חתונה יהודית: קוטור, מורשת וסיפור אישי

The Jewish Bride: Couture, Legacy and My Family

"האהבה והמלחמה היינו הך הן, וכשם שבמלחמה מותר לנקוט בתחבולות ותכסיסים כדי לנצח את האויב, כך גם באהבה..."

-- מיגל דה-סרוונטס/ דון קישוט (הספר השני)-- 

הספרות מלמדת אותנו שאהבה ומלחמה הם שני קצוות על אותו רצף המצב האנושי. על כן, כמה טבעי הוא שניקח הפוגה ממראות המלחמה הקשים שפוקדים אותנו בחודשים האחרונים, כדי לחוש לרגע את תחושת האהבה שמביא איתו ט"ו באב- יום במסורת היהודית, שנחגג בדיוק באמצע עונת החתונות ובאזור הדמדומים שבין מלחמה ושלום.

 Love and war are the same thing, and stratagens and policy are as allowable in the one as in the other 

--Miguel de Cervantes/ Don Quixote --

 על-פי המסורת היהודית, ביום זה צווה על בנות ירושלים לצאת ולפזז בכרמים בשמלות לבנות, אבל כפי שאגלה לכם בפוסט זה- במהלך גילגוליו הרבים של העם היהודי בתפוצות, קיבלה שמלת הכרמים הלבנה וריאציות רבות ומגוונות, ששיקפו את המציאות, האומנות, התקוות והמאפיינים של כל עדה ותפוצה בגולה.

שלושת הגראציות. אנטוניו קאנובה 1799.
The Three Graces. Antoinio Canova, 1799/

על הסגנונות הנפלאים של שמלת הכלה במסורת היהודית, למדתי כשביקרתי בתערוכת "בואי כלה" בבית בתפוצות באפריל האחרון. בתערוכה, שנערכה בשיתוף בין בית הספר לעיצוב "שנקר" לבין בית התפוצות, התבקשו בוגרי בית-הספר לעצב שמלות כלה בהשפעת זרמים מהמסורת היהודית. העיצובים המרהיבים שראיתי ריגשו אותי ברגעים מסוימים ממש עד דמעות.

ביקור רווי השראה בתערוכת "בואי כלה" בבית התפוצות. אפריל 2014.
Visiting the Exhibition: "Here Comes the Bride: Tailoring a Jewish Story" at the Beit Hatfutsot Museum of Jewish Heratige 

אני חייבת להתוודות שהצד האפל שבי, זה החבוי עמוק בתוך אישיותי הרומנטית, תמיד נמשך לסגנון הגותי. המסתורין שבמראה כלה אפלולית, המגיחה בשמלה צחורה, פנים חיוורות ואיפור כהה, תמיד עורר בדמיוני תמונות מסיפורי רפאים בטירות רדופות. לצ'ארלס דיקנס היה את מיס האווישם- צל של אישה מזדקנת, שעצרה את הזמן מלכת בשמלת כלולותיה. הבמאי האקסצנטרי טים ברטון הביא לנו ב-2005 את ה- Corpse Bride, ואילו לנו  במסורת היהודית יש את כלת הרפאים האולטימטיבית ואם כל נערות הגותיקה- לאה'לה- הכלה אחוזת הדיבוק מהמחזה "הדיבוק" של ש. אנסקי.  למעשה, דמותה של לאה'לה בגילומה של חנה רובינא האגדית עם הצמות השחורות והמבט הרדוף, עד-כדי כך צרובה לנו בזיכרון הקולקטיבי שהיא נחשבת עד היום לדמות האייקונית של התיאטרון הישראלי לדורותיו, והיא ללא ספק הכלה המצמררת ביותר שתפגשו אי-פעם. 

חנה רובינא בתפקיד הכלה לאה'לה מ"הדיבוק" 1922.

הדמות שגילמה רובינא ב-1922 הייתה ההשראה לשמלת כלה בעיצובה של מור כפיר. את המראה הויקטוריאני של שמלתה של רובינא, תרגמה כפיר בעזרת הצווארון הגבוה, השרוולים התפוחים והתחרה הקשיחה. אך האלמנט הבולט ביותר בשמלה הן שתי  צמותיה האלמותיות של לאה'לה, אותם שילבה כפיר כשני חבלים קלועים המשתלשלים מטה לאורך השמלה.

מור כפיר וההשפעה הגותית של חנה רובינא ו"הדיבוק"

סגנון ויקטוריאני מעוטר בצמותיה האגדתיות של לאה'לה מ"הדיבוק". מור כפיר.

סגנון אחר לגמרי הציגה חן מירון, בשמלה ששאבה השראה מהתפילין . מירון דימתה את אופן ליפוף התפילין על הזרוע בעזרת רצועות א-סימטריות מעוטרות בחרוזי זהב ומונחות סביב ובאלכסון פלג  הגוף העליון.

שמלה בהשראת תפילין של חן מירון

השמלה של חן מירון העשויה בד קרפ כבד, הזכירה לי מאוד את סגנון שנות ה-30 במיוחד בשל החיתוך האלכסוני שאפיין מאוד את סגנון הארט-דקו של אותה התקופה, אבל גם בגלל הגזרה הישרה הקרובה לגוף, והשרוולים הפתוחים. 

אולם מי שהפליא לשלב צורות גיאומטריות יוצאות דופן בשמלה היה אייל רון מייסטל. השמלה בעיצובו נראית כמו שילוב בין הסגנון הגותי לפנטזיה עתידנית. בעיצובו, הושפע מייסטל מהמוצא הגרמני של משפחתו, ובעיקר מסיפור של טבעת נישואין שהיה נהוג להעניק לכלה היהודייה באזור הריין עוד במאה ה-12. צורתה של הטבעת היה כבית בעל צריח מזדקר, שבתוכו הסתירו תפילות נגד עין הרע, שיגנו על הכלה בחופתה.

שמלה גיאומטרית בעלת מראה עתידני, אך מושפעת מדגם טבעת עתיק יומין.

העיצוב של מייסטל הזכיר לי יותר מכל קליפ רוק משנות ה-80, כאשר מרפסות הבית המעוצב על הטבעת מופיעות בדמות ה"חנוטים"  המטאליים בצידי השמלה ובאזור החזה (קצת כמו חזיית השפיצים המפורסמת של מדונה). אך הצווארון הגבוה דמוי  הצריח של הבית לקח את השמלה לממדי פנטזיה עתידנית, וגרם לי לחשוב על הכלה היהודייה שיום אחד עוד תתחתן על הירח.

שמלת פנטזיה נוספת- שמלה בהשראת "עץ החיים" של חן אריאל נחמן. מזכיר מאוד את מדוזה מהמיתולוגיה היוונית בשילוב משהו שיכול להופיע בפרק של "משחקי הכס"

שבועות מספר לאחר הביקור בבית התפוצות, טיילתי בשוק  עתיקות שנערך  ביום בהיר אחד לא רחוק מהבית שלי, ובאחד הדוכנים נתקלתי בערימת תצלומי כלה בשחור-לבן. היות שזהו לא פחות מאשר אוצר גלום עבור "ציידת שמאעטס" שכמותי (כמו שאימא שלי אוהבת לקרוא לי), קניתי מספר תצלומים ולקחתי אותם הביתה. מעבר לאלמנט האופנתי שגיליתי בכל תצלום, שמוכיח מעבר לכל צל של ספק שתמיד הייתה פה אופנה, סיקרן אותי לדעת מה הסיפור ומי האישה מאחורי כל תמונה. לדאבוני,  כישורי הבילוש שלי לא מזהירים ומעולם לא גיליתי את זהות המצולמות.

אם מישהו מקוראי מזהה את אחת הכלות בתצלומים, הוא מוזמן ליצור קשר ולפתור עבורי את התעלומה.

כלה ישראלית, כנראה משנות ה-50. ההיסטוריה ניבטת אלינו בפנים נרגשות.

כמו שאמרתי, אם יש משהו שהתמונות מוכיחות לנו, הוא שלצד המסורת, הכלה היהודייה (או הישראלית במקרה זה ) תמיד ידעה להתכתב גם עם מגמות האופנה העולמית. כך למשל,  ניתן להניח שתמונתה של הכלה משמאל צולמה מתישהו בשנות ה-50 (או אולי ה-60 המוקדמות. אחרי הכל, תמיד הכל הגיע לפה קצת בדיליי, אתם יודעים...), שכן היא נראית כמו נערת הפוסטר של מיטב הטרנדים של שנות ה-50: השיער המתולתל בקפידה, שרוולי שיפון שקופים וצווארון מוגבה במקצת, אודם שאפשר לנחש שהוא אדום בוהק, וחצאית תחרה נפוחה. הכיתוב היחיד שמצאתי בגב התמונה היה "Agfa" , אך תהיה כלה זו אשר תהיה- אופנת שנות ה-50 שלה לא נופלת משמלת הכלה של הנסיכה גרייס ממונקו.

גם הכלה הבאה מרשימה בדיוק באותה מידה, ולפי סגנון לבושה- שמלה באורך הברך א-לה Mad Men, עקבים דקים, ושיער נפוח (מאוד נפוח!) אפשר בהחלט לומר שגם בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור, מוזות השיק מעולם לא שתקו פה. הכיתוב מאחורי התמונה הימנית גילה לי שהתמונה צולמה בצלמניה ברחוב בן- יהודה 84, תל-אביב. תחי הכלה התל-אביבית!

כלה סטייל Mad Men:  אופנה בין המלחמות

גם שנות ה-70 הבוהמייניות לא פסחו על ארצנו הקטנטונת. וכמו בפאריז וניו-יורק  גם כלה זו התהדרה  בפרחים גדולים ורקומים בהשפעת ילדי הפרחים, בשרוולים רחבים ובקו מותן גבוה. מי אמר שמעולם לא היינו קוסמופוליטיים?

כלה בוהמיינית במיטב הטרנדים של שנות ה-70.

אך כמובן שאינני יכולה לכתוב על סיפורי כלות ומורשת ישראל מבלי לספר בקצרה את סיפורה של המשפחה האישית שלי, ואת סיפור שמלות הכלה הניבטות אלי מבעד תצלומים ישנים בעלי חותמות ברוסית עוד משחר ילדותי:

 סיפור שמלת הכלה של אימא שלי הוא סיפור של מזרח ומערב. ההורים שלי התחתנו באוקראינה בשנת 1972. אימא שלי, ביתו היחידה של קצין בצבא האדום, העבירה את שנות ילדותה בבסיסים צבאיים לכל אורכה ורוחבה של ברית-המועצות, ולמדה לירות ברובה ולטפס על עצים בעוד שלילדות אחרות אסור היה אפילו להגיע לבית הספר לבושות במכנסים במקום בשמלה. מיותר לציין שגם ביום חתונתה, אימא שלי לא נראתה כמו הכלה המסורתית, אלא התחתנה בשמלה רקומה חוטי כסף וציציות בסגנון אוריינטלי, מבד שסבא שלי הצליח להטיס ממצרים.

שמלה כסופה בעלת דוגמאות "ערבסקה" מצריות. החתונה של ההורים שלי, 1972.

מלבד העובדה שגזרת השמלה הישרה, הכפפות הארוכות והצווארון העגול והקטן שיקפו באופן דייקני את האופנה המערבית ה"אנטי-סובייטית" בעליל של שנות ה-70, השילוב של דוגמאת הבד המצרי עם שיערה השחור והגלי של אימא שיווה לה מראה אוריינטלי מושלם. ולא רק זאת, אלא שהיא אף השלימה את מראה ה"שחרזדה" בכך שקישטה את ההינומה שלה בסיכה כסופה אותה ענדה כקישוט על המצח.

אבא ואימא במראה סבנטיז. לא ניתן להתעלם מהדגם הגיאומטרי בעניבה של אבא- עושה חשק להוציא את מנורת הלבה ולהקשיב לבי.ג'יז.

יתכן שאבא שלי היה מאושר מהמראה האקזוטי שאימא אימצה לעצמה, אבל סבתי היקרה, זיכרונה לברכה, שרצתה שאבי יינשא לנערה יהודייה צנועה שיושבת ליד החלון וסורגת גרביים- משהו בסגנון הספרים של שלום עליכם- קיבלה במקום זאת כלה אמנם יהודיה כשרה אך שחורת שיער ואוריינטלית למראה, בשמלה מצרית, שיודעת לירות ברובה טוב יותר מכל גבר.

כשיום החתונה שלי הגיע, בינואר של שנה שעברה, עצרתי לרגע את המולת היום- בין התלתלים בשיער לטלפונים הבלתי פוסקים- ושלפתי מארנקי תמונה אחת קטנה, מטושטשת במקצת, שהכניסה אותי לפרופורציות:

אלה הם סבא וסבתא שלי (ההורים של אימא), וזה הוא- תאמינו או לא- יום חתונתם. התמונה צולמה במולדובה (היום חלק מרומניה, אז- חבל ארץ תחת השלטון הסובייטי) ב-1946, כששרידי המלחמה עוד מהדהדים באוויר. בתמונה, סבא עוד לבוש במדי חייל האוויר של הצבא האדום, וסבתא  בשמלה שחורה קטנה שרק צווארון לבן מקשט אותה. אחיותיה של סבתא וחבר קרוב של סבא (הדבר הקרוב ביותר למשפחה שנותר לו אחרי השואה) מצטופפים לתמונת החתונה בדירה הקטנה, ועל השולחן עומדים בקבוק ייו, וודקה, מעט דגים, ולקינוח- תפוחים.

המחשבה שעברה במוחי כשהבטתי בתמונה הזו, היא המסר שאני רוצה להעביר היום, לכבוד ט"ו באב, לכל הכלות שעומדות להיות חלק מעונת חתונות טעונה זו: זכרו תמיד שבין מלחמה ושלום, איום והישרדות, רולים בשיער ותחרה בשרוולים, ריהוט מודולארי וחופה מעוצבת, תמיד תתנוסס  בגאון האהבה. והיא זו שתמיד תנצח.

ט"ו באב שמח לכולנו.

באהבה,

אריאלה.