתחתנים עם ברונטיות" (1955)

בתור בלונדינית (אמנם יותר בזכות "לוריאל" מאשר הטבע, אבל בכל זאת בלונדינית בנשמה...) ונשואה באושר, אינני יכולה לומר בוודאות מה מעדיף כל גבר עלי אדמות. אבל בין אם הם מעדיפים בלונדיניות, מתחתנים עם ברונטיות או חולמים על ג'ינג'יות, מה שבטוח הוא שהגברות היום- ממש כמו לפני שישים שנה- ממשיכות להעדיף משבצות בשילוב הקטלני של שחור ולבן.

האופנה הרצחנית של מלכות היסטוריות

אם יש משהו שאני אוהבת זה להתחקות אחר מלכות לאורך ההיסטוריה, ובעיקר אחר ה fashion statements שלהן. כך למשל, בפוסט שכתבתי השנה עבור הבלוג "פרנקופילים אנונימיים" סיפרתי אודות מהפכות האופנה המרעישות של מארי אנטואנט. אבל תאמינו או לא, ההיסטוריה ידעה גם מלכות שעצרו לחשוב על צבע השמלה שלהן אפילו בפני המוות המתקרב. 


ב-19 במאי 1536, הוצאה להורג בעריפת ראש אן בולין בת ה-35, מי שהייתה אשתו השנייה של הבעל הגרוע ביותר בהיסטוריה- הנרי השמיני מלך אנגליה. אן הוצאה להורג באשמת ניאוף, אבל ידעה היטב שההאשמה הזו היא רק תירוץ כדי להעלים אותה מחייו של המלך, פשוט משום שכמו קודמתה- המלכה קתרין מאראגון- היא לא הצליחה ללדת למלך בן זכר. גירושים היו עולים למלך כסף בחלוקת רכוש והרבה ניירת מרגיזה. אך אם המלכה מתה, כל הרכוש שצברה וירשה ממשפחתה היה עובר לבעלה המלך, מה שהפך את המוות שלה לפשוט וכדאי יותר עבורו. וכך, באותו בוקר עלתה אן בולין לגרדום כשהיא לבושה בברדס בצורת משולש, גלימה מעוטרת פרוות סמור וחצאית בצבע ארגמן. ואם אתם חושבים שזה היה כך רק משום שאלה הבגדים היחידים שהיא הספיקה לארוז באותו יום שהואשמה בבגידה ונשלחה לכלא (ה"לונדון טאוואר"), אתם ממש לא מכירים את האישה שסונטות נכתבו לכבוד האופן שבו לבשה שרוולים ירוקים:

אן בולין שגדלה והתחנכה בחצר המלוכה הצרפתי, הביאה איתה לאנגליה את מיטב האופנה הצרפתית. כך שבעוד נשות החצר האנגליות כיסו את ראשן בברדסים כבדים ומשולשים, אן הסקסית העדיפה לחשוף את שיערה בעזרת ברדס קטן ועגול, משוך לאחור.

אן בולין. If you got it, flaunt it

ביום הוצאתה להורג, התהדרה אן בברדס המשולש המסורתי כדי לגרום להמון לשכוח את ההשפעות הצרפתיות שהביאה איתה לארמון האנגלי, וכרמז לכך שהיא תמיד הייתה נאמנה לאנגליה ולראש השלטון והכנסייה האנגלית- המלך. גם פרוות הסמור שקישטה את גלימתה לא הייתה מקרית, כי אם סמל לכך שהיא שייכת למעמד האריסטורקטי שיכול היה להרשות לעצמו פרוות יקרות כאלה. בעצם לבישת הפרווה היא הראתה אצבע משולשת ענקית לכל חברי מועצת המלך שגזרו עליה עונש מוות, כאילו אומרת: "אתם הורגים מלכה כחולת דם בפרווה ממש שיקית, מאת'ר פאקרס!" ולזה אני קוראת- לעזוב בסטייל.

נטלי פורטמן מגלמת את אן בולין ביום מותה, בסרט "בת בולין האחרת". למות על האאוטפיט!

אפילו חצאית הארגמן הייתה מהלך מכוון, שכן על-פי הדת האנגליקנית, שאותה עזרה אן למלך לייסד בזמן שהם התנתקו מהכנסייה הקתולית, ארגמן היה צבע לבושם של הקדושים המעונים (ה"מרטירים"). על-ידי בחירה בצבע הזה, אן הבהירה לכולם שהיא יודעת היטב שהיא חפה מפשע ושהעוול שנעשה לה יהפוך אותה לקדושה מעונה בדפי ההיסטוריה. ובכן, אן לא באמת הפכה לקדושה בתולדות הכנסייה האנגליקנית, אבל ההיסטוריה זוכרת אותה בתור אישה חושנית, שאפתנית ומבריקה, שגרמה למלך אנגליה לשנות את דתו, להתגרש מאשתו הראשונה ולהתכחש לאלוהיו. לא רע בשביל פרוות סמור וברדס משולש!

אם אתם סקרנים לקרוא עוד אודות סגנון הלבוש הפרובוקטיבי שאן אימצה במהלך חייה, ושאותו גם הורישה לבתה- אליזבת הראשונה, אתם מוזמנים לעיין בכתבה ישנה שלי למגזין "מגפון" בנושא השפעת המלכות ההיסטוריות על תצוגות האופנה היום.

בהפרש של מאתיים שנה מאן בולין, ובמרחק חצי יבשת מזרחה, מלכה אחרת עצרה לרגע לסדר את התסרוקת לפני שארגנה הפיכה צבאית והוציאה את בעלה להורג. קראו לה קתרינה הגדולה, שליטת האימפריה הרוסית.

קתרינה בצעירותה, כשעוד לא הייתה כל-כך גדולה

קתרינה נולדה בשם סופיה בנסיכות פולנית קטנה בשם אנהאלט-זרבסט. ממש כמו מקבילתה הצרפתית- מארי אנטואנט, גם סופיה הקטנה הגיעה לעיר הגדולה והנוצצת מפרובינציה פרוסית קטנה כשהייתה טינאייג'רית תמימה בת חמש-עשרה, כדי להינשא לגבר אינפנטיל שהתעניין יותר במשחקי קופסה מאשר באשתו. רק שבמקרה של קתרינה, היא לא הגיעה לארמון מתורבת ואופנתי כמו ווראסי, אלא לארמון המלוכה הרוסי בסנט-פטרסבורג, ששרץ חיילים שתיינים ומקללים והרבה וודקה. 

לא לקח לנסיכה החכמה הרבה זמן כדי להבין שהישועה לא תבוא לה מבעלה הילדותי- פטר השלישי, ולכן היא המירה את דתה מהזרם הלותרני לזרם האורתודוכסי-פרובוסלאבי שהונהג ברוסיה, וזאת על-מנת להתחנף לדודתו של בעלה- הקייסרית השולטת יליזבטה. היא אפילו קראה לעצמה קתרינה על-שם אמה המנוחה של הקייסרית. תחשבו על זה בפעם הבאה שתביאו לחמותכם רק קערת סלט לחגים!

אולם לצערה הרב של קתרינה, הקייסרית יליזבטה מתה בחג המולד של שנת 1761, ושנה לאחר-מכן הוכתר בעלה של קתרינה לצאר של האימפריה הרוסית כולה. פטר השלישי ראה בזאת הזדמנות מצויינת להיפטר מאשתו, שהייתה משכילה ממנו בהרבה וגם התחבבה על אנשי החצר הרבה יותר ממנו. ביוני 1762 הוא גירש אותה לארמון פטרהוף שמחוץ לעיר ותכנן לשלוח אותה לאיזה מנזר לשארית חייה. למזלה של קתרינה שלנו, היא ניחנה ביצר מיני בריא ביותר, ומעולם לא ממש נאלצה לחכות לבעלה שישעשע אותה במיטה או יעניק לה צאצאים. באותו זמן בדיוק, היא לקחה למיטתה, בצעד מחושב מאוד, את קצין גדוד התותחנים- הגנרל גרגורי אורלוב, שחוץ מהיותו גבר חסון היה גם מקושר לצמרת הצבא בזכות חמשת אחיו, שאיישו גם הם עמדות בכירות בצבא האימפריאלי. כן קוראים יקרים, קתרינה מצאה דרך מהנה מאוד להטות את צמרת הצבא לטובתה...

קתרינה הגדולה. הרוויחה את המלוכה ביושר!

קתרינה והאחים אורלוב רקחו מזימה להפיכה צבאית ולהכתרתה של קתרינה לצארינה הגדולה של כל רוסיה. וכך, ב-8 ביוני 1762, בארמון פטרהוף, העיר אותה אחד האחים לבית אורלוב לפנות בוקר, ואמר לה שהכל מוכן להפיכה הצבאית ושמחוץ לשערי הארמון מחכה לה כרכרה לקחת אותה בחזרה לארמון המלוכה בסנט-פטרסבורג. מה שרבים לא יודעים הוא, שבתוך הכרכרה חיכה לה בסבלנות אדון בשם מישל, שהיה לא אחר מאשר מעצב השיער האישי שלה, אותו היא הזמינה במיוחד מפאריז לכבוד האירוע! המלכה לעתיד ידעה שהיא עומדת לבצע הפיכה מול המון של רוסים אלימים, רעבים ושיכורים, ולמען הצלחת המשימה היא חייבת "לתת להם שואו". על כן, היא הסתערה על הארמון בסנט-פטרסבורג כשהיא לבושה במדים הירוקים של הצבא הרוסי ושערה מסודר ומפונפן למשעי.

קתרינה במדי הצבא הרוסי. Gotta love a girl in uniform!

קתרינה והאורלובים עשו אמבוש למלך המבולבל, איימו להוציאו אותו להורג, והכתירו את קתרינה במקום. מיד לאחר מכן, המלכה החדשה הגלתה את בעלה לאחד מהארמונות שלהם, שזה בערך כאילו שהיא שלחה אותו לחדר שלו לחשוב על מה שהוא עשה, ושם הוא נרצח חודש לאחר מכן בידי האורלוב הצעיר ביותר- אלכסיי. הרי למה לקחת מאהב אחד אם אפשר לצרף את כל האחים שלו לחגיגה...?

קתרינה הגדולה הביאה דמוקרטיה, השכלה ותרבות לרוסיה, שהייתה שקועה עד אז בחשכת ימי הביניים. אך בהיותה אישה, ההיסטוריה זכרה לה בעיקר את החרמנות המהוללת שלה. ומה כבר אפשר לומר על זה: הכל היה נכון... חוץ מהמיתוס בעניין הסוס כמובן...

"המחרוזת"

כל מי שיצא לו לבקר בעמוד הפייסבוק שלי או בבלוג הזה, נתקל בוודאי בתחביב המוזר שלי למצוא ולהתאים ציטוטים ספרותיים להרבה מהתמונות שאני מעלה, בין אם מדובר בתמונות אופנה או סתם תמונות מיוזעות שלי מיום שמשי בטיילת עם כובע רחב שוליים וחיוך אידיוטי שלרוב מביך אותי. ולכן, בימים האחרונים, כשאני חוזרת ועוברת על כל הבלוגפוסטים שלי מהשנים האחרונות, גיליתי להפתעתי שדווקא את הפוסט אותו הקדשתי לאחד הסופרים האהובים עלי, העליתי באנגלית ומעולם לא טרחתי לתרגם לעברית. אז הקדשתי כמה שעות למלאכת התרגום, והנה זה בא:

לפני כשנתיים, ביום שישי סתווי, קריר ונעים, הגיע שוק עתיקות לעיר. במהלך שיטוט נלהב בין קומקומי חרסינה סדוקים, מדליות ממלחמת השחרור, ומגוון רחב של עיטורים מצהיבים, לא יכולתי שלא להרגיש כאילו נזרקתי במנהרת הזמן לפחות מאה וחמישים שנה אחורה. ההרגשה הזו רק הלכה והתעצמה כשגיליתי שאני עומדת במרכזה של חגיגת מציאות כמו שרק ציידת "שמעאטס" מדופלמת שכמותי יכולה להתלהב ממנה, ושמסביבי ניצבים דוכנים של מעצבי ואספני תכשיטים המציגים בגאווה מיני תכשיטים שנעו בין הסגנון הויקטוריאני הכה אהוב עלי, סגנון הארט-דקו של שנות העשרים של המאה הקודמת, ואפילו תכשיטי פלסטיק בצבעי גלידה בסגנון הפופ-ארט של הסיסקטיז העליזים. והכל בצבעים שמחים ובוהקים ובעיצובים יוצאי דופן.

במיוחד הקסים אותי המגוון הרחב של מחרוזות מעניינות, הרבה בזכות שילוב החומרים המעניין של המעצבים, אבל גם בגלל המחירים של כמה מהן, שהיו כדאיים עד כדי גיחוך וגרמו לי לחוש גירוד באזור הארנק ועצבנות הולכת וגוברת בקצות האצבעות. אבל יותר מהכל, הן גרמו לי לחשוב באופן כמעט אינסטינקטיבי על הספר שזה עתה סיימתי לקרוא: אוסף סיפורים קצרים, פרי עטו של הסופר הצרפתי בן המאה ה-19:  גי דה-מופאסאן.

האיש בכבודו ובעצמו: גי דה-מופאסאן

מופאסאן נולד וגדל בחבל נורמנדי שבצרפת, ב-5 באוגוסט, 1850. בהיותו בן עשרים, הוא נטש את הלימודים במכללה והתגייס לשרת במיניסטריון הצי הצרפתי במהלך מלחמת צרפת-פרוסיה. מקריאת סיפוריו, אני לא יכולה שלא לחשוב ששירותו הצבאי השאיר בו רושם עז לעוד שנים רבות, שכן ברבים מסיפוריו הקצרים הוא מתאר את חוסר האנושיות והמוסר של החיילים הפרוסים ששלטו ללא רחם ברחובות צרפת ועשו כרצונם בתושבים. ב-1878, השתלב מופאסאן בבוהמה הספרותית של בתי הקפה הפריזאים, ואפילו התחבר עם הסופר הרוסי הגולה איוואן טורגנייב. מעריצי כתיבתו של מופאסאן יוכלו בוודאי לזהות ניצנים של העגמומיות והריאליזם שכה מאפיינים את הספרות הרוסית הקלאסית, באופן שבו מתאר מופאסאן את הצביעות בחברה הצרפתית של ימיו: בין אם הוא כותב על זונה טובת-לב שנאלצת לספוג את השיפוט האכזרי של שכניה עד הרגע שבו הם צריכים ממנה טובה, או בין אם הוא מתאר דמות של צעירה עשירה אשר מעמידה פנים שהיא רוצה לעזור לידידתה הענייה ולמעשה מעניקה לה מתנה מזויפת.  

לא קשה לנחש שהסיפור שעליו חשבתי בזמן שצילמתי ביתר התלהבות חרוזים צבעוניים ושרשראות כסופות, הוא סיפור "המחרוזת" של מופאסאן. בסיפור קצר זה, מתוודעים הקוראים למתילד לואזל- עקרת בית צעירה ממעמד הביניים הפריזאי, אשר נסחפת רחוק כל-כך בחלומותיה על חיי פאר, עד שבסופו של דבר היא משלמת  מחיר טראומתי בעבור תכשיט אחד מרהיב ביופיו. באופן אישי, בכל פעם שאני קוראת את הסיפור הזה, אני דווקא מוצאת את עצמי מזדהה עם תשוקתה העזה של הגיבורה ליופי ואסטטיקה, וגם כועסת על הסופר, שכמו כל גבר ויקטוריאני טיפוסי, רומז בסיפורו שנשים הן עד כדי כך יהירות, שהן מסוגלות למעשה להרוס ביהירותן חיים שלמים. אחרי הכל, אם תשאלו אותי, מוסר ההשכל האמתי של הסיפור הוא: בנות, אתן חייבות ללמוד להבדיל בין יהלומים אמתיים לזירקונים! 

אבל בגלל שאני משתדלת למנוע גם מהקוראים שלי וגם מעצמי לחוות גורל דומה לזה של הגיבורה הטראגית של מופאסאן, הקפדתי באותו היום לצלם ולהעלות רק תמונות של מחרוזות שמחירן לא עלה על 150 שקלים. ותתפלאו לגלות כמה דברים ניתן למצוא במחירים מצחיקים אם רק מוכנים להפשיל שרוולים ולחטט בסבלנות.

    "תחילה היא ראתה צמידים, אחר מחרוזות של פנינים, ואחר צלב ונציאני עשוי זהב ואבנים יקרות, מעשה יד אמן. עמדה ובחנה את יפי העדיים למול הראי, מהססת ואינה יודעת אם להשאירם עליה או להחזירם לתיבה. היא חזרה ושאלה: אין לך משהו אחר?"

--"המחרוזת" מאת גי דה-מופאסאן, 1884.

תרגום לעברית: דב קמחי, הוצאת "יוסף שרברק", 1955--

          "הגברת פורסטייר ניגשה אל שולחן הטואלט שלה, נטלה תיבה גדולה, הביאה אותה לפני הגברת לואזל, פתחה אותה ואמרה: בחרי לך, יקירתי."

ברוח תקופתו של מופאסאן, חזרתי הביתה באותו יום עם סיכה קטנה ומקסימה בסגנון "איור הסילואטה" הויקטוריאני, שעבורה שילמתי את המחיר הבלתי נתפס של עשרה שקלים! אני סמוכה ובטוחה שאפילו מופאסאן עצמו היה מתרשם לטובה מהחסכנות הכה בלתי-אופיינית לאישה ראוותנית שכמותי (למען הסר ספק: יש לקרוא שורות אלו בטון הציני ביותר שלכם ומומלץ אף לטבלו בגיחוך מזלזל...)

אבל בניגוד לגיבורה המפוכחת של מופאסאן- מאדאם לואזל המסכנה- שקודם רכשה שמלה לנשף ורק אחר כך נזכרה לחפש מחרוזת שתתאים לה, אצלי המצב היה הפוך: הסיכה הויקטוריאנית החדשה שלי עוררה אצלי את החשק למצוא גם את השמלה הויקטוריאנית המושלמת שתתאים לה כמו מחוך לצלעות. למזלי מצאתי שמלה שחורה בעלת עיטורים של צמחים מסולסלים בצבע אדום שתאמה בדיוק את הסגנון הגותי-רומנטי של סוף המאה ה-19 וגם את גודל הארנק שלי ברשת הבוהו-שיק  הידידותית לכל כיס-"העין השלישית".

"היא ראתה בדמיונה חדרי אורחים שקטים, מקושטים מרבדים כבדים, מזרחיים ומאורים בלפידים ובנברשות ברונזה נהדרות, כששני משרתים גבוהי-קומה במכנסיים צרים מנמנמים בתוך כורסאות רחבות לחומה של אח מבוערת. היא חזתה חדרי-סלון רחבי-ידיים רפודים משי עתיק ומרוהטים רהיטים נפלאים ומעשי-אמנות יקרי-ערך. ועוד ראתה חדרים קטנים, נחמדים, נותני ריח-בושם, שנוצרו רק למסיבות של ידידים מקורבים; וגברים מפורסמים, מצליחים, שביקורם באלה החדרים מעורר את קנאתן של כל הנשים האחרות."

מצוידת בסיכה הקוקטית החדשה שלי ובשמלה בעלת ההדפס הרומנטי, יכולתי להרשות לעצמי להמשיך ולצלול לתוך פנטזיית המאה ה-19 שלי עם אוסף סיפוריו של מופאסאן, מבלי להיות מוטרדת מזוטות שוליות כמו צפצוף ההתראה של הוואטסאפ או הרחש הצורמני של המייבש, שמבשר לי שהגיע הזמן להוציא ולקפל את הכביסה... או כמו שאני בטוחה שמאדאם לואזל הייתה אומרת בגלגול עיניים עייף ומבטא צרפתי מתגלגל: "כמה משעמם...."

     "הגברת לואזל נחלה הצלחה. היא הייתה היפה שבנשות הנשף, הדורה, חיננית מחייכת ורוויה אושר."

גי דה-מופאסאן מת מוות שהיה אכזרי לא פחות מחייהם של גיבוריו סיפוריו. בשנים האחרונות לחייו הוא סבל ממחלת הסיפיליס ("עגבת") שהתפשטה לאיטה למערכת העצבים שלו וגרמה לו לאבד את  שפיותו. וכך, ביולי 1893, רק חודש אחד לפני יום הולדתו ה-43, מופאסאן מת בבית חולים לחולי נפש בפאריז כשהוא ממלמל דברים חסרי פשר. אבל אני מעדיפה דווקא לזכור בהערצה את האיש שהיה מלא כל-כך באירוניה שנונה עד שהוא הקפיד לאכול את כל ארוחות הצהריים שלו במסעדה של מגדל האייפל למרות העובדה ששנא שנאה יוקדת את המגדל שסימל בעיניו את הכיעור בהתגלמותו. וכשנשאל מדוע אם כן הוא אוכל דווקא שם, הוא ענה ש"זהו המקום היחיד בפאריז שממנו לא רואים את האייפל". ועל זה נאמר: You gotta love the guy!